השחקן עלא דקה עסוק מאוד בשאלת הזהות שלו. "הזהות שלי היא כמו תיבת פנדורה שאני כל הזמן מנסה לפתוח יותר ויותר", הוא אומר. "בתוך המקום שאנחנו חיים בו ובמציאות שבה גדלתי, הקליפות של הזהות מתקלפות. הפנדורה של הזהות מעסיקה בעצם את כל האנשים שחיים פה, בטח בתקופה תוססת כמו עכשיו, שבה כל השדים הזהותיים צפים וקופצים החוצה. אין לי משבר בעניין הזהות. הזהות שלי היא משבר".
נושא הזהות - גם האישית וגם הלאומית - עומד במרכזן של שתי הפקות חדשות בהן מככב עלא דקה. הראשונה, הסרט "גן קופים" שכתב וביים אבי נשר אשר יוקרן בפסטיבל הסרטים חיפה במסגרת הנחשבת של המאסטרס של הפסטיבל. השנייה, ההצגה "דרכון מנגאלי" שתעלה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר במסגרת התחרותית. זוהי הצגה ראשונה פרי עטו, והוא גם מככב בה בתפקיד הראשי.
ההצגה מוגדרת כ"סאטירה פאתטית על הארץ המוב'תחת'". במרכזה עומד וואטן, אדם בלי הרבה מזל, שיום בהיר אחד מגלה שנבחר להיות אזרח במדינת אי קטנה, חדשה ומתפתחת העונה לשם "מנגאל". וואטן, המרגיש שעתידו כערבי בישראל לא הולך להשתפר בקרוב, מחליט לצאת למסע לקבלת הדרכון בשביל האפשרות להתחיל מחדש במקום אחר אלא שהוא מקבל תנאי סף הזוי ממשרד הדרכונים - לבעוט בתחת של אמא שלו. התנאי הזה מוביל אותו לעימות חזיתי מול כל מה שהכיר, ומוביל לתהיה: האם וואטן יסכים לוותר על הכול בעבור הארץ המובטחת? על המחזה חתום כבמאי ליאור זכאי, ולצד דקה משחקים חנה אזולאי הספרי בתפקיד אמו וכן אלמוג רוזנו וזאב שמשוני (צפו בקטע מההצגה - מתחת).
במחזה שלך, יש רעיון מסקרן: וואטן נדרש לבעוט בתחת של אמא שלו כדי לקבל דרכון. זה דימוי סאטירי-אלגורי לכך שהממסד היהודי מצפה מהפלסטינים להתכחש לשורשים שלהם, כולל הנכבה, או קשור לציפייה הבעייתית מצד הרבה יהודים מערבים ישראליים שיהיו מחוברים רק לזהות הישראלית שלהם ולא לזהות הפלסטינית?
"זה קשור לשני הדברים האלה. והדבר השלישי שהבעיטה בתחת קשורה אליו זה סוג של משבר התבגרות שיש לגיבור. הוא נמצא במשבר התבגרות מאוחר, תחת אמא שהיא שתלטנית גם כלפי החיים שלו וגם כלפי המציאות שהוא רואה. הסיפור המשפחתי שלה זה משהו שנשאר בערפל. היא לא מחברת אותו לסיפור לאומי בגלל שהחברה הכתיבה לה את זה, בגלל שהיא לא רוצה לסכן את הבן שלה ובגלל שהיא לא רוצה לשים לו משקל על הגב. אז זה מתפוצץ לו, וגם לה, בפנים. באיזשהו מקום התרבות הישראלית רוצה לגרום לפלסטינים או לערבים הישראלים להשאיר בצד את העבר שלהם מאחור כדי להמשיך קדימה לעתיד, בואו תשתלבו ותשכחו ממה שהיה. אבל אי אפשר לשכוח ממה ש'היה', כי זה עדיין ישנו. בגלל זה מתקשים להשאיר את העבר מאחור. הניסיון להשאיר את העבר מאחור מתגלה כטראגי".
באיזה מקום בחייך האישיים הרגשת שאנשים ציפו ממך "לבעוט בתחת של אמא שלך" או להתכחש לשורשים שלך או להשאיר את עברך מאחור?
