עובדה: מעולם לא ראיתם אדם שמזמין מיץ עגבניות במסעדה. תחשבו על זה רגע ותראו שאני צודק. ועדיין, בכל פעם שתעלו על מטוס, לא רק שתראו אנשים שפויים מזמינים בדעה צלולה מיץ עגבניות - אתם גם תשמעו לא פעם את הדיילים מתנצלים ומסבירים שהמיץ נגמר מרוב ביקוש. האינטרנט מלא בהסברים מדעיים יותר או פחות לתופעה המוזרה שגורמת לאנשים לשבת בשמיים ולהשתוקק למשקה אדום שהם לעולם לא ישתו בגובה פני הים - אבל ההסבר פשוט בהרבה: זה אחד מהחוקים הלא כתובים של עולם התעופה.
ראשית, ראוי לעשות סדר באיזו אי הבנה שמתברר שעדיין קיימת במדינה קטנה במזרח התיכון. שדות תעופה, ובעיקר מטוסים, הם בהגדרתם הבסיסית ביותר אזורים אקסטריטוריאלים. החוקים שקיימים ברחובות ניו יורק, סיאול או בני ברק לא מתקיימים בשמיים, למען הסר ספק, אלה כללים קבועים וזהים בכל חברות התעופה. הכללים האלה לא חייבים להישמע הגיוניים אפילו. כך למשל, בהמראה ובנחיתה, כל האנשים בעולם חוגרים פיסת בד סביב המותניים, כאילו זה מה שיציל אותם במידה והם יתרסקו יחד עם 127 אלף ליטרים של דלק מטוסים. אבל ככה זה. האמת היא שיש סיבה בטיחותית אמיתית לכך שאנחנו חוגרים חגורה במטוס, אבל היא לא באמת זו שגורמת לכולם, כולל כוכבי קולנוע, ראשי ממשלות ואפילו טיילור סוויפט, לעשות את זה. אנחנו עושים את זה פשוט כי זה מה שעושים במטוסים.
חוק נוסף הוא שאלא אם אתם בעלי אמצעים ורכשתם לעצמכם כרטיס יקר מאוד באחת ממחלקות היוקרה של המטוס, הולך להיות לכם צפוף ואתם הולכים להיות בקשר פיזי הדוק מדי עם זרים, כפי שלעולם לא הייתם מסכימים לו על הקרקע. כן, על הנייר טיסה היא חוויה מדהימה. ניצחון הרוח האנושית על הטבע. ועדיין, לשבת במושב אמצעי במשך שעות ארוכות בין שני אנשים שלא חשבו לעשות מקלחת לפני הטיסה, כשהאדם שיושב ליד החלון סובל משלפוחית רגיזה ונאלץ לקום מדי חצי שעה לשירותים, היא חוויה לא נעימה. ועדיין: כולנו שווים בסבל הזה.
לרוב אנחנו שוכחים את הטיסה ברגע שהיא נגמרת, אבל יש חוויות טיסה שקשה יותר להדחיק. נריה קראוס, שליחת חדשות 13 לארה"ב, מצאה את עצמה בטיסה כזאת. לא (רק) בגלל שהיא אישה, אלא בעיקר שלצדה ישבו אנשים שלא הכירו את החוקים הכי בסיסיים של טיסות.
להלן החוק הלא רשמי בנוגע להחלפת מקום במטוס: במידה ויש צורך לעשות שינויים בהושבה (ולא משנה מאיזו סיבה), ניתן לבקש בנימוס מאחד הנוסעים האחרים להחליף מקום. נהוג לעשות זאת לאחר ההמראה, אך במקרים דחופים (פעוט שקיבל מקום נפרד מאמא שלו, למשל) אפשר לעשות זאת עוד לפניה. במידה שביקשת מנוסע להחליף מקום והוא הסכים, מעולה. במידה שלא, אסור בתכלית האיסור לפנות שוב אל אותו נוסע. זה חוק יסוד שאפילו בג"ץ לא יכול להתערב בו. אפשר לבקש עזרה מהדיילים, אפשר לנסות את מזלך עם נוסעים אחרים, אבל להציק לנוסע שוב ושוב בבקשה להחלפת מושב, מכל סיבה מוצדקת שלא תהיה, היא הפרה בוטה של חוקי השמיים.
הנוסעים במטוס יונייטד מתל אביב לניו יורק ביקשו מנריה קראוס להחליף מקום, לטענתה בגלל שהיא אישה. אין סיבה לא להאמין לה, בטח אחרי שחשפה סרטון בו הדייל בטיסה מצדיק אותה. אלא שגם אם לא הייתה מפרסמת את הסרטון לא הייתה סיבה לא להצדיק אותה, כי אין שום סיבה לגיטימית לבקש מנוסע לעבור מקום לאחר שהוא הבהיר שהוא לא מעוניין לעשות זאת.
