וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הסדרה על המשתכנזים הטריפה אותי מכעס. כשגלית דיסטל דיברה, בכלל השתגעתי

נראה שב"קרועים" רון כחלילי שוב לא מצליח להתגבר על הדחף שלו לחזור בכל כמה שנים אל העוול ההיסטורי שנעשה לבני עדות המזרח ולחטט בפצעים הישנים. גם הפעם, מלבד מרואיינים מצוינים, אין לו תובנות חדשות. יש לו דבר אחד: הוא בהחלט יודע איך לוחצים על הכפתור שעושה "בום"

גלית דיסטל, קרועים/רשת 13

כנקודת מוצא אני לא מאמין שהמקום שממנו מגיע המבקר רלוונטי לביקורת. במצבים שבהם הרקע אכן רלוונטי, הוא כבר יצוץ בין השורות. עם זאת, במקרה של "קרועים", הסדרה התיעודית החדשה של רון כחלילי, ששודרה השבוע ברשת 13 בשני חלקים (האחרון שודר אמש) המתארת את תופעת ה"השתכנזות", אני סבור שנגיעה באילן היוחסין שלי (אל חשש, רק בקטנה) חשובה להבנת נקודת המוצא שלי כצופה וכמבקר.

אמנם נולדתי בשם המשפחה בירון (בראודה התווסף אחרי הנישואים) - שם שלא נשמע כמו צאצא למשפחה מרוקאית - אבל שם המשפחה של סבי אברהם וסבתי מרים ז"ל היה ביטון, אחד משמות המשפחה המרוקאים השכיחים ביותר. סבי וסבתי שעלו ממרוקו ב-1949 נשאו את שם משפחתם בגאון כל חייהם: מהמעברה ליד חדרה, דרך ירושלים - ועד לשכונת תל חנן בנשר. האגדה מספרת כשדוד שלי יצא מהבית לסביבה אשכנזית ברובה, הוא נתקל בהתנשאות רבה והחליט לשנות אות קטנה שעשתה שינוי גדול באופן שבו התקבלו קורות החיים שלו. למרות ה"בירון" המאוד לא-מאיים הזה, גדלתי בקריות; ההורים שלי לא אקדמאים (אני בוגר האוניברסיטה הראשון במשפחתי), ולפני יותר מעשור עברתי לשכונת כפר שלם בדרום-מזרח תל אביב (המקום שבו פוליטיקאים מגיעים כדי לעשות הון פוליטי לפני בחירות) - שבה אני חי עד היום.

אליבא דכחלילי, אני האמ-אימא של ה"משתכנז", או בסלנג החדש שהוא נתן לי ולשכמותי - "קרוע". אני שמאלני גאה, עובד בהייטק וכותב ביקורות בגוף תקשורת, שומע מוזיקה לועזית (עם גיטרות) וכשאני מדבר - אין זכר למבטא של סבי וסבתי. ובכל זאת, אני חוגג מימונה עד היום, גדלתי על סיפורים מהכפר במרוקו שאני מתכנן גם להעביר לילדיי, האזנתי ללהקת "שפתיים", צפיתי בקלטת של "טיפת מזל" עד שהסליל יצא מהמקום (לסבא הייתה מהדורה מיוחדת שהונחה במקום בולט על שידת הטלוויזיה) - ובארוחת שבת הסלט שאני הכי אוהב הוא בישבש, ולקינוח ארטישוק עם חצי לימון כמובן.

קרועים רון כחלילי. רשת 13, צילום מסך
אסיף אלקיים, קרועים/צילום מסך, רשת 13

האם הפער בין איך שנראים חיי כיום לבין המקום שבו גדלתי מלמד על "השתכנזות" או על "קריעות" חלילה? ב"קרועים", כחלילי פוגש "משתכנזים" ו"משתכנזות" מוכרים ומוכרות, כשבין הריאיונות מופיעים על המסך טקסטים פרי עטו - שקשה להבין האם הם אמורים להיות תובנות או עובדות.

בין שלל הפנינים שמופיעות שם נכתב כך: "עד תחילת המילניום נחשבה תל אביב ל'מכה של המזרחים'. מזרחי שרצה את הקצפת היה חייב לעבור לעיר הלבנה. כל מזרחי שגר בתל אביב נתפס כ'משתכנז'. כמעט ואין חריגים". על מה מתבססת ההנחה הזאת? אין לדעת. אבל היי, כחלילי אמר - אז הוא ודאי יודע.

לפני שאסביר למה "קרועים" כל כך הכעיסה אותי (והיא הכעיסה, בלי עין הרע) חשוב לי לציין שאני מאמין לכחלילי. אני מאמין לו שהאפליה הממוסדת נגד בני עדות המזרח מפריעה לו; אני מאמין לו שהוא כועס על מפא"י ועל בן גוריון; אני מאמין לו שכשהוא יוצר סדרה כמו "קרועים" או כמו "ערסים ופרחות - האליטות החדשות" שבאה הרבה שנים לפניה - הוא חושב שהוא עוזר לתקן עוול. אבל כולנו כבר יודעים לאן כוונות טובות עלולות להוביל אותנו, ומה ש"קרועים" עושה במקום לתקן עוול זה רק לחזק סטריאוטיפים, לסמן טובים מול רעים ולחגוג את השסע בחברה הישראלית.

