זאת באמת גרסה כיסוי חד-פעמית: נינט טייב בת ה-19 נרגשת, כוכב גדול מוטבע על חולצתה השחורה, מאחוריה שישה זמרי ליווי, וליבה זועק "שובה אליי". היא בונה את הבלדה העוצמתית לאט, מתמזגת לתוכה באופן טוטאלי, ואז, אחרי הפאוזה הכי מפורסמת בתולדות המוזיקה הישראלית, היא מתפוצצת בפזמון, מתחברת אל שורת המפתח עבור זמרת ענקית שרק מחכה לפרוץ: "קולי שובר את הדממה - התשמע?". ואז הכול השתנה. לנצח.
20 שנה חלפו מגמר "לא נפסיק לשיר - כוכב נולד" בכפר המוזיקה בניצנים, וצפייה בו ממרחק היא באמת, וסליחה על הקלישאה, כמו מסע לעולם אחר. לא רק בגלל התסרוקות או התלבושות - כן גבסו, אנחנו חושבים גם על החולצה הנוצצת שלך - אלא בעיקר בגלל התמימות. זה עידן טלוויזיוני אחר לחלוטין, שעוד לא קם, אכל וישן ריאליטי ולא לגמרי היה מודע עד הסוף לכוחה של המפלצת שזה עתה התחילה להיווצר.
מדובר בשידור הזוי במונחים של היום, רווי בבדיחות קרש: ממערכון פתיחה שבו נינט טייב, שירי מימון ושי גבסו מגלמים את "המלאכיות של צביקה" ועד לחיקויים של יצפאן לערפאת, אריק שרון וטומי לפיד. נדמה לפרקים שכל המעורבים באמת המומים מהאירוע, בוודאי המנחה הדר, שנחנק מדמעות בסוף השידור.
אבל באותו ערב בסוף אוגוסט 2003 נזרעו הזרעים ששינו את הטלוויזיה והמוזיקה הישראלית לעד. "מה שקרה פה העונה זה דבר מדהים", אמר רוני בראון, מנכ"ל חברת הליקון, ברגע חלוקת הנקודות. "ואני חושב שכשההיסטוריה תשפוט את תפקידה של מוזיקה בטלוויזיה, היא תשפוט אותה לפני התוכנית הזאת ואחרי התוכנית הזאת". הוא לא ידע כמה הוא צדק.
"כוכב נולד" צמחה מתוך השעשועון "לא נפסיק לשיר", שהציג בידור ידידותי ואפילו חינוכי לכל המשפחה, שבמרכזו חוויה ישראלית משותפת עם שורשים עמוקים - שירה בציבור סביב למדורת השבט. המעבר לתחרות אינדיבידואלית היה דרמטי וכך גם ההצלחה הענקית שלו, שביטאה יותר מאשר שינוי בפורמט: כנראה שהפיצול בחברה הישראלית לא יכול היה עוד לשאת שירה משותפת, והתרבות הישראלית העדיפה לבטא צלילים שונים שנאבקים זה בזה ולדחות את הרעיון של הרמוניה מזויפת.
הקהל חשב אותו דבר. התוכנית עלתה במאי 2003, ובאותו קיץ אי אפשר היה להימלט ממנה. נינט טייב, שירי מימון ושי גבסו הפכו לכוכבי ענק, אבל גם מורן גמליאל, כברה קסאי, גיא שרפי, לירז רחמין ושי רביזדה, בין היתר, הפכו לשמות מוכרים. האפקט היה עצום גם על השירים עצמם: "זודיאק", "מקיץ אל חלום", "קח אותי (מי אמר לך)" וכמובן "פמלה" קיבלו מעמד חדש, וזוהו עם המבצעים החדשים שלהם. הסנסציה הייתה עצומה, ובצידה גם פאניקה מוסרית מסוימת על תרבות של גרסאות כיסוי וזמרים שהופכים לכוכבים "בלי לעבור דרך" - אבל בשלב זה נדמה שהיא עוד הייתה בחיתוליה. בדיוק כמו האנשים מאחורי "כוכב נולד", גם מבקריה עוד לא הבינו עם מה יש להם עסק.
ככל שהתוכנית התקדמה - ובוודאי לאורך העונות הבאות - כך גם חודדו הדמויות, ובמידה מסוימת הופקעו מעצמן. התיכוניסטית, האתיופית, התאומים, היוצר המקורי, הדתי - וכמובן "נינט": העץ שעליו נתלה הכול. זה כבר לא היה הסיפור שלה, אלא דימוי עם כוח עצום: הנערה המרוקאית מקריית גת, שעם הקול הענק שלה עומדת לכבוש לב של מדינה שלמה - ובכך תאגד מחדש את הסיפור הישראלי המתפורר. סינדרלה מקריית גת עם מיקרופון מזכוכית, שתנצח את כל מתחריה, כמובן, עם שיר של זוהר ארגוב. כך תחרות שירה הפכה למאבק של זהויות ומוקד של דיון אקטואלי: "אל תתלבט, הצבע נינט", קבע שלט בלתי נשכח, כאילו על הפרק נמצא גורלו של העם. הסיפור הזה היה טוב מדי. הוא לא יכול היה להיגמר אחרת.