הציוץ של קראוס מהמטוס הפך לוויראלי בזמן שהייתה בטיסה והפך לסערה. העובדות עדיין לא היו ידועות במלואן לאף אחד, אבל זה לא הפריע לפאנל "הפטריוטים" בראשות ינון מגל ללעוג לנריה קראוס, לטעון שהיא לא אמינה בגלל שהיא עיתונאית מ"ערוצי התבהלה" ואף להאשים אותה בהפצת "עלילת דם קלאסית". יותם זמרי נתן איזו קריצה אנטישמית כשטען שמדובר ב"קמפיין שמתעורר לרוב כשהחרדים בממשלה" והוסיף בידענות שמי שמאמין לדיווחים האלה מטומטם. קראוס לא הייתה כמובן צד בדיון, היא התמודדה עם ג'ט לג בניו יורק בזמן שבאולפן ערוץ 14 הפכו אותה לאויבת העם היהודי.
איתמר פליישמן, אמר שלמרות שהוא לא חרדי, גם הוא לא היה רוצה לשבת ליד נריה קראוס במשך 12 שעות. זו הייתה התרת דם לכל דבר. אמירה מכוערת בהרבה מהטיעון הפרובוקטיבי של ארי שמאי, שהביא להדחתו מהערוץ. לא מן הנמנע שיש לקראוס קייס לתביעת לשון הרע נגד חלק נכבד מחברי הפאנל, אך באותה נשימה יש לציין לחיוב את הפאנליסטית נוה דרומי. היחידה בפאנל שאמרה בעדינות שבמידה שקראוס לא בדתה את הסיפור הזה מראשה הקודח, זה אירוע שלא אמור לקרות. יחסית לכללי הפורמט, מדובר באמירה כמעט מתריסה.
המדהים הוא שלא היה שום דבר פוליטי בציוץ של קראוס. היא לא האשימה את הממשלה, היא לא התייחסה למהפכה המשפטית ולא עשתה הכללה נגד חרדים. היא כתבה על מקרה ספציפי שקרה לה, ועל חוויית שירות רעה שקיבלה מחברת התעופה האמריקנית. כל העובדות האלה כמובן לא משנות דבר, מכיוון שעוד לפני שהספיקה לנחות בניו יורק, היא כבר הפכה לאויבת הציבור הביביסטי בישראל, והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת.
דניאל עמרם, אימפריה עצמאית של תחקירי רשת (בלי ציניות), הציג ברשת את הצד של הנוסע שביקש מקראוס להחליף מקום. הבחור, ככל הידוע תושב ברוקלין, הסביר באנגלית שהוא בסך הכל ביקש להחליף מקום עם העיתונאית כדי שבנו יוכל לשבת ליד חברו. אלא שעמרם כל כך התלהב מעצם השגת הריאיון (ובצדק, מדובר בסקופ נאה), עד ששכח כנראה לברר מה בעצם הפריע לבנו ולחבר שלו לשבת ליד קראוס, שכן האופציה הזאת הייתה קיימת טכנית.
כאמור, לא משנה בכלל מה הסיבה, ברגע שנוסעת מסרבת לעבור מהמקום שלה, אין מקום לוויכוחים. מהרגע הזה אין יותר "תעשה טובה" או "תכבד אותי" - יש רק כפייה ואלימות. אף אחד לא רוצה להיות במקום הזה, בטח בחלל סגור ומוגבל כמו מטוס, לתקופת זמן של חצי יממה. כמה נבזי לטעון שקראוס "חיפשה" את החוויה הגועלית הזאת.
גיא לרר הבטיח ריאיון עם נריה קראוס בתכנית "הצינור" שבו היא תסכם את כל הסיפור שכבר נותח מכל כיוון ברשתות החברתיות. למעשה, בלוח השידורים של ערוץ 13 נקראה התכנית "הצינור - נריה קראוס מדברת". אפשר היה לחשוב בטעות שמדובר בריאיון בלעדי עם מדונה אחרי האשפוז, ולא בשיחה עם כתבת הערוץ. היו לא מעט נושאים חשובים לדבר עליהם במהדורת הצינור, ובכל זאת התייחסו לשיחה עם קראוס כאייטם המרכזי, ופעמיים יצאו לפרסומות בהבטחה שהנה, עוד רגע נשמע את נריה קראוס. כל פעם, אגב, ההבטחה של "מיד נשמע את נריה קראוס" הופרה, אלא אם המשמעות של המילה "מיד" הוחלפה והמשמעות שלה כעת היא "בסוף התוכנית".