ימים אחרונים

הזדמנות אחרונה למבצע מאי בתמי4: חודשיים ראשונים חינם

לכתבה המלאה
גלית דיסטל אטבריאן קרועים רון כחלילי. רשת 13, צילום מסך
גלית דיסטל, קרועים/צילום מסך, רשת 13

יתרה מכך, הפרק הראשון של הסדרה, שעורר סערה (בין היתר בעקבות פוסט של היוצרת והעיתונאית דבורית שרגל), הביא את כחלילי עצמו להתייחס אליה. הוא הדגיש שהוא עצמו מתנגד להנחת המוצא של "השתכנזות", אך מה שהסדרה שלו עושה זה רק לוודא שהמילה "השתכנזות" תישאר איתנו עוד שנים ארוכות.

המעלה הגדולה של "קרועים" - וגם על זה מגיע קרדיט לכחלילי - היא הפסיפס המצוין של המרואיינים. בקאסט: האקטיביסטית אורטל בן דיין, הסטנדאפיסטית ואשת התוכן עדי ששון, עורך הדין ציון אמיר (לשעבר עמר), גורי אלפי, גלית חוגי, מאור זגורי, דובר בית החולים איכילוב אבי שושן ועוד. מדובר לא רק בקבוצה מרשימה של מרואיינים, אלא גם בכזו שלא עושה לכחלילי חיים קלים ומסרבת להתיישר עם הנראטיב שלו. כצפוי, עיקר הוויכוח ניטש על ההגדרה "השתכנזות", שכחלילי מייחס להתנהגויות כמו מעבר לתל אביב, לימודים גבוהים, התרחקות מהדת והצבעה לתנועות השמאל.

קרועים רון כחלילי. רשת 13, צילום מסך
אלי ביתאן, קרועים/צילום מסך, רשת 13

בן דיין, אשת שמאל שגדלה בקריית שמונה, מעמידה את כחלילי על טעותו ומסבירה לו שהחיבור שהוא יוצר בין אשכנזים לבין שלל התכונות הללו עושה עוול עצום לעדות המזרח. מי אמר שבידי האשכנזים נמצאת ההשכלה או איכות החיים הגבוהה? תפיסת העולם הליברלית? ומה עם כל האשכנזים הימניים שגרים בפריפריה ולא למדו יום אחד בחייהם? האם הם "מתמזרחים"?

אין ספק שמאז הקמת המדינה - ולאורך 75 שנות קיומה - תנאי הפתיחה שקיבלו מזרחים ואשכנזים היו רחוקים מלהיות שווים. כפי שאומרים בהומור מריר גורי אלפי וגלית חוגי, השלטון של מפא"י שהונהג בידי אשכנזים רמז לעולים ממדינות ערב שהמגורים בפריפריה המרוחקת הם לא אסון גדול, וזה רק עוד שלב בדרך שלהם לשוויון זכויות.

עם זאת, ואולי למרות זאת, תנאי הפתיחה הלא-שוויוניים, הבחירה של הדור השני והשלישי של העולים מדינות ערב "להגר" לתל אביב במטרה ליהנות מהתפתחות אישית ומקצועית - היא לא הפניית עורף למקום שממנו הם באו, אלא רצון להעניק לעצמם ולדורות הבאים תנאים טובים יותר, כאלה שלא ניתנו להוריהם. וכאן כחלילי מדבר בשני קולות: הוא כועס על השימוש במילה "משתכנזים", בהתייחסות למזרחים ש"הצליחו" - ובה בעת משתמש בה בעצמו ומחזק את המקום שלה בשיח הטעון ממילא.

מאור זגורי קרועים רון כחלילי. רשת 13, צילום מסך
מאור זגורי, קרועים/צילום מסך, רשת 13

כשעדי ששון פוגשת בדידי הררי, שבתוכנית הרדיו שלו היא משתתפת, הוא אומר לה שהיא "עדיין לא מחוברת לעצמה", שה"השתכנזות" שלה עדיין נוכחת בחייה והוא מחכה שהיא כבר תהיה מחוברת לעצמה עד הסוף. ששון שואלת בהומור אם הוא מצפה שהיא תסתובב עם מגשים של קוסקוס - והוא משיב לה בבדיחות ש"זאת התחלה טובה". כדאי להתעכב על הנקודה הזו: מהי בעצם אותה אותנטיות שכחלילי חושב שה"משתכנזים" שכחו? למה הרשמה ללימודים גבוהים, שינוי אזור מגורים והיכרות עם תרבות שלא קשורה לבית שבו גדלת היא בגידה בערכים ולא התפתחות? תשובות לשאלות הללו כחלילי לא מספק, וגם לא מנסה. במקום זה הוא מקפיד לחזור על סטטיסטיקות שליליות על אודות יוצאי עדות המזרח (למשל מספר שופטי העליון ממוצא מזרחי, או העובדה שרק 11.7% מהנישואים בישראל הם נישואים בין-עדתיים). נתון מעניין שמשום מה הוא לא מדבר עליו הוא העובדה שמעולם לא נבחר ראש ממשלה ממוצא מזרחי בישראל.

