כל מי שהדליק בשנים האחרונות טלוויזיה או ביקר בקולנוע, נהנה לראות שם את השחקן עלא דקה. השחקן הנפלא כיכב באינסוף סדרות ("פאודה", "המדרשה", "פמת"א", "השוטר הטוב", "ירושלים", "בלאדי מורי", "אבירם כץ", "איסט סייד") וסרטים ("הבן דוד", "תמונת הניצחון", "גן קופים") וכבש את הקהל. מי שביקר בימים האחרונים בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, גילה שעלא דקה הוא לא רק שחקן אדיר אלא גם מחזאי מצוין. המחזה הראשון (!) שכתב, "דרכון מנגאלי", הוצג בפסטיבל הצפוני הוותיק והפך מהר מאוד לשיחת היום. "אם עוד לא ראית את 'דרכון מנגאלי', זה המחזה שאתה חייב לראות שם", כתבו לי קולגות שצפו בו לפניי.
אז הלכתי לצפות בו והבנתי שההייפ סביבו מוצדק לחלוטין. המחזה שכתב דקה מספר על צעיר ערבי-ישראלי בשם וטן ("מולדת" בעברית) שקיבל אזרחות למדינה חדשה ונחשקת בשם "מנגאל", אלא שעל מנת לקבל את האזרחות עליו לעמוד בתנאי סף מופרך - לבעוט בתחת של אמא שלו, ובכך למעשה להתנתק מהעבר, מההיסטוריה, מהשורשים - ולבנות עתיד חדש, טוב יותר, במקום אחר. ההצגה עוקבת אחר ההתחבטות של וטן ועוסקת בשאלות כבדות-משקל כגון נכבה (מבלי לנקוב בכלל במילה 'נכבה'), מוות, אהבה, עם, מדינה, תקווה מבלי לגלוש לקיטש ולקלישאות. עלא דקה מצליח לגעת בכל הנושאים המעיקים האלו עם המון הומור ובדרך מאוד אינטליגנטית ומפתיעה.
הגם שיש בו מידה מעט מוגזמת של סימבוליות, מדובר במחזה נהדר. נציין לטובה את הבימוי של ליאור זכאי ואת השחקנים המעולים עלא דקה, חנה אזולאי הספרי (בתור אמו), רוני שטקלר וזאב שמשוני. נקווה שהמחזה הזה יציג במקומות נוספים ברחבי הארץ ויהפוך ללהיט אמיתי. שעה ורבע של הנאה מובטחת (וגם מוב-תחת, סטגדיש). כשאני ראיתי את ההצגה, ישב לא רחוק ממני גם ראש עיריית עכו שמעון לנקרי. לנקרי - איש ליכוד - צחק, נהנה, התרגש ומחא כפיים במהלך ההצגה. כמובן שזה המובן מאליו וזה די טיפשי לציין את זה אבל קשה היה שלא לחשוב מה היו עושים בכירי ליכוד אחרים כשהיו מבינים שנקלעו להצגה שעוסקת, ובכן, בנכבה ובגעגועים הפלסטינים לעבר שנחרב. בכל מקרה אותי זה ריגש, בטח ובטח כשנזכרתי שלנקרי הוא זה שהוביל לפני כמה שנים מהלך לפסילת מחזה של עינת ויצמן בפסטיבל.
פסטיבל עכו מגיע היום לקצו, והגם שראינו רק שלוש מתוך הצגות התחרות, אפשר לומר שהיבול השנה היה מוצלח במיוחד. חובבי תיאטרון רבים הגיעו אל אולמות האבירים המרהיבים ולצפות בהצגות בתוך מבנים היסטוריים יוצאי דופן. כן, זו עדיין חוויה מרגשת וקסומה בכל פעם מחדש.
שאלנו את דליה שימקו, מנהלת אמנותית של הפסטיבל, במה הוא שונה משנים קודמות. "לפני 44 שנים כשהוקם פסטיבל עכו רוב היצירה התיאטרלית התרכזה בתיאטרון רפרטוארי ופסטיבל עכו שימש בעיקר במה ליוצרים צעירים", אמרה. "כיום רוב יוצרי התיאטרון נמצאים בסדנה העצמאית שגדלה מאוד ונוצרים גופים משמעותיים כמו קבוצת תיאטרון ותיאטרוני פרינג' שהם אלטרנטיבה לנעשה במיינסטרים. פסטיבל עכו בניהולי משתדל לתת במה למגוון של היצירה העצמאית ולהפגיש בין יוצרים ותיקים ליוצרים צעירים. לכן גם הוספנו את נישת החממה. המטרה של הפסטיבל כיום היא להנכיח את העושר והמגוון העצום של היוצרים בישראל לצד טיפוח דור הבא של התיאטרון".
יש משהו שונה בתכנים בהשוואה לפעם?
"מבחינת תכנים הפסטיבל נשאר פסטיבל חברתי-פוליטי שאינו חושש לקחת סיכונים ולבעוט בפרות קדושות. כיום הפסטיבל גדול בהרבה מאשר בעבר ומושקע מאוד הפקתית ו-ויזואלית. אין התפשרות על תוכן אמנותי ולא על נראות".
שאלנו את ליזו אוחיון, מנכ"לית פסטיבל עכו ומפיקה ראשית, אם קשה יותר להביא ישראלים לצפות בהצגות אחרי אירועי 'שומר חומות'. "עכו חזרה לעצמה. כמו כל דבר במדינת ישראל בסוף חוזרים לשגרה. לפני שנה באמת היה לא פשוט אבל מאז ישראלים ותיירים חזרו להנות מהעיר ולפסטיבל הגיעו מעל לכ-50 אלף איש. עכו מאז ומתמיד הייתה סמל לקיום ולדוגמא אמיתית ומעולה לחיים משותפים".
בתוך כך, אמש הוענק בפסטיבל פרס אגמון למצוינות בתיאטרון למנהל האמנותי של התיאטרון העברי-ערבי ביפו, יגאל עזרתי, על פועלו ותרומתו. האירוע התקיים בנוכחות כלת פרס ישראל, רעייתו גילה אלמגור אגמון ובתו הגר אגמון. עוד נכחו ראש עיריית עכו שמעון לנקרי ומנכ"לית הפסטיבל ליזו אוחיון.