הלהיט האיטלקי "זרים מושלמים" מחזיק בשיא גינס, שכנראה לעולם לא יישבר: הסרט שהיה בסיס לכמות הכי גדולה של עיבודים מחודשים מסביב לעולם. מאז יצא המקור לפני שש שנים, הוא זכה לשכפולים בספרד, ארמניה, סין ועוד כעשרים מדינות. לפני שלוש שנים עלתה בישראל הצגה על פיו, ולפני כמה חודשים גם גרסה קולנועית דוברת עברית, שלמרות הקורונה הצליחה לשבור קופות. כעת, הגיע גם התור של השכנים שלנו.
וכך, בשבוע האחרון עלה בנטפליקס סרט בשם "חברים יקרים מכל", שלמרות השם המתעתע הוא למעשה גרסה נוספת של "זרים מושלמים", כשהפעם זירת ההתרחשות היא בלבנון. מדובר בהפקת המקור הקולנועית הראשונה בשפה הערבית של שירות הסטרימינג, שמטיל עוגנים בעוד ועוד נמלים ברחבי העולם.
בדומה למקור האיטלקי ולכל הגרסאות האחרות, גם הפעם סיפור המסגרת דומה. קבוצת חברים מתכנסת לארוחת ערב שאמורה להיות שגרתית, עד שהם מחליטים לשחק משחק: כל אחד מהם יניח את המכשיר הנייד שלו על השולחן עם הפנים למעלה, וכולם יוכלו לקרוא, לשמוע ולראות כל הודעה או שיחה נכנסת, מביכה ככל שתהיה.
הסרט תפס במהרה את המקום הראשון בטבלאות הצפייה במזרח התיכון, כולל אצלנו ואצל שכנינו - ועם ההצלחה, כרגיל באזורנו, באה המהומה.
ההצצה לתיבות הנסתרות של הדמויות חושפת כי הזוגות הנשואים בוגדים אחד בשני בצורה זו או אחרת והרווק הוא הומו בארון. נוסף לכך, בתם הקטינה של הגיבורים מתייעצת איתם לגבי כוונותיה לקיים יחסי מין עם בן זוגה, והתסריט נוגע בעוד כמה נושאים שהם טאבו בהרבה מדינות ערביות. כתוצאה מכך, הסרט הבעיר מדורה, שכנהוג בימינו, התפשטה מהרשתות החברתיות לזירה הפוליטית. זה התחיל עם גולשים שהגדירו אותו כ"פרוורטי", והמשיך עם חברי פרלמנט מצרי שדרשו לגנוז אותו ואיימו להגיש תביעה נגד יוצריו ומפיקיו.
אם הסרט היה מיועד להפצה קולנועית, סביר להניח שמלכתחילה היו מצנזרים אותו בכמה טריטוריות ערביות, בדיוק כפי שקרה לאחרונה לתוצרים הוליוודיים שהציגו דמויות להט"ביות. נטפליקס, לפחות בינתיים, מאפשרת לעקוף את המכשול הזה. שירות הסטרימינג הוא תאגיד קפיטליסטי, וכמובן שיש לו גם צדדים והשפעות רעות, אבל לפחות בהקשר זה חייבים להתמוגג מהתרומה החשובה שלו לחופש הביטוי והיצירה מסביב לעולם. בהזדמנות זו, יש להדגיש כי רבים ורבות בעולם הערבי גם יצאו להגנת והסרט והיללו אותו.
ואכן, "חברים יקרים מכל" הוא סרט מעניין מבחינות רבות. קודם כל, כי מדובר למעשה בהפקה נטולת לאום. זירת ההתרחשות היא לבנון, אבל זה כמעט לא מוזכר. אחת מהדמויות היא במקור מצרית עם זיקה עמוקה לבית, ובמהלך התסריט מוזכרת האפשרות שדמות אחרת תסע לעבוד בעירק.
הבמאי, וויסאם סמירה, לבנוני. כך גם כמה מהשחקנים והשחקניות, בראשן נדין לאבאקי, אחת האושיות הקולנועיות החשובות בלבנון, שכבמאית חתומה על "כפר נחום", מן הסרטים הגדולים של העשור הקודם. אך בצידה, מככבת גם מונה זכי, אחת הכוכבות הגדולות במצרים, ואיאד נאסר, שנולד בירדן ומאז פועל במצרים. כלומר, המרחב כאן הוא תרבותי יותר מאשר גיאוגרפי, והגבולות פרוצים.