הפספוס הגדול ביותר של כחלילי ו"קרועים" הוא המהלך שהופך אותה מסדרה חשובה למניפסט ציני שישרת בעיקר צד אחד בוויכוח הפוליטי - ריאיון עם לא אחרת מאשר שרת ההסברה גלית דיסטל-אטבריאן.

דיסטל-אטבריאן, אישה ששנאתה אומנותה, לא מפספסת הזדמנות להתיר את חרצובות לשונה. בין שלל הפנינים שיוצאות מפיה של מי שאמונה על ההסברה הישראלית, ניתן למצוא להיטים כגון "יש לנו את השמאל הכי פח בעולם" (ציטוט שלא הוצא מהקשרו), התייחסות לסופר מילן קונדרה ולזמר ניק קייב כמאפיינים של שמאלנות תל אביבית ועוד. אולי שווה להזכיר שהליכוד שמטעמו מכהנת דיסטל-אטבריאן, נמצא בשלטון כמעט 40 שנה, אבל משום מה הפערים בין הפריפריה והמרכז לא מצטמצמים אלא רק מתרחבים. לא זאת אף זאת, המפלגה עצמה מעולם לא בחרה במזרחי/ת לעמוד בראשה. כל הדברים האלה לא מעניינים את כבוד השרה, כי הם לא בדף המסרים ולא משרתים את המטרה הנעלה של תקיפת האויב התל-אביבי, האליטיסטי, האשכנזי.

שלומי אלקבץ. שוקה כהן,
חסר בסדרה. שלומי אלקבץ/שוקה כהן

ממש לקראת סוף הסדרה, כשנושא המהפכה המשפטית שריחף באוויר מתחילתה סוף-סוף עולה על השולחן, כחלילי מחליט לעמת את דיסטל-אטבריאן עם העובדה שהיא חברה במפלגת שלטון כבר ארבעה עשורים. על כך היא מגיבה בפשטות אגבית: "זה הטיעון שהכי מכעיס אותי". זהו. לא יותר ולא פחות. וכן, בזמן שהשמאל הישראלי עולה על הגריל לאורכה ולרוחבה של "קרועים", דווקא מפלגת השלטון של ישראל יוצאת עם הנחה גדולה. כך למשל, כשכחלילי מדבר על ההתכחשות של בני עדות המזרח לשפה הערבית (לפי הנתון שמובא כאן - 0% מבני הדור השלישי דוברים אותה), הוא לא מתייחס לכך שמי שהוקמה כמפלגת ימין-ליברלית עסוקה באופן עקבי בדה-לגיטימציה של ערביי ישראל. והרי למה שאנשים ירצו לדבר בשפתו של האויב?

נושא הערביות עולה גם בריאיון עם הזמרת דיקלה, וגם כאן הולך לאיבוד בין שלל קלישאות על השתכנזות ועל איך אמורה להתלבש "זמרת מזרחית". היה מעניין לדבר עם דיקלה על כך שאלבומיה הראשונים והלא מצליחים מסחרית היו כולם על טהרת המוזיקה הערבית, ודווקא הם אומצו בחום על-ידי אותו קהל אשכנזי, תל-אביבי ושמאלני. הפריצה שלה לקהל הרחב הגיעה רק אחרי שהיא החלה לעשות מוזיקה הרבה יותר "קלה לעיכול" ורחוקה מכל סממן ערבי של ממש.

לצד המרואיינים הנהדרים שיש כאן, יש חיסרון גדול במי שלא מופיעים בסדרה - בעיקר שניים: שלומי אלקבץ וחנה אזולאי-הספרי. אלקבץ, שיחד עם אחותו רונית המנוחה יצר כמה מהיצירות החשובות ביותר בתולדות התרבות המזרחית בישראל ("ולקחת לך אישה", "שבעה" ו"גט") - והוא גם פעיל שמאל בולט, ואזולאי-הספרי, שיצרה את אחד הסרטים החשובים ביותר בתולדות עולי מרוקו ("שחור") ומעולם לא הסתירה את דעותיה הפוליטיות. מעניין היה לשמוע את שני האנשים הכל כך אינטליגנטים האלה ולתהות מה הם חושבים על המילה "השתכנזות".

נראה שב"קרועים" כחלילי שוב לא מצליח להתגבר על הדחף שלו לחזור בכל כמה שנים אל העוול ההיסטורי שנעשה לבני עדות המזרח ולחטט בפצעים הישנים. אך גם הפעם, מלבד מרואיינים מצוינים, אין לו תובנות חדשות או מסקנות חשובות. יש לו דבר אחד: הוא בהחלט יודע איך לוחצים על הכפתור שעושה "בום".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully