אל תתנו לשם לבלבל אתכם - "קמתי לרקוד", אלבום האולפן השישי של נינט טייב והרביעי בשפה העברית, הוא לא פסקול למסיבה, הוא גם לא אלבום של קיץ. "קמתי לרקוד" לא מנסה להציב את נינט בתחרות מול כוכבות פופ כמו נועה קירל, אנה זק, נונו ואפילו לא יסמין מועלם (כבודן במקומו מונח). מדובר בהתפתחות טבעית ונכונה של נינה הרוקרית, זאת שאנחנו מכירים כבר לא מעט שנים, האישה עם העיניים המכשפות שנהנית לתת בראש על הגיטרה כמעט כמו שהיא נהנית לשיר, ומושפעת מאמנים (תום יורק, ג'ף באקלי, פי ג'יי הארווי ועוד) שאף אחד מהם לא בדיוק התפוצץ בעידן הטיקטוק.
כשהיא כמעט בת ארבעים, נראה שטייב מבינה בדיוק מי היא כיוצרת, הכתיבה שלה התחדדה והיא הפכה לפחות אניגמטית ויותר חושפנית. והקול? מה שהיה הנכס הגדול ביותר שלה עוד מימי "כוכב נולד" רק השתבח עם השנים. יש בו עוצמה, רכות, חספוס והרבה מאוד חוצפה. צריך להגיד את זה במפורש: כשהיא בשיאה, אין עוד זמרת בארץ שיודעת להגיש כמו נינט טייב.
"הרבה פעמים יצירה מתחברת למקום של כאב. אותו חור שחור שממנו אפשר לשאוב את האינסוף. כי הרי כדי לרפא צריך קודם להתבונן ואז לגעת, כואב ככל שיהיה. באלבום הזה החלטתי לקום לרקוד. החלטתי להרגיש טוב גם כשכיף", סיפרה נינט על תהליך יצירת האלבום עם צאתו בשבוע שעבר. ואכן, האזנה לאלבום חושפת את שני הצדדים האלה - את התהומות שאליהן צללה ואת האושר הגדול שהיא כנראה מרגישה היום.
למרות שמבחינה מוזיקלית יש כאן כמה פניות ימינה ושמאלה, כמו שיר הנושא שהופק עם דודו טסה וגלעד כהנא או "הורגת" שיתוף הפעולה הכיפי עם אסף אמדורסקי וגארדן סיטי מובמנט (שכבר יצאו כסינגלים), עדיין מדובר באלבום רוק, כזה שיש בו דיסטורשנים ("אני הולכת רחוק", "מה יהיה איתך"), טקסטים חשופים ("קמה בבוקר") והרבה אטיטיוד ("אליס"). יש כאן גם רגעים רבים של עדינות ושבריריות כמו "רק שלא תיפול הרוח" (עוד שיתוף פעולה מוצלח עם טסה) ו"בין הצללים" היפהפה שכתבה עם שלום חנוך, וגם רגעים שבהם נינט שרה ברבעי טונים עם נגיעות מאגן הים התיכון, שלא במפתיע יושבות עליה נפלא ("קמה בבוקר", "גיבור").
כשמקשיבים ל"קמתי לרקוד" בפרספקטיבה על הדרך שנינט עברה, התוצאה מרשימה אף יותר. בחודש הבא ימלאו עשרים שנה לגמר העונה הראשונה של "כוכב נולד", הערב ההוא בניצנים הוא גם הערב שבו נינט טייב, החיילת בת ה-19 מקריית גת, הפכה מאדם פרטי למאמי הלאומית, הסלב הישראלי הכי גדול של תחילת שנות האלפיים ואחד הסמלים הגדולים שיזכרו מערוץ 2 - משקל בלתי נתפס על כתפיים של אישה צעירה שעשתה את צעדיה הראשונים בתעשיית המוזיקה.
מדינה שלמה קיוותה לשמוע עוד מאותה נינט ששרה את "ים של דמעות" או "מקיץ אל חלום", אבל זה ממש לא מה שהיא ייחלה לעצמה. למעשה, אלבום הבכורה שלה, "יחפה" בהפקת אביב גפן, היווה נקודת מפנה בקריירה שלה, ולאו דווקא במובן החיובי. למרות שיצאו ממנו כמה שירים נפלאים ("היא יודעת", "הכל יכול לקרות"), נראה שנינט לא הרגישה שהצליחה לבטא את עצמה באמת ויצאה למסע של חיפושים וחקירה עצמית שמגיע לסיומו באלבום החדש.
העבודה עם גפן על "יחפה", שהובא לפרויקט לא רק בזכות כישרונו המוכח ביצירת להיטים אלא גם כדי לתת לנינט קרדיט של עבודה עם 'רוקר אמיתי', זכתה מאז להתייחסויות ישירות ועקיפות של נינט ("אני אוהב אותך, צורם לי כמו זיוף לא חינני. אם הוא אומר הוא יודע, הוא מנהיג כמו אור ירח" היא כתבה ב"פרויקט הספר הכחול" מהאלבום "כל החיות ידעו") אבל ברור שהיא לא רוותה ממנה נחת.
נראה שמאז נינט עושה ככל יכולתה כדי להיות בעלת סיי מוחלט על היצירה שלה, בין אם בבחירת המפיקים (רוקפור באלבום "קומוניקטיבי", המפיק הבריטי מייק קרוסי ב-"Sympathetic Nervous System") ובין אם במעבר שלה לחיות בלוס אנג'לס והבחירה לשיר באנגלית, שהרחיקה ממנה מאזינים ישראלים רבים. אחת הביקורות שחוזרות על עצמן בכל פעם שעולה הקריירה המוזיקלית של נינט נוגעת למילה 'אותנטיות'. למרות שהיא מעולם לא בחרה לעצמה שם אחר או פרסונה בימתית, סטייל שפיטה או נונו, רבים פשוט לא מאמינים לה, הם לא מבינים מה הקשר בין הבחורה שגדלה בבית מרוקאי בקריית גת ושרה זוהר ארגוב ובין רוק גיטרות באנגלית.
בינינו, השיח על האותנטיות של נינט מורכב בעיקר משני אלמנטים - מיזוגניה וגזענות. כל גבר שמחפש את עצמו מוזיקלית ומתנסה בסגנונות שונים מקבל אוטומטית קרדיט על כך שהוא אמיץ ולא נשאר באזור הנוחות, בעוד אצל נינה אנשים החליטו שהיא פשוט רוצה לברוח ממי שהיא באמת. והגזענות היא כנראה משהו עמוק יותר. קשה לאנשים לקבל את זה שמי שגדלו בבית ששומעים בו פאריד אל אטרש יכולים להפוך לאנשים שמתרגשים עד דמעות מהסמית'ס, וחמור מכך - להתרגש באותה מידה משניהם. ב"קמתי לרקוד" נינט כבר לא מתרגשת ממה שאומרים עליה, ובמקום להתנצל או להצטדק היא פשוט שרה את האמת שלה.
ב"אני הולכת רחוק" - אותו כתבה עם בן זוגה יוסי מזרחי, שגם הפיק את רוב שירי האלבום ומקבל קרדיט תחת השם Joseph E-Shine - היא יורה: "במקום שיש בו נוח הדמיון מתקמט, אני לא רציתי לברוח, רק לנשום", וממשיכה: "כל מי שהפנה לי גב, עכשיו מתרגש. אני הייתי על אמת, לא סתם, לא אולי. עכשיו הידיים למעלה, מכאן רק להמשיך עם זה הלאה, בדרך לא עוצרת, לא מדברת, אני רק שרה - נה נה נה".
נראה שמבחינת נינט עצם היציאה של האלבום הזה היא ניצחון גדול. כשחושבים על משך הזמן שלקח לה להוציא אותו (הסינגל הראשון מתוכו - "גיבור", יצא כבר ב-2018) מבינים בדיוק למה היא מתכוונת, וכששומעים עד כמה התוצאה מצוינת אין אלא להוריד את הכובע. זה בדיוק הזמן להמליץ גם לכם: אם ויתרתם על נינט בעבר או התקשיתם להתחבר למוזיקה שלה בשנים האחרונות - "קמתי לרקוד" הוא בדיוק הזמן לחזור וליהנות מנסיכת הרוק שתמיד ידענו שהיא תהיה. וולקאם בק, נינה.