"קודם כל, להשאיר את העבר מאחור זה משהו שגדלתי עליו בבית. גדלנו בבאר שבע, בסביבה דוברת עברית. ההורים שלי, למרות ההבנה העמוקה שיש להם למה שהיה ולמרות הפצעים שנשארו להם בגלל מה שהיה, גידלו את הילדים שלהם עם התפיסה להמשיך קדימה ולא להסתכל לאחור. את האחיות שלי שלחו ללמוד באיטליה. כך שהמחשבה לא לייחס לזה חשיבות גדולה מדי מגיעה גם מהבית. והיא הגיעה גם מבחוץ.
"כשעברתי לתל אביב והתחלתי להתעסק בזהות שלי, אז כמובן שתל אביב היא עיר שמחבקת את הסממנים האלה. עם הזמן התחלתי להבין שהסיפור הזהותי הזה והסיפור של להשאיר את העבר מאחור הוא לא רק של הפלסטינים, הוא גם של המזרחים, גם הם התבקשו להשאיר את העבר מאחור. למסע הזה מצטרפת חנה אזולאי הספרי. גם היא מבאר שבע במקור, ושנינו גדלנו יחסית קרוב אחד לשני בעיר ובאר שבע בדם של שנינו. באיזשהו מקום, השאלה הזהותית הזאת תפסה את שנינו, וזה היה מין מפגש פיסגה לדיון על הנושא הזה".
חנה אזולאי הספרי היא יהודיה שמשחקת ערבייה בהצגה שלך. אתה ערבי והיית חתום בקריירה שלך פעמיים על תפקידים של יהודים. זה הזכיר לי את המחאה שהייתה לפני כשנתיים בהוליווד ונקראה JewFace, על משקל הבלאקפייס, נגד ליהוק לא יהודים לגלם יהודים. כך למשל מחו נגד הלן מירן שגילמה את גולדה. הפוליטיקלי קורט מסרס את האמנות לפעמים?
"אני לא מסכים עם המחאה הזאת. יש בה משהו שהורג את הדרמה. בסופו של דבר, מה שאנשים רוצים לראות על הבמה ובסרט קולנוע זה לב מדמם. זה נוגע באדם ולא משנה מי הוא. הוא יכול להיות פלסטיני, ערבי, יהודי או מזרחי. אתה רוצה לפגוש שחקן שמספר לך סיפור מסוים, שמביא את הלב שלו לדבר. נכון שחנה אזולאי הספרי תשחק את התפקיד אחרת ממה ששחקנית ערביה תשחק אותו, אבל חנה מביאה דברים שרק חנה יכולה להביא. אגב, היתה לנו שאלה אם חנה, שמגלמת ערביה, תשחק עם או בלי מבטא. החלטנו שהיא תשחק בלי מבטא. גם כמעט ואין ערבית בהצגה. העניין היה לגעת בשורש הבעיה, ולכן צריך היה להתנתק מדברים ישירים שיכולים להשליך לאקטואליה וליום יום. רצינו שזה יהיה גם סיפור אוניברסלי וגדול".
הבנתי שלפני הבחירה בחנה לתפקיד, הוא הוצע לכמה שחקניות ערביות שוויתרו עליו. למה הן בחרו לעזוב?
"נכון, היו כמה שחקניות ערביות שפרשו. אני חושב שהן לא הצליחו להבין את ההומור ואת הדרך שלנו לגעת בנושא הזה. המחשבה של הבעיטה בתחת נבעה מניסיון להרחיק קצת, ליצור אלגוריה, כמה שאפשר. אני חושב שהן פרשו גם בגלל הבעיטה בתחת. גם אמא שלי לא הבינה למה אני בועט לדמות של אמא שלי בתחת בהצגה".