אין כאן כמעט גיאו-פוליטיקה וגם לא פוליטיקה, לפחות לא ברמת הטקסט. רוב הסרטים הערביים שזוכים לחשיפה בינלאומית צבועים בגוונים פוליטיים. כאן, הדרמות הן בינאישיות. גם הגרסה הישראלית היתה ניטרלית יחסית, אבל בה בכל זאת ריחף צלו של הסכסוך, שכן כמה מן הדמויות נשאו על גבן פוסט-טראומה ושכול בעקבות השירות בצה"ל. גם פה שתיים מן הדמויות נושאות מטען טרגי, אבל הוא לא קשור למוות בצבא, אלא בתאונת דרכים.
הדמויות וזירת ההתרחשות שונות לחלוטין ממה שאנחנו רואים בדרך כלל בקולנוע הערבי, לפחות זה שמוצב בחלון הראווה הבינלאומי. "כפר נחום" של לאבאקי שהוזכר קודם לכן, למשל, הוא דרמה ריאליסטית להחריד על ילדי רחוב. פה, בכלל לא רואים את הרחוב. העלילה כולה מתרחשת בתוך בית, ולא סתם בית אלא וילה מהודרת; המנה העיקרית, כך מדגישים בפנינו כדי להדגיש איזה הון כלכלי ותרבותי יש לדמויות, היא לא סתם מלוחייה אלא מלוחייה עם בשר ארנבת; ורוב הגיבורים, כמו במקור האיטלקי, בורגנים ואקדמאים - מנתח פלסטי, וטרינרית, מרצה וכיוצא בכך.
הנשים בסרט משוחררות ועצמאיות מינית, כבר מגיל צעיר, וגם הגברים מאתגרים את המודלים המקובלים של המזרח התיכון. אמנם אחד מאצ'ו ואחד רודף שמלות, אבל אחד מנצל את משחק החברה כדי לחשוף את נטיותיו המיניות, ואחר מתגלה כרגיש, פגיע ורדוף, ואף הולך לתרפיה. הנקודה הזו אולי פחות תופסת כותרות ועוד לא הגיעה לפרלמנט המצרי, אבל מן התגובות שקראתי ברשתות, היא מעסיקה כמה מן הגולשים לא פחות מהסוגיות המיניות. "הדבר הכי לא הגיוני בסרט הוא שהגבר הולך לטיפול", "אף ערבי לא יילך לתרפיה, זה מגוחך" הן רק כמה מקולות הזעקה, מצד גברים המתרעמים על כך ש"חברים יקרים מכל" העז לפגוע להם כך באגו.
ואחרי כל זה, נותרה כמובן השאלה - אם נתעלם מכל ההיבטים הסוציולוגיים, איך הסרט עצמו? קודם כל, חשוב להבהיר כי למרות כמה התאמות פה ושם, הרי שמדובר בסופו של דבר בשכפול כמעט מדויק של הגרסה האיטלקית, כולל סצינת הסלפי האיקונית, הבדיחה החוזרת על האפליקציה שמאלצת אותך לעשות תרגילי כושר בכל פעם שהיא מצפצפת וכיוצא בזאת. כך היה גם עם הגרסה הישראלית, ולהבנתי זה גם עניין חוזי - כלומר, מי שקונה את הזכויות לעיבוד מחודש מתחייב לשמור על נאמנות למקור.
נוסף לכך, אחזור על מה שאמרתי כבר בהקשר של המקור ושל הגרסה הישראלית: אין ב"זרים מושלמים" שום קמצוץ של היגיון פנימי, כי אפילו בתוך המסגרת של הפנטזיה הפרועה ביותר, אין שום סיכוי שמישהו בימינו היה מסכים לחשוף את תכני המכשיר הנייד שלו לחבריו, בדיוק בגלל השתלשלות העניינים שמתוארת כאן.
אך אם נניח לזה וניסחף בתוך הפנטזיה הקולנועית, הרי ש"זרים מושלמים" על גלגוליו השונים הוא הברקה חד-פעמית, שעובדת בכל שפה. כיאה למרחב התמרון המצומצם, הגרסה הערבית לא טובה יותר מהגרסאות הקודמות, אבל גם לא טובה פחות. תצוגות המשחק מעולות כולן והדיאלוגים שוטפים. זה סרטו הארוך הראשון כבמאי של סמירה, שעד כה ביים בעיקר וידיאו קליפים, אבל הוא עושה את עבודתו כהלכה, אין תלונות.
מנקודת מבט מקומית, "חברים יקרים מכל" יקר ערך מסיבה נוספת: הדימיון המוחלט שלו לגרסה הישראלית, כולל הכרס הקטנה של הדון-ז'ואן, ממחיש עד כמה דומים אנחנו ושכנינו. בלבנון או במצרים, בישראל או בירדן. שם זו מלוחייה, פה זו אולי מנה אחרת, אבל בסופו של דבר כולנו מכורים למכשיר הנייד וכולנו מכורים לנטפליקס.