1.
במהלך שירותו הצבאי, האלוף במיל' עמוס ידלין ביצע 255 משימות טיסה בשטח אויב. הוא לחם בשתי מלחמות, והיה מספר 2 במבנה שהוביל את תקיפת הכור הגרעיני בעיראק. אמש, בשידור חי בערוץ 12 מול מאות אלפי ישראלים, ידלין בן ה-71 נאלץ לצאת לעוד מבצע הגנתי קשה. זה קרה כשיונית לוי, מי שבנתה קריירה מקור הרוח הממלכתי שלה, ביקשה ממנו לקחת ממנה את השידור - פשוט כי גרונה נחנק מדמעות. הסיבה שהיא פנתה אל ידלין ולא אל שותפה להנחיה, דני קושמרו, הייתה כי קושמרו עצמו בשלב הזה כבר לא יכול היה לעצור את הדמעות.
השבועיים האחרונים מתאפיינים ברגעים כאלה. תקופת ההמתנה לכניסה הקרקעית לעזה מייצרת הרבה פרשנויות נחרצות, אבל היא בעיקר מגדישה את הסאה, מכיוון שרב הנסתר על הגלוי - וטוב שכך. בינתיים אנחנו מגלים כל יום על עוד סיפור גבורה יוצא דופן של אזרחים טובים שהצילו נפשות חפות מפשע ב-7 באוקטובר. על כל סיפור כזה יש עוד 10 סיפורים על משפחות שנמחקו ברגע, על הלוויות המוניות, על ילדים שהפכו ליתומים, ונמצאים לבדם בשבי חמאס בעזה.
הכתבה שגרמה אתמול לדני קושמרו ויונית לוי להיחנק מדמעות הייתה חסרת מילים. על רקע השיר "לראות את האור" של אפרת גוש הוקרנו סרטונים מקצועיים וביתיים מתוך פסטיבל המוזיקה "נובה". אנשים צעירים, שמחים וטובי עיניים - לעזאזל, למה טרוריסטים תמיד הורגים את הנשמות הכי יפות שיש? - שרוקדים במסיבה שמטרתה לקדם שלום. מדי פעם הסרטון עוצר על אישה שרוקדת, שמה מופיע על המסך, מתחתיו גילה ועיר מגוריה, ואז המילה: "נרצחה". במקרים אחרים המילה שמופיעה היא "נעדר" או "נחטפה", שבמציאות המטורפת שאנחנו חיים כרגע הן מילים אופטימיות כביכול.
זו הייתה אחת הכתבות היותר פשוטות, כביכול, של המלחמה הזאת. בלי קטעים גרפיים קשים של דם, גופות או אנשים שמתחננים לחייהם. דווקא הקונטרסט הזה, של סרטון שכולו שמחה טהורה ואנשים יפים שחוגגים את מה שהם עדיין לא יודעים שהם הרגעים האחרונים של חייהם, הוא זה שהפך את הכתבה לכל כך עוצמתית. דני לא הצליח לדבר, יונית מיהרה להעביר את זכות הדיבור לידלין, כי זאת מהדורת חדשות וצריך כל הזמן לדבר על משהו, אבל אולי דווקא דקת דומיה קצרה וספונטנית הייתה מתאימה יותר במקרה הזה.
2.
אבישי בן חיים נשלח מטעם חדשות 13 לסקר את הפגישה בין נשיא המדינה למשפחות החטופים. הרבה מהנוכחים לא אהבו את הנוכחות שלו, בלשון המעטה. זה נגמר באדם לא מזוהה שדחף פיזית את בן חיים מהמקום. אציין ראשית שלמרות אי אלו חילוקי דעות שיש לי עם הדוקטור, מדובר ברגע עצוב מאוד. ברור כי למשפחות שיקיריהן נמצאים כרגע בעזה מותר לזעוק את כאבן בכל דרך שהן מבקשות. הנפש לא יכולה אפילו לתאר את הכאב והחרדה שהן שרויות בו כרגע. ובכל זאת, אלימות פיזית היא לא התשובה, בטח לא כלפי עיתונאי שבסך הכל הגיע כדי לעשות את העבודה שלו.
