יש לא מעט שאלות שעולות בחודשים האחרונים בקשר לדבר והיפוכו. האם ישראל יכולה להיות יהודית ודמוקרטית, האם אפשר לנהל כיבוש מבלי לקרוא לו בצורה הזו, ואתמול (שלישי) הצטרפה אחת נוספת: האם אפשר לייצר דין (חובת הסבירות) מבלי שיהיה דיין שיפקח עליו (עילת הסבירות). אך בעוד כל השאלות האלה עדיין פתוחות לכאורה, לפחות לגבי שאלה דו-כיוונית אחת קיבלנו אתמול תשובה ברורה: אפשר לעשות בישראל טלוויזיה מדהימה ומאירת עיניים שעוזרת לציבור, ובדיוק באותו הזמן לעשות בה שימוש ציני ומרושע שכולו נוטף מאינטרסים פוליטיים וכלכליים.
ההחלטה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות להתחיל בפיילוט הניסיוני להעברת השידורים מדיוניו, היא אחת הגדולות והחשובות שהתקבלו במוסד המכובד הזה, לא פחות. באופן טבעי, מעט מאוד מאיתנו התעניינו בשגרה בזהותם ובאופיים של האנשים שנבחרו לכהן בבג"ץ. מסע הדמוניזציה חסר התקדים שנעשה להם בתשעת החודשים האחרונים על ידי חברי ושופרות הממשלה, העלה כל כך הרבה רפש ושנאה עד שמי שלא הכיר את הנפשות הפועלות - היה יכול להעלות בדמיונו 15 שדים מקורננים שייצאו מהדלת ויתיישבו על הכסאות, או לכל הפחות גברים לבנים ועשירים, שמתכנסים אחת לתקופה במועדון הפריבילגי שלהם כדי לשתות וויסקי יוקרתי ולתכנן לפרטי פרטים כיצד יפגעו בחלשים והנדכאים.
אלא שאור היום של השידור הישיר סילק את הצל שרדף את מה שקדם לו. מי שצפו אפילו בחלק קטן מהדיון בן 13 השעות על הבקשה לביטול ביטול עילת הסבירות (כן, זה מבלבל), נקלעו לטלוויזיה נהדרת, שמצליחה להעשיר ולעניין אפילו כשהמערכת של קלדן בית המשפט קרסה - והשופטים סביבו הפליאו בהצעות ("תנסה בוורד", "תעבור מחשב") וחיוכים נבוכים. בשאר הזמן, זה היה מופע יוצא דופן של בקיאות וחדות מחשבה, שדרשה מכל מי שטען בפני 15 השופטים והשופטות להיות בשיאו. שאלות הומטרו בשצף, הערות חדות קטעו מיד טיעונים לא מדויקים וניסיונות למרוח את הזמן נקטעו במהירות בבקשה להתקדם לנקודה הבאה. זה היה שיעור האזרחות היעיל ביותר שנראה כאן אולי אי פעם. שאלות מהותיות על מקור סמכותם של הכנסת ובית המשפט, על חשיבותה של מגילת העצמאות ועל ההשלכות של חקיקה חד-צדדית על היכולת של האזרח הקטן לקבל סעד משפטי.
אפילו הצילום של כל התהליך ממספר זוויות, אפשר עריכה קצבית ומעבר מהיר בין תגובות - ולפעמים גם עקיצות או פרצופים של השופטים - לבין מי שעמדו בפניהם. זאת הייתה תצוגת תכלית של מקצוענות כל כך בלתי ישראלית (טוב נו, חוץ מהעמידה בזמנים. זה מאוד ישראלי) עד שקשה להאמין שמי שבחרו להילחם בה, החליטו ללכת דווקא על הקו של מועדון אליטות סגור ומנותק. מגוון הדעות וההשקפות, הדקדקנות והבקיאות שגילו מול כל אחד מהצדדים ובכל הנושאים שעל הפרק - הלוואי עלינו פרלמנט כזה. בעצם, הלוואי עלינו 50% של פרלמנט כזה. בשלב זה, הסיכוי שהביטול יבוטל נראה קרוב מאוד להחלטה הפוכה, אלא שהתהליך נראה כל כך נכון וענייני כשהוא שקוף כך לעיני כל, שקשה מאוד יהיה לפקפק בו או למתוח עליו ביקורת. אלא אם כן, כמובן, באתם איתה מהבית.
הצד השני של השותפות באירוע הזה הוכיח שאפשר לדרדר אותו במהירות מסחררת, אם רק תתנו לו צ'אנס. בקשת 12 זו תורתם-אומנותם. ראיונות עם אילן בומבך, עורך הדין שייצג את הממשלה בדיון, מביתו בבוקר, רגע לפני הכניסה לדיון, בהפסקות הדיון ולאחר הדיון. זה לא שלבומבך היה מה לחדש, אבל אין דף מסרים יעיל כמוהו ביום כזה. לא פחות משלושה נציגים שונים של פורום קהלת ספרתי בפאנלים השונים לאורך היום, וייתכן מאוד שפספסתי כמה בזפזופים. כזכור, גוף שמעז בחוצפתו להטיף נגד חוסר סמכות, בעודו מחדיר לישראל במימון של ליברטריאנים וגורמים זרים תפיסות עולם משולי הימין הקיצוני האמריקאי - וכותב הצעות חוק שמשפיעות על חייהם של מיליוני ישראלים - מנורמל כצד לגיטימי בוויכוח על עתידה המדינה. מודל בן גביר על ספידים. בשאר הזמן, זה התיאטרון הרגיל והצעקני של "הם מול ההם" (קטי שטרית מול יוליה מלינובסקי, "ישראל שלי" מול "אחים לנשק") ואייטמים שגובלות בהזיה כמו ראיון על "שיחות הפשרה" עם מתן כהנא.
