כשזמרת הפופ האופראי אמה שפלן הייתה צעירה, ההורים שלה אמרו לה שזאת לא עבודה להיות זמרת, והכריחו אותך להיפרד מהמורה לפיתוח קול שלה. המכשול הזה לא מנע ממנה לצמוח ולהפוך לכוכבת בינלאומית. בריאיון עמה הסמוך ליום כיפור, שאלתי את שפלן אם מאז ילדותה ההורים שלה ביקשו ממנה סליחה על חוסר התמיכה ההיא בקריירה שלה. "לא, הם לא התנצלו", השיבה שפלן, "אבא שלי לא דיבר הרבה. הוא היה מופנם. יכולתי לראות בעיניים שלו שהוא גאה בי. הוא הלך לעולמו. ואמא שלי עדיין אומרת (שפלן בטון מסויג - ש"ב) 'מממ, אני לא יודעת'. אמא שלי עבדה כמזכירה ואבא שלי כשוטר, אז שניהם אמרו: 'מה את הולכת לעשות? יכולת להיות מזכירה'. הו, זה משעמם, אני לא יכולה! 'אולי תהיי שוטרת'. זה רעיון, זה קשוח! אבל זה אני. הייתה חסרה לי השירה".
בנוסף להורים לא מספיק מפרגנים לקריירה שלה, שפלן התמודדה עם קשיים נוספים בתחילת הקריירה שלה, כשהחלה בשילוב בין אופרה קדומה לטראנס מודרני ופופ. "בתחילת דרכי, כשהתחלתי ללמוד, דחו אותי כי הייתי קטנה מדי, צעירה מדי, מתוקה מדי, ביישנית מדי", אומרת שפלן. "הדרך היחידה שבה לימדו להתקבל בצרפת היא עם המוזיקה הצרפתית. אבל המוזיקה הזאת היא לא הסגנון שלי. יכולתי לשיר שיר או שניים מהמוזיקה הצרפתית אבל אני יותר אפלה ופרועה מבפנים. אני קשוחה יותר מאיך שאני נראית. בהתחלה אף אחד לא רצה להחתים אותי ולהוציא לי את האלבום הראשון. בסוף קיבלו אותי כי התחילו להשוות אותי לאנדראה בוצ'לי. הוא שר יפה ואלגנטי שירים נפוליטניים וגם שר אופרה. אבל אני לא מרגישה קרובה לזמרים אחרים. המוזיקה שלי נבנתה כמו שמיכת טלאים של רגשות. ציור אימפרסיוניסטי".
הריאיון של שפלן עם וואלה! תרבות ועיתונאיות מכלי תקשורת נוספים התקיים בשבוע שעבר, במסעדה בפריז, אליה הגיעה עם כלבתה הקטנה בתוך התיק שלה. הוא נערך לקראת שובה של הזמרת להופעה בישראל, שתתקיים באמפי קיסריה ב-14 באוקטובר. זמרת הסופרן הופיעה בארץ לא מעט פעמים לאורך השנים, וההופעה האחרונה שלה התקיימה בינואר האחרון בהיכל התרבות בתל אביב. בקיסריה קיימה בעבר את הופעתה הראשונה בישראל, שתועדה באלבום ודי וי די. שפלן זוכה להצלחה גדולה במיוחד בארץ ואהובה על ידי הקהל הישראלי, גם אם הופעתה האחרונה קיבלה ביקורות מעורבות, אחת מהן מצד עמית סלונים אצלנו בוואלה! תרבות שכתב בין השאר: "קשה שלא להרגיש שעל הבמה בתל אביב היו שתי נשים שונות בשם אמה שפלן. האחת, זמרת מדהימה עם קול מהמם. השנייה, אישה נבוכה וחסרת ביטחון שמעולם לא הייתה על במה".