לעלא דקה יש סיבה נוספת לחגיגה בתקופת החגים הזאת. "גן קופים", סרטו העלילתי ה-13 של אבי נשר, יוצא היום (חמישי) לאקרנים. דקה משחק בסרט לצד אדיר מילר, סוזנה פפיאן, שלושה מכוכבי "ארץ נהדרת" - שני כהן, יניב ביטון וערן זרחוביץ' - וגם רינה מצליח בתפקיד אורח. הסרט הקומי, הנוצר בהשראת סיפור אמיתי, עוסק בקריירה של אמיתי קריב (מילר), סופר ישראלי שהצליח בשנות ה-60 אך דעך עם השנים. עכשיו, בשלהי שנות ה-80, אמיתי יוצא למלחמה על מקומו במורשת הספרות הישראלית. לצורך הקאמבק, הוא שוכר את שירותיה של חוקרת ספרות צעירה ואמביציוזית, או לפחות מישהי שתוכל להתחזות, באורח אמין, לאחת שכזאת. זוהי מרגו, שחקנית כושלת, שמתנחלת בבית אחותה ומוכרחה להתחיל להתפרנס, וקופצת על הצעת העבודה המסתורית. הגורל מפגיש את הסופר הנואש והצעירה האקסצנטרית שישנו אחד את חייו של השנייה לנצח. בנוסף לעיסוק בזהות, הסרט עוסק גם בדרך שבה מתגבש קאנון, בנושא ההצלחה האומנותית והמסחרית ובשאלה "איך אני רוצה שיזכרו אותי?". הסרט היה מועמד ל-11 פרסי אופיר, בהם מועמדות בקטגוריית הבמאי לנשר ושחקן המשנה לעלא דקה, אך לא זכה באף פרס. עם זאת, הסרט נרכש להפצה בינלאומית בידי חברת ההפצה "פנדנגו".
דקה משחק בסרט את אמיר, במאי ישראלי ששב מרומא לביים בישראל סרט דוקומנטרי, ומפתח רומן עם מרגו, שמגלמת סוזנה פפיאן. זה סרט שני ברציפות של אבי נשר שבו מככב דקה, אחרי ששיחק ב"תמונת הניצחון", סרט שכלל את שחזור הקרב ונפילת קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות ובו גילם דקה את חליף, מפקד הכוח המצרי. בכך הצטרף למועדון השחקנים שהופיעו במספר סרטים של נשר, שכוללת בין השאר את גידי גוב, ג'וי ריגר ואדיר מילר. "אבי נשר הוא צייר", אומר דקה. "יש משפט שהוא אמר לפני צילום שני הסרטים: 'אני את הסרט כבר ראיתי'. הוא מגיע לסט כשהוא יודע איך הסרט נראה לפרטי פרטיו, והוא בא לבצע. הוא אמר לנו בחזרות, חברים, בצילומים לא מחפשים אלא מיישמים. זה סוג עבודה ששונה מאוד מבמאים אחרים. יש במאים גדולים שבאים מאוד מוכנים, ובקולנוע הישראלי עושים חזרות כדי לחמם את הסצנה עד נקודה מסוימת, ואחר כך נותנים לזה לקרות על הסט. אצל אבי זה לא ככה. אצל אבי בודקים את הגבולות של הסצנה, מיישרים את הטקסט ומגיעים לסט כדי לבצע את הסרט. זה משהו מאוד ייחודי אצלו וזה נותן לך כשחקן הרבה ביטחון. זו חווייה לעבוד עם האדם הזה. הוא מאוד יודע מה הוא רוצה, הוא מאוד מדויק, הוא מחפש את האמת והוא לגמרי קול".
התפקיד שלך בסרט הקודם של נשר שונה מאוד מהתפקיד שלך בסרטו הנוכחי. אם ב"תמונת הניצחון" הופעת בהקשר צבאי ואגרסיבי, ב"גן קופים" אתה משחק בהקשר רומנטי. לאיזה תפקיד אתה מתחבר יותר?
"אבי שאל אותי אם אני חושב שאני יכול לעשות את התפקיד הזה, ולהביא משהו אחר לגמרי. הוא אמר לי: זה יותר אתה. תראה, בדמות הקודמת, חליף, היה בו משהו רחוק ממני בצורה כזאת, וריגשה אותי הדמות של האדם שראשו בצבא. באיזשהו מקום בכל בן יש איזה חסך בגבריות. אני אוהב סרטים על מלחמות וראיתי פה הזדמנות להגשים איזו פנטזיית מלחמה. במציאות של כאן ועכשיו, מלחמה זה משהו שמעורר בי כל כך הרבה כאב ואני מתקשה לבוא לזה נקי. אבל אבי הצליח להפריד ולנתק את זה מספיק כדי לגרום לי להתחבר לזה, הוא לקח את זה אחורה בזמן, ועשה אותי מצרי מהאחים המוסלמים, אז הצלחתי להתחייב לזה מרצון ולהחזיק נשק בהנאה באיזשהו מקום. למרות שבבסיס שלי אני בנאדם פציפיסט בסך הכל ולא אוהב מלחמה".