לבסוף זה קרה. הדיווח של קראוס היה ענייני ופרופורציונלי. היא הסבירה את הצד שלה שנשמע הגיוני ואמין לגמרי. בנוסף, היא התבקשה להתייחס לריאיון שפרסם דניאל עמרם, והיא פירקה את כל הטענות שעלו בו בלי מאמץ מיוחד, וגם שלחה מסר ברור שאין לה שום דבר נגד חרדים. כמה אצילות היה ברגע הקטן הזה שבו היא ביטלה את הטענה המכוערת הזאת כלפיה. דווקא ביום שבו היא עברה לינץ' אינטרנטי קשה, בין השאר על ידי חרדים, היה לה חשוב להבהיר את הנקודה הזאת בלי רעש וצלצולים, בלי ססמאות של "אחים אנחנו", אלא באנושיות פשוטה. היא זאת שנעשה לה עוול, והיא זאת שהייתה צריכה להבהיר שהיא לא שונאת אף אחד. איזו מציאות עקומה.
הסיפור למעשה נגמר כאן, אלא אם קראוס תחליט למשוך אותו למישור המשפטי (הימור: היממה האחרונה לא גרמה לה לרצות להמשיך להתעסק בזה, וקשה להאשים אותה), מה שלא הפריע לערוץ 14 להמשיך לתקוף את קראוס. בחדשות הלילה עם עידו טאובר, הענייני לרוב, התייחסו לסיפור הטיסה של קראוס לא פחות משלוש פעמים. טאובר כינה את קראוס "עיתונאית חדשות 13" אך אשת התקשורת החרדית יעל צין מיהרה לתקן אותו: "תועמלנית חדשות 13". זו הרמה, זה הערוץ. צין לא נתנה לעובדות לבלבל אותה וטענה שקראוס לא הגיבה לריאיון של דניאל עמרם, וציינה שהיא מאמינה לחרדי בסרטון כי "רואים שהוא יהודי טוב". להבדיל מקראוס, שנראית דרך העיניים של צין כנראה כמו בודהיסטית רעה. עו"ד תמר ארבל, ממובילות "מטה 64", הייתה קצת פחות אמוציונלית והבהירה כי מדובר בנימוס בסיסי בין אנשים. כנראה שמבחינתה נימוס זה שאישה צריכה לזוז כשגבר מבקש, ואם היא לא מסכימה אז צריך לצלוב אותה ברשת.
למזלה של קראוס היא עיתונאית, והיא ידעה לדאוג שהשיחה הפרטית שלה עם הדייל תצולם. בלי "ראיית הזהב" הזאת, שמוכיחה שדיברה אמת לאורך כל הדרך, כדור השלג השקרי הזה היה ממשיך להתגלגל, ומי יודע איפה הוא היה נעצר. צפו שוב בסרטון הזה, עזבו את המילים שמוכיחות שקראוס צודקת ותתייחסו לשפת הגוף. תראו איך קראוס שלבושה בסווטשרט עבה וצנוע, של מישהי שרק רוצה לקרוס אל הכיסא שלה, לנסות לראות איזה סרט ולהירדם לכמה שעות. היא לא תכננה את האירוע הזה. אשת תקשורת מנוסה כמוה הייתה דואגת להתלבש יפה, להתאפר ולעשות תספורת נאה לפני צילום סרטון שיגיע למאות אלפי צופים. היא לא חיפשה מלחמות, אבל היא גם לא הסכימה להיכנע כשמישהו רצה להזיז אותה מקום רק כי היא אישה. צריך להגיד לה תודה על זה, גם גברים. בפעם הבאה זו יכולה להיות אחות שלכם, הבת שלכם או אמא שלכם.
בקטנה
כמה מביך לראות את הדייל של חברת יונייטד האמריקנית מתייחס לכך שאצלו במטוס אין אפליה נגד נשים, ומי שרוצה להזיז נשים מהמקום שלהם יכול ללכת לטוס באל על. זו הסטיגמה של חברת התעופה הישראלית בעולם, והיא מבוססת על אמת. זה צריך להביך את העובדים ואת ההנהלה של אל על, אבל זה גם צריך להביך את האזרחים הישראלים שהחברה שמזוהה עם דגל המדינה מוכרת ברחבי העולם ככזו שלא מכבדת את חוק היסוד הכי חשוב של עולם התעופה: כולנו תקועים פה בשמיים ביחד, תהיו בני אדם.