שפלן החלה את דרכה כזמרת קלאסית ובמהלך השנים שילבה את האופרה עם פופ, רוק ומוזיקה אלקטרונית ופילסה קהל רב מעבר לגבולות אוהבי המוזיקה הקלאסית והאופרה. פריצתה העולמית של שפלן הייתה בשנת 1997 עם האלבום "Carmine Meo", שמכר מעל לשני מיליון עותקים בעולם ובישראל מכר מעל 160 אלף עותקים, ונחשב לאלבום הבינלאומי הנמכר ביותר בישראל שאינו בשפה האנגלית. בשנת 2002 ביצעה את להיטה "Spente Le Stelle" שליווה את אירועי המונדיאל. הקהל הישראלי מכיר את השיר גם כנעימת פרסומת של מעריב. ובכלל, הקשר שלה עם הקהל הישראלי הוא תופעה יוצאת דופן, ובא לידי ביטוי בהופעותיה הרבות בארץ עד כדי שתי הופעות בשנה. יש סמליות בעובדה שערך הוויקיפדיה עליה בעברית ארוך באופן משמעותי יותר מהערך עליה באנגלית - ההתעניינות בה בארץ עולה על ההתעניינות בה במקומות רבים בעולם. "אני נהנית כל כך לחזור לישראל, היו לי חוויות כל כך נפלאות אצלכם, אתם מאוד תרבותיים", אומרת שפלן.
פעם כתבו על שפלן ב"ידיעות אחרונות" ביקורת הופעה שהכותרת שלה הייתה "יופיו של הקיטש". בתשובה לשאלת וואלה! תרבות אם זו מחמאה או עלבון מבחינתה, היא אומרת: "אני לא יודעת. אני לא אוהבת קיטש. לא אוהבת קיטש. אולי הוא מסתכל עליי כקצת קיטשית כי מבחוץ אני נראית קצת כמצחיקה, מתוקה או קלילה. אבל מבפנים אני יכולה להפוך למאוד אפלה ומאוד קשוחה. אני חושבת שהחיה הזאת שבתוכי נותנת לי את הכוח. היא זאת ששרה, לא אני".
אמה, באופן מפתיע, בערב שבו תופיעי בקיסריה, תתקיים במקום אחר בארץ - בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב, הופעה בינלאומית נוספת שמשלבת פופ ואופרה: הופעת הטריו האיטלקי איל וולו (Il Volo). תשכנעי אותנו בבקשה: למה עדיף לנו ללכת להופעה שלך ולא להופעה של איל וולו באותו ערב?
"אני לא יודעת… כמה מושבים יש בשני המקומות? יש מספיק קהל לשנינו".
למרות ששפת האם של שפלן היא צרפתית היא מיעטה לשיר בשפה זאת, ושרה בין השאר באנגלית, יוונית, לטינית, ספרדית, אוקסיטנית, איטלקית עתיקה, יפנית ואפילו קצת בעברית כשהופיעה בישראל. בתשובה לשאלתנו באיזו שפה הכי מרגש אותה לשיר, היא אומרת: "זו שאלה קשה. אני לא אוהבת לבחור. כשהופעתי עם עידן רייכל הוא שאל אם ארצה לשיר כמה שירים בעברית בעצמי. אני כמובן לא קוראת עברית, ביקשתי שיכתוב לי את זה (פונטית - ש"ב). אהבתי את זה. המבטא היה מסובך. היה נהדר להופיע איתו". שפלן מוסיפה כי הבחירה בשפה שבה תשיר "תלויה בשיר שאני כותבת. אם זה נאו-קלאסי יהיה לי קל יותר לכתוב את זה בשפה איטלקית עתיקה כי היא מאוד זורמת, בקול כמו באופרה. במקרים אחרים של מוזיקת אלקטרו פופ ופופ-רוק, זה תלוי בהרגשה שלי, זה יכול להיות באנגלית מודרנית, עם סלנג, וזה יכול להיות גם אנגלית עתיקה וגם בצרפתית. אני אוהבת שפות. עבורי, שפה היא המוזיקה של האומה".