יש תחושה של כימיה רבה בינך לבין סוזנה פפיאן המקסימה, ושניכם לדעתי השחקנים הכי טובים בסרט, עם כל הכבוד לקומיקאים הענקים שהשתתפו בסרט.
"סוזנה היא להביור! יש לה מה שאמרתי לך שצריך להיות לשחקנים - לב מדמם כואב, מהמקומות הכי אמיתיים שיש. היא בן אדם ששורף את המסך, אין מה לעשות, ולעבוד איתה היה מהפנט. היא מדהימה. גם כי יש מולי פרטנרית שאני סומך עליה ויש בינינו אמון ואהבה הדדית, וגם יש לה כישרון. למדתי ממנה. אבי כבמאי דיבר דרך הדמות שלה. סוזנה הצליחה לנווט, למצוא את עצמה בתפקיד, לשחק את התסריט כפי שנכתב ולהצליח בענק לשאת את המשקל של התפקיד המוביל בסרט של אבי".
דקה, שבמציאות שתי אחיותיו לומדות באיטליה, משחק בסרט במאי ישראלי שבא מאיטליה לארץ. את הטקסטים שלו באיטלקית הוא למד פונטית, והבמאי אבי נשר סיפר לנו שבגלל אוזנו המוזיקלית הטובה האיטלקים על הסט היו בטוחים שהוא דובר איטלקית. "זה היה לי מדהים, גם בגלל שהאחיות שלי לומדות רפואה באיטליה ודברות איטלקית שוטפת, הן כבר איטלקיות, אז היתה לי הזדמנות לתרגל את זה איתן כל הזמן", אומר דקה, "איטלקית זו שפה יפהפייה. בחיים לא שיחקתי קודם בשפה זרה, וזו הייתה חוויה. יש משהו באיטלקים שהוא קצת כמו הערבים. הם מדברים מאוד מהבטן. אבל אצל האיטלקים זה קצת יותר סימפוני. האיטלקים הם כמו ערבים עם מטרונום. משם מצאתי את החיבור לזה. למצוא איזה מקצב".
הסרט "גן קופים" היה מועמד ל-11 פרסי אופיר, בהם פרס הבמאי לאבי נשר ופרס שחקן המשנה לך, אבל לא זכה אפילו בפרס אחד. ונשר במפתיע לא זכה מעולם באחד הפרסים הגדולים באופיר, למרות שהקהל הישראלי אוהב מאוד את סרטיו לאורך עשרות שנים. זה מבאס אותך?
"האקדמיה היא דבר עונתי. מה שאוהבים כרגע בעולם זה מה שיאהבו פה אצלנו. אלה חובבי קולנוע, סוג של מיטיבי לכת בקולנוע, וחלקם גם חברים. וחד משמעית יש אופנות. לא ראיתי את 'שבע ברכות', הזוכה הגדול. אבי הוא שועל למוד קרבות. אבי זה ברוש. אש, מים, כלום לא מזיז אותו. הוא עושה סרט אחרי סרט אחרי סרט - וצולח. לנצח את עולם הקולנוע זה דבר בלתי נתפס. הוא נלחם. כמה במאים אתה מכיר ששורדים בעולם הקולנוע 50-60 שנה? זה לא קורה. מבאס אותי בשבילו שהוא לא זכה. גם כי אני חושב שהסרט טוב וראוי לדחיפה האקדמית הזאת, מגיע לו איזה פוש קטן והערכה ממנה. אבל אני חושב שזה מחזק את אבי יותר. אבי נשר הוא תופעה כי הוא מנצח בקהל, ברגליים. אנשים שאני מכיר הלכו ביום הקולנוע הישראלי לראות את הסרט שלו ולא הלכו לאף סרט אחר. יש לקהל הישראלי מין תחושת ביטחון כשהוא הולך לסרט של אבי, שהדברים יהיו לטעמו".
בגרסה של הסרט "תמונת הניצחון" לנטפליקס שונה הפוסטר ושמו תמונה שלך לבד. כיכבת גם ב"פאודה" וב"המדרשה" ששודרו בנטפליקס. איזה תגובות קיבלת בחו"ל?