אלא שדווקא אצל המתחרים ברשת 13, שנחשבים לסמן השמאלי בתקשורת הישראלית המשודרת, נרשמו התהומות הגדולות באמת במשדר הארוך שליווה את הדיונים. לא קל ליפול מבחירה למלכודת של כתיבה על אבישי בן חיים, מכיוון שעצם הדיבור עליו מנכיח אותו כגורם בחיינו. עיתונאי שמבזה את שם המקצוע, פרשן שמבייש את משמעות המילה ומביך את הפלטפורמה שמשתמשת בו - על אף שברור לה היקף הנזק שלו. כך, בין קשקושים על אליטה ודיכוי, הוא הפליא להציג הערה של השופט יצחק עמית על כך שאוהדי בית"ר ירושלים צריכים להודות על עילת הסבירות, שבזכותה אישר בג"ץ את הקמת אצטדיון טדי - כהוכחה ל"עליונות של האליטה שרוצה לשלוט ומחלקת מתנות ניחומים לעם". בפועל, ב-1987 אושרה בוועדה המחוזית של ירושלים ההחלטה להקים את האצטדיון, אלא שמי שסירב לחתום עליה היה שר הפנים דאז, אחד אריה דרעי, עד שבג"ץ התערב. כל דקדוק קליל בטיעונים של בן חיים מוכיח עד כמה מכוערת ומחוררת ה"תיאוריה" שלו, אבל באולפן שלו לא קיימת החדות של אולם בית המשפט להעמיד אותו על שקריו.
העניין הוא שההתנהלות הזאת מידבקת, בעיקר כשמקיפים אותה בפאנלים שבהם בן חיים מרגיש בבית, כמו למשל לצד מנכ"ל "אם תרצו". באחד מהם תקפה הכתבת המדינית מוריה אסרף וולברג את נמרוד דוויק, מנכ"ל דרכנו, שהתארח בדיון והגן על בית המשפט. "לומר שבג"ץ מייצג את החברה הישראלית זה פשוט לא נכון עובדתית", קבעה. הטיעון על גיוון בית המשפט מוזכר בכל פעם שאזלו טיעוני האליטה שבוחרת את עצמה ושולטת במדינה. בפועל, 14 מתוך 15 השופטים בעליון נבחרו בתקופת ממשלות ימין בראשות נתניהו, עם שרי משפטים שיכלו לבחור בקלות בבני עדות אחרות למוסד, אבל העדיפו לבחור במועמדים מהאג'נדה החביבה עליהם. באולם ג' של בית המשפט העליון אי אפשר היה להתחמק עם הטיעון הזה.
מכיוון שאסרף וולברג מכירה היטב את הנפשות הפועלות (בן זוגה הוא דוברו של יריב לוין), היא יודעת שניתן לעשות שינוי גם כיום, אלמלא שר משפטים שעוין את בית המשפט בשנאה שספק אם יש לה תקדים, ונמנע מכינוס הוועדה לבחירת שופטים מאז תחילת כהונתו - גם כאן באופן חסר תקדים. בחודשים הקרובים יפרשו מבית המשפט העליון הנשיאה חיות והשופטת ענת ברון, שתיים מהנציגות הליברליות בהרכב. אם לא היה שורף את המדינה בקנאותו ומוביל לעניין חסר תקדים בבחירות לראשות לשכת עורכי הדין, יכול היה לוין למנות שני שופטים שמרנים נוספים - ומי יודע? אפילו מזרחים.
גם ההערות הנוספות של אסרף וולברג על הרצון "לדרוס את הרוב במדינת ישראל ולא להתחשב ברצונותיו", מפתיעות לכל הפחות, בעיקר כשהן מלוות בטענה ש"רבים בימין לא רוצים את המהפכה המשפטית בגלל המחירים שהמדינה משלמת בכלכלה ובביטחון". האימוץ של עקרון הרוב כתשובה לכל ערעור על מהלך של הממשלה לא מתאים לכתבת רהוטה ומוערכת, בוודאי שלא בפאנל חדשות רציני. במהדורה המרכזית, כשחזרה שוב על אותן טענות, היו לשם שינוי מי שדאגו לדייק, כמו ברוך קרא, ספי עובדיה ורביב דרוקר, אבל זה כבר היה קצת מדי ומאוחר מדי. אותו ציבור דרוס, אגב, השליך על אסרף וולברג חפצים כשסיקרה את הפגנת הימין לפני מספר חודשים.
במציאות מקבילה, שבה הדיון באולפן היה מתקיים באולם בית המשפט העליון, בוודאי הייתה מופנית אל אסרף וולברג השאלה הבאה: נניח שהיינו מאפשרים לכל אזרחי ישראל בעלי זכות הצבעה, אפשרות להבין לעומק את המחירים המשפטיים (רק המשפטיים) של ביטול עילת הסבירות לפני שניגשו לקלפי - שחיתות במינויים, היעדר ביקורת שיפוטית על פעולה או אי פעולה של שרים בנושאים הנוגעים ליומיום של כל אזרח, חופש לפטר שומרי סף ונציגי ציבור בולטים - האם עדיין הייתה זוכה הממשלה לאותם 64 מנדטים?
מכיוון שמדובר בתסריט דמיוני, כנראה שנגזר עלינו להמשיך ולקנא ברמת הדיון בבית המשפט בעודנו צופים באולפני החדשות. במקום שבו אף אחד לא פוחד שיעמידו אותו על טעותו, לא נקבל צדק.