בישראל רבים אוהבים אותך. איך את מתקבלת בצרפת, באירופה ובעולם?
"היו לי בעיות עם המפיק הראשון שלי, לפני שנים, אז ברחתי כי זה היה קשוח מדי. ואז הכרתי מפיק אחר והפקנו ביחד את הסגנון שלי. אבל זה לא היה טוב, אז אמרתי צ'או, אני אלך בדרך שלי ואעשה מה שאני רוצה לעשות. המפיק הראשון שלי היה צרפתי ומאוד מאוד כעסן. אני מחייכת עכשיו אבל זה היה מאוד קשה לי. בשנת 2002 הוא שלח מכתבים למקומות באירופה וכתב להם לא לתת לי צ'אנס לשיר. היא יותר מדי ביצ'ית, אין לה קול, היא קפריזית. אני מפורסמת באמריקה הלטינית, בארגנטינה, בקולומביה ובאורוגוואי והם רצו שאבוא. במקסיקו וברזיל היה קשה. יכולתי לבוא לישראל, אתם הייתם הראשונים שקיבלו אותי, וגם יכולתי לבוא לקפריסין, ליוון, לטורקיה ולמדינות הבלקן. יש מדינות עם אמרגנים ותיקים שעדיין לא מזמינים אותי להופיע. בניתי את עצמי. היום יש לי חברת הפקות משלי, אני מפיקה, מלחינה, כותבת ואפילו תופרת את הבגדים שלי לפעמים. קשה לפנות למפיקים באירופה, הם יגידו שאני יקרה מדי והם יצטרכו לחלוק איתי. בצרפת אני לא מופיעה היום".
פרצת לתודעה בישראל בשנות התשעים בתכנית הטלוויזיה "בשידור חי" עם דן שילון. שילון כתב פעם שהוא כנראה לא היה צופה בתוכנית של עצמו. את מאזינה למוזיקה שלך?
"לפעמים. ברגע שהמוזיקה שלי מופקת ומוקלטת היא כבר לא שייכת לי. היא שייכת למישהו אחר. היא מנותקת ממני. אז אני יכולה להתחיל להעריך את זה. כמובן שבהתחלה ראיתי רק את כל מה שיכולתי לעשות ולא עשיתי או שקרה אחרת. זה מעניין להקשיב למוזיקה שלך אחרי שנים. למשל, ניקיתי את הבית ושרקתי מוזיקה מהאלבום שלי 'Macadam Flower'. ומאוד התרשמתי! זה כבר לא רק אני. זה אני ואנשים ורגע בחיים. אני מוצאת את זה כל כך מאוזן. זה לא רק שיר אחד או שני. זה הדבר כולו. ככה הרגשתי. וזאת לא רק העבודה שלי".
בחודש הבא ימלאו שש שנים לתנועת MeToo. עד כמה קשה להיות אישה בתעשייה הזאת?
"אני חושבת שהתנועה הזאת עזרה. אחד המפיקים שלי אמר לי 'האנושות היא אלסטית, כמו חימר, אפשר לעצב אותה. אבל בני אדם לא משתנים באמת'. תמיד צריך לאזן מחדש. זה הכל שאלה של הרמוניה. השנים האלה קשות לחימר. כי אנחנו מותחים אותו מאוד חזק. ביום רע אני יכולה להיות קשוחה ולצעוק בכעס. בגיל חמש יש לך בחירה. הייתי בבית ספר יסודי, והיה שם ילד קטן שהרים את החצאית של ילדה קטנה והיא בכתה והוא חזר על זה שוב ושוב. לא יודעת מה קרה לי. תפסתי אותו במעיל ודחפתי אותו משם. הוא כל כך פחד והתחיל לבכות. הילדות מחאו כפיים. אני חושבת שאתה בוחר למי תהפוך להיות כבר בגיל חמש".