"זה היה הזוי ומפתיע ששמו את התמונה שלי בגרסה הבינלאומית של נטפליקס. יצא לי לקבל לא מעט תגובות בעולם על 'פאודה'. הייתי בצרפת לפני כמה חודשים, בהקרנה של 'שמיים אדומים', באו שלושה נערים צעירים וזיהו אותי מ'פאודה'. הם התלהבו מאוד. אז אמרתי, טוב, הם כל כך חמודים, אז הזמנתי אותם להקרנה של 'שמיים אדומים', והם באו להקרנה באותו ערב. זה היה מגניב. כשמזהים אותך בחו"ל זו תחושה שאתה לא יודע איך לאכול. כשבנאדם מקומי אומר לך שהוא מכיר אותך זה גורם לך להרגיש חלק מאותו מקום. הרגשתי צרפתי קצת. זו תחושת נוחות וקצת דיסאוריינטציה. זה יותר מגניב את מי שאיתך מאשר אותך. אני כרגע ברמת מוכרות שלא מפריעה לי ולא מציקה לי. אני לא נרדף על ידי מעריצים. אני ברמת מוכרות, גם פה בארץ, של הערכה, הכרה ואהבה למה שאני עושה".
אגב פרסום, יש ציטוט יפה בסרט "גן קופים": "אם יש משהו יותר גרוע מזה ששונאים אותך - זה שמתעלמים ממך". איך אתה מתחבר למשפט הזה?
"כמובן שאני מתחבר לזה. בהתעלמות יש משהו צורם. זה יכול לשרוף. עוד לא חוויתי שנאה כלפי, כאמן, מאנשים שמזהים אותי ופונים אליי ברחוב. תמיד זה בא בהערכה. לפעמים זה משולב עם איזו גזענות קטנה, אבל לרוב זה משהו נסבל. לא חוויתי שנאה. יכול להיות שעכשיו כשההצגה תצא אנשים יגידו בכעס, בואנ'ה תראו מה הוא מנסה להגיד בין השורות! טוקבקים אני לא קורא, ויש לא מעט. אבל אלה לא אותם אנשים שרואים אותך ברחוב. גם האדם שכותב טוקבק רע עליך, אם הוא יראה אותך ברחוב, הוא לא יגיד לך את אותם דברים. הוא יגיד לך, 'אחלה שחקן', וימשיך לנסוע. לחוות התעלמות זה נורא. אבל אתה יודע מה נראה לי הכי נורא? שאתה עושה קריירה, מגיע גבוה, ואז חווה צניחה ונעלם מהתודעה. זה יכול מאוד להלחיץ שחקן כמוני, שבשמונה-תשע השנים האחרונות חווה עלייה מתונה והדרגתית בהערכה ובהכרה, לא זינוק מהיר למעלה. אני חושב שחקנים שחווים עלייה מטורפת ואז ירידה מטורפת יכולים להכנס לדיכאון מזה".
קטע מתוך ההצגה "דרכון מנגאלי", עליה חתום עלא דקה ככותב וכשחקן ראשי
השחקן הערבי-ישראלי המוערך עלא דקה נולד באוקטובר 1994 למשפחה ערבית-מוסלמית וגדל בבאר שבע. הוא למד בבית הספר החקלאי אשל הנשיא והתנדב לשנת שירות לאומי ב"תנועת תרבות". לאחר מכן למד משחק בבית ספר גודמן בנגב, ומשם המשיך לעבוד כשחקן בתיאטרון באר שבע. הוא בלט לראשונה בטלוויזיה בשנת 2012, כמתמודד בריאליטי "דה וייס". לאורך השנים שיחק בהפקות רבות, והיה מועמד שלוש פעמים בקטגוריית שחקן המשנה בטקס פרסי אופיר על תפקידו בסרטים - "גן קופים", "תמונת הניצחון" ו"הבן דוד". הוא גם שיחק בסרטים "מעבר להרים ולגבעות" ו"סבוי". בנוסף, שיחק בסדרות "תאג"ד", "המדרשה", "מונא", "פמת"א", "השוטר הטוב", "פאודה" בעונתה השלישית, "נאפס", "ירושלים", "בלאדי מורי", "אבירם כץ" ו"איסט סייד".
