מה משותף לטורקיה, הודו, דרום-קוריאה, רוסיה, גרמניה, וייטנאם, ישראל ועוד כתריסר מדינות? לא הרבה, כנראה, מלבד העובדה שכולן הפיקו עיבוד מחודש משלהן של הלהיט האיטלקי "זרים מושלמים". אצלנו היתה כבר הצגת תיאטרון על פי הסרט, ועכשיו הגיע גם תורו של העיבוד הקולנועי, שעלה על המסך הגדול לפני כשנתיים והיה להיט, ועכשיו מגיע גם למסך הקטן - קשת 12 ישדרו אותו בהקרנת בכורה טלוויזיונית היום (שבת 16.9 ב-21:42).
העיבוד הישראלי שומר על סיפור המסגרת של המקור האיטלקי: כמה בורגנים ובורגניות מתכנסים לארוחת ערב שגרתית, עד שאחת הדמויות מציעה משחק: כולם יניחו את הטלפונים הניידים על השולחן, עם הפנים למעלה, והשיחות וההודעות הנכנסות יעמדו לרשות הכלל. קל להבין למה דווקא הקונספט הזה הפך למותג בינלאומי. בכל המדינות הרנדומליות שהזכרנו הנתינים כפייתיים כלפי המכשירים שלהם, שהפכו לקופסות שחורות ולתיבות פנדורה של חייהם המקצועיים והפרטיים ושל סודותיהם הכמוסים.
למרות הטוויסט בסוף, שעוזר לבסס את ההתכנות של המאורע המחולל הזה, "זרים מושלמים" תמיד היה מבחינתי רעיון מופרך לחלוטין. אפילו בתור פנטזיה מופרעת, ניסוי חברתי או משחק, קשה להאמין שמישהו יסכים בימינו להפקיד כך את הטלפון שלו, והסרט משולל כל היגיון.
אם נשים את זה בצד, הרי שבתור מה שהוא, "זרים מושלמים" מתגלה כבידור אפקטיבי וסוחף. מאחורי המצלמה עמד ליאור אשכנזי, בסרטו הראשון כבמאי, ואי אפשר להרגיש בחוסר ניסיונו. הוא שולט בעניינים ביד בוטחת, מיטיב ליצור מתח ומנווט בין הדמויות והדיאלוגים כמו רב-חובל משופשף. השחקן הפורה הסתפק הפעם בכובע הבמאי, וגייס חבורה מרשימה של שחקניות ושחקנים, מנוסים אך לא מאוסים. מורן אטיאס, למשל, שיחקה עד כה בעיקר מעבר לים; חנן סביון וגיא עמיר שיחקו בעיקר בסרטים שהם עצמם ביימו; שירה נאור שיחקה בעבר בעיקר בטלוויזיה; אבי גרניק עושה כאן תפקידו הקולנועי המשמעותי מאז "זולגות הדמעות מעצמן" לפני עשרים ושש שנה, וגם יוסי מרשק ורותם אבוהב לא סובלים מחשיפת יתר קולנועית. כך או כך, כולם מצוינים.
גם בגלל עניינים של זכויות יוצרים, הסרט משעתק את הדמויות, התפניות העלילתיות והדיאלוגים של המקור האיטלקי, כמעט אחד לאחד. גם כמעט ואין בו קונטקסט מקומי חברתי או אקטואלי - לא מתווכחים כאן על קורונה או על הבחירות, למשל. אך בכל זאת יש בו טוויסט ישראלי אחד: מתברר כי המארח, בגילומו של יוסי מרשק, סובל מפוסט-טראומה בעקבות שירותו הצבאי, לאחר שחייו ניצלו בנס וחייל אחר מת במקומו. כיוון שאנחנו בישראל, כולם מכירים את כולם, ועם הזמן מתברר שגם הנוכחים האחרים בארוחה הושפעו מן המוות הזה.
וכך, מסתם העתק של המקור האיטלקי, הופך "זרים מושלמים" לסרט על מקומם של הטראומה ושל השכול בחברה הישראלית. מעניין גם לציין כי הסיפור שהוא מציג מתכתב עם סיפור הרקע של הדמות שגילם ליאור אשכנזי ב"פוקסטרוט", התפקיד שהוא עצמו הגדיר כקשה והמאתגר בתפקידים שלו, אולי מפני שגם הוא עצמו עבר חוויות לא פשוטות בשירותו הצבאי.
כשחקן ועכשיו גם כבמאי, ליאור אשכנזי הוא מן האושיות המרכזיות בקולנוע המקומי העכשווי, וסרטו הראשון מאחורי המצלמה הוא הצצה מרתקת לנפש שלו - ולנפש הישראלית בכלל, שרוחות הרפאים של מלחמותיה רודפות אחריה לכל מקום. מעניין לציין כי מיד אחרי צאת "זרים מושלמים" הישראלי, הגיעה גם גרסה של העולם הערבי לסרט - עוד המחשה לכך שאחרי כל המלחמות, בסופו של דבר גם אנחנו וגם השכנים שלנו בני אדם שמתקשקשים הרבה יותר מדי עם הטלפונים שלהם.