קשה להפריז בהשלכות של הרגע הזה על התרבות הישראלית של ראשית המאה ה-21, וממרחק של 20 שנה זה ברור: האפקט של הגמר בניצנים היה כל כך חזק, שכולם רצו ממנו עוד ועוד ועוד. הטלוויזיה הישראלית התאהבה בפורמט: עשר עונות של "כוכב נולד" הובילו לעשר עונות של "הכוכב הבא", ועל הדרך "דה וויס", "דה פור", "אקס פקטור" ו"אייל גולן קורא לך". ולא רק מוזיקה: "כוכב נולד" היא חציית הרוביקון של הריאליטי הישראלי כולו. לולא הייתה נינט, לא היו גם "משחקי השף" או "נינג'ה ישראל", והחיפוש האינסופי אחרי הכישרון שעוד לא נולד אך כבר מבטא את "החלום הישראלי" כולו עוד נמשך.
בדרך הכול התמקצע והתהדק עד לכדי מכונה משומנת, צינית ומלוקקת, קרה הרבה יותר מהישירות התמימה של קיץ 2003. כמעט ואי אפשר להביט ערב אחד אומלל בטלוויזיה בלי להיתקל בתחרות כזאת או אחרת ובניסיון למכור משהו "שכמוהו עוד לא היה" - גם אם היו כמותו כבר אלף פעם, ודרמה "מטורפת" - כאילו אין לנו מספיק דרמה אמיתית ביום-יום.
היסטורית, כוחה של "כוכב נולד" בשוק המוזיקה מחוץ לתחרות הטלוויזיונית התגלה דווקא כקצר מועד. כן, לבד מהשלישייה, רק כברה קסאי המשיכה לקריירה מוזיקלית משמעותית. טייב יצאה לחיפוש ארוך, ויצאה ממנו דמות מוזיקלית שונה לגמרי מזו שהוצגה בטלוויזיה. גבסו זכה להצלחה ענקית מידית, עם שלל להיטים ובהם גם "יום ועוד יומיים" שהפך לשיר השנה, אך בהמשך גם הוא ניסה להימלט, באומץ לא מבוטל, מהדמות של כוכב פופ. מימון, שכבשה את המקום הרביעי באירוויזיון ומאחוריה שורה ארוכה של להיטים מצליחים והישגים נוספים, היא היחידה ששמרה לאורך זמן על הצלחה באמצע הדרך של המוזיקה הישראלית.
העונות הבאות העלו ממצאים דומים: אמנם כמעט כל פיינליסט מראה קצת ניצוצות ומותיר אחריו מעט אבק כוכבים, אבל למרות ההיסטריה הכללית לאורך השידור - רוב הכוכבים נופלים, ובפרט רוב הזוכים. מאלה ששורדים - מעטים משאירים חותם. נבואות הזעם התבדו: המוזיקה הישראלית אולי הוצפה בגרסאות כיסוי, אבל לא ביוצאי ריאליטי, גם אם בין כוכביה יש כמה וכמה כאלה - עידן עמדי, רוני דלומי, מארינה מקסימיליאן וכמובן עומר אדם למשל, אם לציין כמה מהשמות המשמעותיים יותר שיצאו מ"כוכב נולד" לאורך השנים.
ובכל זאת, ההיגיון של "כוכב נולד" הופנם, במוזיקה ובטלוויזיה כאחד: אנחנו עדיין מחכים לביאה השנייה של נינט, לסינדרלה שתכבוש את המוזיקה הישראלית, לכוכבת שתספר סיפור ישראלי גדול ותוריד לכולנו ים של דמעות. כתרבות, הפכנו את אותו רגע למיתוס מכונן, ואנחנו נחושים לשחזר אותו שוב ושוב: שוב אודישן, שוב גמר גדול, שוב פרסומת אחת וחזרנו, ושוב הכרזה על כוכב בוהק ויפהפה שלא נשכח לעולם. העונות האחרונות של "הכוכב הבא", כשטייב ומימון יושבות זו לצד זו בשולחן השופטים - ואפילו ממליכות כוכב חדש מקרית גת - רק הוכיחו שהפולחן בעיצומו: כולנו נולדנו בניצנים, וכולנו נשוב לשם.