אמיר חורי, ששיחק לצדך ב"תמונת הניצחון" של נשר, לא המשיך לסרט הנוכחי שלו, וגם התבטא בריאיון בצורה די חריפה על התחושה שלו שהוא ערבי מחמד. מה חשבת על האמירה הזו? זו תחושה שמוכרת לך?
"תראה, זה שאני ערבי שמדבר עברית בלי מבטא, אז מראש הצופה הישראלי מסתכל עליי כמו מישהו ש'קיבל על עצמו את התרבות שלנו, זה אומר שהוא שותף'. אבל אני לא מחמד של אף אחד. אני אומר את דעתי כפי שהיא, לא מסתתר מאחורי שום דבר. אי אפשר יותר לא להגיד את הדעות. אני מכיר את המקום שאמיר בא ממנו. שנינו גדלנו בשני רקעים שונים. הוא שחקן מבריק בעיני, ואני מבין למה הוא אומר את זה".
עד כמה קשה להיות ערבי ישראלי בתקופה זאת, תחת ממשלת ימין קיצונית עם סמוטריץ' שסירב להעביר כספים לרשויות הערביות ושר לביטחון לאומי שאין צורך להרחיב מה דעתו על ערבים, אשר בתקופתו מספר הקורבנות במגזר מגיע לשיא?
"מה שהכי מפחיד אותי זה שהשמאל יצליח למצוא עמק שווה עם הסוג הזה של האנשים מהמפה הפוליטית. כלומר, אני חושש שהשמאל יגיד 'בסופו של דבר יש לנו גורל משותף, הקמנו מדינה, בוא נמצא את עמק השווה'. ועמק השווה הזה יהיה מקום שאני לא אוכל להיות בו. לעולם לא אוכל למצוא עמק שווה עם הימין הקיצוני המתנחלי והכהניזם, כי התפיסה הבסיסית ביותר שלהם היא שלי אין זכות קיום במקום הזה. כמה שהם לא ינסו לעדן את זה ולעגל את זה ולקשט את זה, זו תפיסת עולמם. נכון, אני בבוהמה, מדבר עברית בלי מבטא, גר בתל אביב ומופיע בטלוויזיה. יכול להיות שאני בחלק הגבוה של מדרג האנשים. אבל גם אליי הם יגיעו. עכשיו הפלסטינים בשטחים חוטפים מכות, הם הראשונים שמרגישים את השינוי במדיניות. אבל זה עניין של זמן עד שהמדיניות הזאת תגיע לערבים בצפון, ולהורים שלי יש שטחים בצפון, ועד שזה יגיע לערבים שגרים במרכז ופחות קרובים לשטח האש. מה שאנשים לא מבינים שזו לא מלחמה, זו אנשים שזו דרכם כל חייהם. בסופו של דבר השאלה היא אם לפלסטינים מגיעה שתהיה מדינה? התשובה שלי היא כן. מגיעה להם מדינה. אין פה שום תשובה אחרת. ואני לא אהיה חלק משום דבר שיכול למנוע את קיום המדינה. עם ישראל, שחיכה אלפיים שנה ונלחם בשיניו כדי שיהיה לו מקום, הוא שישלול את זכותו של עם אחר למדינה?!".
למרות המצב הפוליטי הנוכחי, מבהיר דקה: "אסור להתייאש. מדובר פה בקרב על אם תהיה פה אפשרות לקיום או שלא תהיה אפשרות לקיום. זאת השאלה מבחינתי. אני לא יכול להתייאש. כי ההורים שלי פה. מבחינתי אביע בכל מקום שאני יכול את חוסר שביעות הרצון שלי מהאנשים האלה".
כשם שאחוז ההצבעה בבחירות במגזר הערבי הוא נמוך, כך גם רואים מעט מאוד ערבים בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית, למרות שהם בין הראשונים להיפגע ממנה.
"אפשר לקרוא לזה ייאוש. הפשע היום שולט בחברה הערבית בצורה בלתי נתפסת. יש תחושת ניתוק בין החיים שאני חי כאן, בתל אביב, לחיים בכל כפר ערבי היום. החיים שם באמת בסכנה. לא גדלתי בכפר ערבי, אבל אני חושב שיש בכפרים ערביים ובקרב ראשי ערים שאני מכיר תהליך איטי של רצון להביא את האוכלוסיות הערביות לתוך המערכת, ולגרום להם לפחות להיות שותפים במשחק. אני וההורים שלי הצבענו תמיד, אבל אני גדלתי בבאר שבע. יש בציבור הערבי איזו מין היאחזות בהתנגדות ובדווקאיות, בלא לקחת חלק, בגלל שאין להם תחושה של שליטה על החיים שלהם. בחור שגר בכפר קאסם שולט על חייו בכפר אבל מחוץ לכפר הוא נחשב בציבור הישראלי כזר, כעוין, כמסוכן ומושך את עיניהם של המאבטחים.
