במרכז "סובייצקה", הסדרה הקומית החמוצה-מתוקה החדשה שעלתה אמש בכאן 11, נמצאת משפחת גולדנברג, שהגיעה לישראל מחבר העמים ולכודה בין שתי הזהויות: בין השימור של התרבות, השפה, ההרגלים והזכרונות מארץ האם, לבין הלחץ להיטמע בישראליות, בטקסים שלה ובגרסה המקומית לטאקט. זו לא סקאלה של טוב ורע, אלא עקומת פעמון של תחושת זרות, גרף שמושפע גם ממשתנים כמו פאתוס מול אפרוריות היום-יום, אינדיבידואליות מול משפחה, קהילה ולאומיות, ובעיקר רצוי (שאפתנות, יכולת, דימוי עצמי) מול מצוי (קושי כלכלי, סטריאוטיפים גזעניים, ומשא ציפיות כבד).
כל אלה מתנגשים בעוצמה כבר בפרק הראשון, כשהבן הבכור סטס (דניאל סטיופין, "קופה ראשית") ואשתו נסטיה (לנה פרייפלד, "אלף") מתכוננים לטקס ברית מילה מלחיץ לבנם הבכור, שבתזמון מחריד מתוכננת לבוקר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל; אחותו הצעירה וגיבורת הסדרה ענת (סוזנה פפיאן, ועליה עוד בהמשך) מוצאת את עצמה עם כניסת יום העצמאות בערב במה פתוחה בבר תל אביבי, שבו שני רקדנים מעלים גרסה חושנית ל"שיר הרעות" ואמנית ספוקן-וורד קושרת בין סמלי זיכרון וסצינת הטינדר; ובסוף הלילה, ההורים, בגילומם של יבגניה דודינה ("חזרות" וכמובן הרבה יותר) וגרא סנדלר (ממוקה מ"שנות ה-80") והסבתא (פירה קנטר, "הבורר"), חוזרים לצפות בזיקוקים בבית שאן "כי שם אפשר לראות אותם הכי טוב". כל הטקסים האלה, בשלוש הזירות, מבטאים השתתפות רגשית וחברתית בקולקטיב - אבל מאירים עד כמה בני המשפחה לא מצליחים באמת להשתייך אליו.
כל התסכול הזה מתנקז אל ענת הביישנית, סטודנטית למתמטיקה אבל בעצם משוררת בסתר, שבאה מהפריפריה ומחפשת את עצמה בתל אביב ההיפסטרית, שנולדה בישראל אבל כולם מזהים במבט את המוצא שלה - בעוד היא מנסה בכל דרך להימלט מהזיהוי האוטומטי הזה ומהמבט שנלווה אליו, מצד גברים בעיקר. הניסיון הזה נגדע לגמרי כשאירוע אחד מטלטל את כל המשפחה: לאחר שאביה מפוטר מהמפעל שבו עבד במשך 20 שנה, ומסתבר שנוצל וכעת לא זכאי כלל לפיצויים, היא מלווה אותו לביטוח לאומי ומגלה שם פקיד אדיש וחסר אמפתיה שלועג לאביה. בתגובה, היא פוצחת במונולוג תיאטרלי סוער שמתועד והופך לסרטון ויראלי בטיקטוק, וענת עצמה, לגמרי בלי להתכוון, הופכת לכוכבת שמזהים בכל מקום. כתוצאה מהצלחת הסרטון הזה תיוולד הדמות האינטרנטית שאליה הכל יתנקז: "סובייצקה", משפיענית הרשת שמשמיעה את קולם של הצעירים הישראלים ממשפחות יוצאות ברית המועצות לשעבר.
הסצינה בביטוח לאומי בפרק הפתיחה של "סובייצקה" מזכירה מאוד את הסצינה בבנק בפרק הבכורה של "מותק בול באמצע", כאירוע מחולל שדרכו אנחנו מתוודעים לאופי ולרדיפת הצדק של הגיבורה, ולא במקרה: הטלוויזיה והקולנוע, שמשקפים את מה שקורה סביבם, מהופנטים מהיכולת של הרשתות החברתיות להיאבק בהלכי רוח דכאניים ולעורר מודעות לעוול בצורה מהירה ואפקטיבית - ובעיקר לאפשר לגיבורי תרבות חדשים לפרוץ ולפרוח. מותק מרדכי הייתה קולם של צעירים נגד הבנקים, העישון והלוביסטים, ואילו ענת גולדנברג, או אנוצ'קה בפי הוריה, נלחמת את מלחמתו של מה שמכונה "דור 1.5" - הילדים העולים או אלה שנולדו כבר בארץ להורים עולים, ובעיניי סביבתם הם בכל מקרה "רוסים".
