בבוקר ישבתי בבית קפה ליד קיבוץ יד מרדכי וחיכיתי לאנשים שהייתי צריך להעביר לאחד מבתי החולים בארץ. פתאום משום מקום הגיחה מכונית טויוטה לבנה, עלתה במהירות על המדרכה ונחבטה בחוזקה בגדר של בית הקפה. זה לקח בדיוק כמה שניות. הנהגת מיד התעשתה ונסעה שוב במהירות, פרועה לא פחות יש לומר, לאחור. ערמה של אדמה חומה התפזרה על מכסה המנוע אבל חוץ מזה לא נגרם הרבה נזק וגם האמבולנס שהוזעק נסע משם כלעומת שבא. אבל התמונה הזאת נותרה חקוקה בראשי כל היום. משהו שמגיע בהפתעה גמורה ולא מציית כלל לחוקים הרגילים של ההיגיון.
המחשבה על התמונה הזאת עם המכונית עלתה בראשי כשצפיתי בערב בהצגה "משפחה ברכבת", שכתב בכישרון גדול אלדד כהן וביימה השחקנית והכוריאוגרפית שרון שטרק. עד כמה האבסורד והמציאות הכאוטית שנוגדת את חוקי ההיגיון הרגילים, שולטים לפעמים בחיינו, יותר ממה שאנחנו מוכנים לשער או להודות.
זוהי קומדיה פיוטית על משפחה ברכבת עם לא מעט בעיות תקשורת, הבורחת מארץ מולדתה. ההורים עושים את כל הטעויות האפשריות בניסיון לבשר בשורה קשה לילדה שלהם, שמצידה מדברת רק עם זרים. הרכבת נוסעת, עוברת ערים ומדינות. אף אחד לא יודע לאן היא דוהרת ולמה היא לא עוצרת. בשלב מסוים נכנס לקרון בחור עם 12 תבניות ביצים, ומערער עוד יותר את מערכת היחסים בין הילדה להורים. כמה זמן הוא נמצא ברכבת? שנה? שנתיים? עשר? חמישים? שמונים? אולי ממלחמת העולם השנייה. הוא נשכח שם וכל המשפחה שלו הושמדה (הילדה ברכבת קוראת את "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל, וכבר על ההתחלה, אפילו בלי להגיד מילה, יוצרת את המשוואה המזוויעה והמצחיקה בין "משפחה" ל"שואה").
זהירות, ספוילרים רציניים להלן:
בשלב מסוים, הילדה קופצת מהרכבת. אני מצטער שאני נאלץ לגלות את הפרט הזה בעלילה, אבל נדמה לי שהאקט הזה של הקפיצה מהרכבת, יוצר את אחד ממרכיבי המשמעות המיוחדים והמקוריים של ההצגה החכמה הזאת. כלומר הקפיצה, ואולי גם המוות (אם כי לא ברור אם זה מסתיים באמת במוות בסוף, ואת הפרט הזה באמת לא נגלה), מאפשרת לכל הגיבורים סוג של "היחלצות" מתוך משחק התפקידים והמלכודת חסרת הפשר שבה הם נמצאים - גבר. אישה. בעל. אם. אב. בת. דמות נחשקת וכו'. כל אחד ו"התפקיד" שהוא מגלם גם בנפש של הזולת.
המחזאי אלדד כהן, שהוא גם פסיכולוג בהכשרתו, מודע מן הסתם למושגים פסיכולוגיים כמו "השלכה", "תפקיד סימבולי" וכו', אבל היפה כאן הוא שהוא מוצא דרך פרועה, מבריקה ובעיקר דרמטית מאוד לשחק עם כל המושגים האלה ולחקור אותם.
כלומר - ה"מוות" מאפשר גם סוג של "לידה" מחודשת. מה שנתפס כקיפאון מוחלט מאפשר אולי גם סוג של שחרור (גם רגשי ואירוטי) ו"משחק" חדש. והיפה הוא גם שבתנועה בלתי מורגשת כמעט ובלתי מאומצת, המחזה נע מהאישי והפסיכולוגי, אל הכללי ואל הקבעונות של ה"אומה" - נאצים. שואה. פליטים ברכבת וכו'. תנועה יפה, מרהיבה אפילו, בין הממשי והקונקרטי לעבר המופשט והסמלי.
ההצגה "משפחה ברכבת" מוצגת במסגרת פסטיבל הקומדיה על שם אפרים קישון - יוזמה מבורכת של תיאטרון האינקובטור הירושלמי. מצחיק וגם קצת מוזר - כשחיכינו בתחנה לאוטובוס שייקח אותנו בחזרה לביתנו בשפלה, פנתה אלינו פתאום מישהי שלא הכרנו קודם ופצחה מיד בטרוניה קולנית:
"אתם הייתם בהצגה נכון?" היא אמרה בלי לחכות לתשובה. "אבל זאת לא קומדיה! זאת לא קומדיה", היא שבה והדגישה בקול רם, רם מדי אפילו הייתי אומר וקצת צורם. "זאת הצגה יפה, אבל למה שמו אותה בפסטיבל קומדיה אני לא מבינה. היא עצובה! רציתי רק לבכות כל הזמן. אתם לא חושבים ככה?"
והיה משהו נוגע ללב בטרוניה שלה, שנאמרה בכאב ובכעס רב - מה שהוסיף לה גם איזה ממד סוריאליסטי וקומי, אבל האמת היא שבלי משים היא נגעה אולי בסוגיה דרמטית ותיאטרלית מאוד משמעותית - הקומי נתפס תמיד כקשור באופן אוטומטי לעניין הצחוק (ההצגה הזאת אגב מצחיקה. מאוד אפילו), אבל זה רק פן אחד של הקומי.
הפן השני קשור לעניין הקיבעון. הדפוסים הפתולוגיים שמתווים את ההתנהגות שלנו (חשבו לדוגמא על ה"קמצן" של מולייר). כלומר הקומדיה בוחנת בין השאר את השאלה אם אנחנו מסוגלים ליצור איזה פן משחקי גמיש ואלסטי יותר, שיאפשר לנו סוג של שחרור מתוך הקיבעון ההיסטורי והמחשבתי שבו אנחנו לכודים לפעמים כמו בתוך צבת. סוג של שחרור שיאפשר לנו להיכנס ולצאת מתוך ה"היסטוריה".
בשלב מסוים אחת הדמויות בהצגה אומרת: "הזמן יותר חזק מהמוות", ואולי באמצעות המשפט היפה והבלתי נשכח הזה, רומז לנו אלדד כהן שיש אולי דרך לצאת, לפחות לזמן קצר, מתוך המעגליות הברורה הידועה מראש של לידה חיים ומוות. להשתחרר לרגע מהכובד הטראגי של הידיעה המכאיבה והמסרסת הזאת, באמצעות הדמיון ובאמצעות מעט חשיבה "ילדית".
"משפחה ברכבת" מחזה: אלדד כהן. בימוי וכוריאוגרפיה: שרון שטרק. מוזיקה: יונתן הררי ודן לביא. תפאורה ותלבושות: אלונה רודנב. עיצוב תאורה: דן גלזר. שחקנים: יפתח קמינר, אפרת ארנון, עדן אהרוני, אופיר צויגנבום.