"תחושת הניכור מהחברה הישראלית שמופנית כלפי אותו ערבי גורמת לו לשאול את עצמו: למה שאני אקח חלק במשחק הזה? הם הרי רואים אותי כסכנה. ואני מבין את הקול הזה. יחד עם זאת, אני חושב שהדרך לעשות שינויים היא תהליך איטי, וצריך לתת לציבור הזה את הזמן שלו לעשות את השינויים. הפשע בחברה הערבית מאיץ את ההתלכדות של החברה הערבית סביב ההבנה שאנחנו לא רוצים לחיות בסכנה. זה שאפשר ללכת ולירות במועמד בבחירות ולא יקרה עם זה כלום - זה הזוי. זה גורם לערבי להרגיש שאין לו באמת הגנה על חייו מהמשטרה, אז למה שהוא יהיה שותף במשטרה ואשמור עליו? שמע, זאת מציאות מאוד מורכבת. אני באופן אישי לוקח חלק פעיל במחאה והיא מהותית בעיני. אני אגיד את דעתי, בגלל שגדלתי בעיר יהודית ובגלל שאני חי בתל אביב, אני חייתי במקום שלמשטרה פחות או יותר אכפת מהאנשים. את הפשע בנתניה בשנות השמונים המשטרה ניקתה. הממשלה יכלה לסיים מהר את הפשע במגזר הערבי. אני חושב שהם לא רוצים. זה נוח לפלגים מסויימים בממשלה הזאת שהפשע בחברה הערבית ימשיך. אני לא אופתע גם אם יש שיתוף פעולה ביניהם".
מרב מיכאלי, יו"ר מפלגת העבודה, סרבה להתאחד עם מרצ לפני הבחירות. גם המפלגות הערביות סרבו להתאחד. אבדו מנדטים רבים בגלל זה. וכך, מפלגות השמאל והמפלגות הערביות אחראיות במידה רבה לעליית ממשלת הימין הזו.
"השמאל באמת נרדם. הדעות של מרצ והעבודה היטשטשו. הציבור נהיה פתאום פחות בעד פלסטינים ופחות בעד שלום. מושגים של שלום נהיו ערטילאיים והציבור מנומנם, התחיל להתייאש ולהלקות את עצמו ולהגיד שאין מה לעשות. הציבור הערבי מיואש בעצמו, ואומר שמעולם לא היתה כאן דמוקרטיה ולעולם לא תהיה פה דמוקרטיה, בסופו של דבר זאת מערכת שרואה אותנו כאזרחים סוג ב'. זו אמירה דומיננטית בחברה הערבית שאני מבין אותה. יחד עם זאת, אין פה מקום לייאוש. הייאוש הוא מסוכן. אנשים לא מבינים כמה רע עוד יכול להיות. נקודת האור בתקופה הזאת זה שהחרא צף. הקולות הכהניסטים שהיו בממשלה והיו שקטים קיבלו במכה אחת את כל הכוח לידיים, ואני חושב שהם בעצמם לא דמיינו שהם יגיעו לזה עכשיו. בגלל זה הם עכשיו מנסים להשיג מהר את כל מה שהם רצו להשיג. הם עושים את זה מהר כי פתאום רואים ומבינים מי האנשים האלה".
אמרת בריאיון כמה פעמים שאסור להתייאש מהמצב במדינה. איך זה מתיישב עם אמירה שלך בריאיון לפני חצי שנה שאתה בוחן את האפשרות לעזוב את המדינה?
"שאלה מצוינת. אני עדיין שוקל לעזוב. והתכניות הופכות להיות יותר פרקטיות. זה עושה לי כואב בלב. אני חושב לעזוב לניו יורק. לצד זה, יש בי התנגדות לעזוב. כרגע אני לא עוזב. כרגע אני לא רק נלחם על להישאר פה, אני גם מבין שהמעיין הנובע שלי לעשות את מה שאני אוהב נמצא באנשים כאן, ביפו. אם אני אסע למקום אחר אני אכנס לכזה בלבול".