הקבוצה הזו דורשת בעשור האחרון מקום משלה במארג התרבותי הישראלי ובפוליטיקת הזהויות המקומית, ונלחמת נגד הסטריאוטיפיים הגזעניים שהודבקו לקהילה שלהם ובעד הכרה וצדק לדור המהגרים שקדם להם. חשיבותה של "סובייצקה", שחלקים נרחבים ממנה מתנהלים ברוסית, הוא בכך שהיא הביטוי התרבותי האמנותי המזוקק ביותר של הקבוצה הזו עד כה. זו תמונת הנגטיב של "לובה" מ"ארץ נהדרת" - לא עוד חיקויים מוגזמים, אלא יצירה אותנטית שהיוצרת (דנה אברמוביץ'), הבמאית (ענת סטלינסקי) וכל השחקנים הראשיים שלה מביאים למסך סיפור שהוא בעצם שלהם. "סובייצקה" משחקת עם אוסף הדימויים, הדעות הקדומות והמאפיינים השטחיים, מהתלת בהם, מנכסת אותם מחדש ומציגה אותם בעיניים שלה. על הדרך, לצד ההומור העצמי, היא צוחקת גם על החברה הישראלית על שלל צדדיה המגוחכים, הוולגריים ונקודות העיוורון שלה.
יצירה קומית על קהילות מהגרים הוא נושא פופולרי בתרבות העולמית במאה הנוכחית, אך ככל שכל קבוצה נושאת עימה את המאפיינים הייחודיים שלה - קשה לחדש בתחום הזה. "סובייצקה", לפחות בשני הפרקים שנשלחו לעיתונאים, לא ממציאה את הגלגל, אבל מצליחה לבלוט בז'אנר ובטלוויזיה הישראלית בכלל הודות לכתיבה שנונה ותיאורים חדים של החברה הישראלית מצד אחד, ולמשחק יוצא מן הכלל. פפיאן עדיין אלמונית לציבור הרחב (אפילו ערך בוויקיפדיה אין לה, נכון לכתיבת שורות אלה), אבל זה לא יימשך עוד זמן רב. השחקנית, שבקרוב תככב בסרט החדש של אבי נשר, "גן קופים" - שעליו היא גם מועמדת לפרס אופיר - מציגה כאן על המסך גיבורה מעוררת הזדהות, שובת לב ובה במידה גם מוזרה, ומסקרן מאוד לדעת לאיזה כיוונים הדמות הזאת תתפתח.
כדאי להצביע גם על סנדלר וסטיופין - שניים מהכוכבים הגדולים של הקומדיה הישראלית בטלוויזיה בשנים האחרונות שמוכרים בזכות תפקידים פרודיים ומוקצנים, אך מציגים כאן תפקידים שונים לגמרי, מאופקים מאוד ומרשימים מאוד. שלושתם בולטים על רקע אוסף מרשים מאוד של שחקנים, שכולל מעבר לשמות שצוינו גם את דניאל מורשת ("שישו ושמחו"), מילי עשת ("מעבר להרים ולגבעות"), יואב רוטמן ("הנערים") ופיליפ שאולוב ("שומקום").
ועם זאת, יש בפתיחתה של הסדרה משהו מתעתע: שני הפרקים הראשונים מבטיחים, אך היות ומדובר למעשה באקספוזיציה קשה לדעת לאן "סובייצקה" הולכת ומהן היומרות שלה, ואם היא מתכוונת להתעלות מעל הסיפור הספציפי אל אמירה יותר כללית או אוניברסלית. ויש עוד עניין: עם כל העוקצנות שלה, יש בסדרה - בדומה לסדרות קומיות ישראליות לא מעטות מהשנים האחרונות - גם משהו מאוד עצוב, מה שכרוך בעצם העובדה שגיבורי הסדרה מתמודדים שוב ושוב עם לעג לכיוונם או עם פחד מלעג כזה, וכמובן עם העלבון מהמציאות החברתית, הכלכלית והמגדרית. מי שמצפה לקומדיה פרועה ובדיחות ללא הפסקה, או לסיפור מחמם לב על סולידריות חוצת מגזרים - שיחפש במקום אחר. כאן מחפשים לכבוש יעד אחר לגמרי - לכל היותר את אולימפיאדת המתמטיקה.