לוהקת לא פעם לדמויות של ערבי שיש לו זוגיות או רומן עם יהודיה. האם התעשייה הישראלית לא מסוגלת ליצור סרט או סדרה שבהם בחור ערבי מנהל רומן עם ערביה?
צוחק. "זאת שאלה טובה מאוד. יש בתעשייה איזה רצון מאוד גדול להתעסק בקשרים רומנטיים יהודיים-ערביים, הם רוצים את הרומיאו ויוליה".
ובמציאות, כל החברות שלך עד היום היו יהודיות. מה ההסבר הפסיכולוגי לזה?
"זה יד המקרה לגמרי. עד היום יצאתי עם נשים שנפגשתי איתן. אני חי באוכלוסיה היהודית, אלה הנשים שאני פוגש. אני פחות בברנז'ה של חיפה והאמנים החיפאיים. אני מהדרום וגדלתי בסביבה יהודית. זה לא משהו שתכננתי. אבל יש בי איזה רצון לנסות את הז'אנר. בסופו של דבר הקשרים שלי נגמרו בגלל דברים שלא קשורים לזהות בהכרח, אלא בדברים שקשורים לבני זוג. הפרידות לא היו בגלל שאני ערבי והיא יהודיה".
כיום דקה לא נמצא בזוגיות. בת הזוג האחרונה של דקה הייתה השחקנית איאן פינקוביץ', בתו של השחקן והבמאי רוני פינקוביץ' שלפני כשלוש שנים בחר לשים קץ לחייו בהמתת חסד בשווייץ לאחר שסבל מטרשת נפוצה במשך כ-30 שנה. הם נפגשו לראשונה יומיים בלבד לאחר שאביה בישר לה לראשונה על החלטתו. "הכרתי אותו לאבא שלי, ממש בסוף חייו", סיפרה איאן בריאיון לוואלה! תרבות, "אמרתי לאבא, 'אני יוצאת עם מישהו והוא ערבי'. אבא אמר לי 'מי זה? מי זה?'. אמרתי לו שקוראים לו עלא דקה. ואבא אמר: 'אני שמעתי עליו, רפי ניב סיפר לי עליו, שמעתי שהוא מוכשר'. אמרתי לו: 'כן, הוא מאוד מוכשר'. ואז אבא אמר: 'אני לא מאמין שאני לא אהיה פה להגיד שהבת שלי התחתנה עם ערבי!'. הוא כבר ייעד אותנו".
אני מזכיר את הסיפור הזה לדקה, והוא אומר: "גם ההורים שלי ייעדו אותנו, ועודדו אותנו להתקדם בקשר. אבא שלי כבר רצה נכדים. ואז התחילו להיות בעיות בקשר, אז אמרתי לו את זה והוא אמר: 'אז תביאו ילד'. הוא רוצה נכדים, ולא אכפת לו איך אני אביא אותם. אבא שלי רוצה להיות סבא, ואמא שלי רוצה להיות סבתא. הם נורא רצו, וראו שעברנו לגור יחד, שזה משהו שלא עשיתי קודם, אז הם חשבו שזהו, הנה הוא מצליח, וגם הם ייעדו אותנו. איאן היא בן אדם שיהיה לו תמיד מקום בלב שלי, ואני מייעד לה גדולות בחיים. אני רואה לה עתיד גדול. היא בן אדם פשוט מבריק. יש במשפחה הזאת איזו חדות כזאת שלא ראיתי בשום מקום אחר, יכולת לראות סיטואציה בצורה כל כך חדה והומוריסטית".
לקינוח: איחרת לפגישת הריאיון שלנו בבית הקפה בחצי שעה, בגלל שהרכבת הקלה נתקעה. עם שם כמו שלך, עלא דקה, יש פה הרמה להנחתה סחית. מה מביך אותך יותר: לאחר לפגישה - או להיתקל שוב במשחק מילים מייגע על השם שלך?
צוחק. "יותר מביך לאחר לפגישה. אני מאז הילדות עם השם הזה, וקורה שאני מאחר. אז כן, אני עלא דקה ואני מאחר וזה מרים להנחתות".