בעוד אבישי הוא הקורבן כאן, כדאי לאנשי חדשות 13 לחשוב פעמיים לפני שהם שולחים אותו למפגשים כאלה. הסיסמה "יחד ננצח" שרצה בכל מקום נכונה. אין יותר ימין ושמאל במדינה וכולם עסוקים במערכה בעזה. על הדרך זה אומר שעם ישראל מתחיל לזהות את האנשים הטובים שדאגו לנסות לפגוע במרקם החיים שלנו כאן, ויצרו שסע ופילוג שלא היה כמותו ב-75 שנות מדינה. אבישי בן חיים, שבסך הכל רצה לעשות קצת כסף בהרצאות ולמכור ספרים משעממים, הפך לאחת הדמויות שהכי מזוהות עם מלאכת השיסוע הפנימית במדינה. זה לא אומר חלילה שצריך להתקיף אותו, אבל לחברת החדשות של ערוץ 13 כדאי לכל הפחות להרחיק אותו מהציבור הכואב בישראל, עד יעבור זעם, או עד שאבישי יתנצל על התרומה שלו לפילוג בעם. ספק אם אחד מהדברים האלה יקרה אי פעם.
ויש כמובן את ערוץ 14. הערוץ היחיד בטלוויזיה שלא מאמין בחשבון נפש מטעמים אידיאולוגיים. ערוץ שלא מאמין בלקיחת אחריות כי זה נשמע להם כמו משהו של סמולנים. גם היום, כשהמחדלים ממשיכים להיערם, האנשים שמתחזים בו לעיתונאים מאמינים שאם הם פותחים משפט במילים: "אני לא רוצה לדבר על זה בזמן מלחמה אבל…", אז מותר להם לזרוק לאוויר כל טענה מסיתה אחריה, כאילו שמדובר באיזה לחש קסמים של הארי פוטר.
בעוד אולפני החדשות הפכו לאזור סטרילי מהאנשים שקובעים את העתיד של מאות אלפי החיילים שגויסו למילואים, שלא לדבר על העתיד של 200 אלף הישראלים שנעקרו מביתם או מיליוני הישראלים שיושפעו כלכלית מהמערכה הזאת - ערוץ 14 זוכה מדי לילה לראיונות (אם ניתן לקרוא למשדרים האלה כך) עם בכירי הממשלה. אמש התייצבו אצל ינון מגל שני חברים בקבינט הביטחוני בזה אחר זה. ראשית הגיע השר ישראל כץ, ואחריו הגיע האיש שחמאס הפריעו לו במסע ההרס שלו לשיטת המשטר בישראל - יריב לוין.
אפשר לדבר על הדרך המניפולטיבית שבה שר המשפטים יריב לוין, ביחד עם הפאנל של גאוני הדור שלצדו קבעו מצד אחד שזה לא הזמן לדון במערכת המשפט הישראלית או ברפורמה ששמה לה למטרה לפגוע בה אנושות, ומצד שני הצליחו להתיר את דמה של שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק-ארז, בטענה כי היא פוגעת בכשירות צה"ל למלחמה.
יריב לוין שמר בסך הכל על דף המסרים המוצהר לפיו: 1) הקבינט עושה את העבודה שלו; 2) צה"ל חזק וערוך למלחמה; 3) ביבי הוא אל בין בני האדם ומי שחושב אחרת אז הכל חוזר אליו וקקי בידיו. לעומתו השר כ"ץ נראה שתקוע על לופ מוזר של קמפיין בחירות בלתי נגמר. בשגרה זה משעשע (ואפילו מאוד, עמוד הטוויטר של כ"ץ הוא אחד הדברים הכי מצחיקים ברשת), אבל בזמן מלחמה מפחיד לחשוב שהאיש המוזר הזה נחשב לאחד מהקולות היותר שפויים בקבינט הביטחוני.
אפילו ינון מגל, אולי האיש האחרון בעולם שמצפים ממנו למילת ביקורת על ראש הממשלה נתניהו, איבד את הסבלנות כלפי ישראל כ"ץ וחזר שלוש פעמים בדרכים שונות על השאלה למה נתניהו מונע את יציאת צה"ל למלחמה. יש דרכים הגונות לענות על השאלה הזאת. הפשוטה שבהן היא להסביר את האמת - מדובר בטקטיקה צבאית שאף אחד לא מצפה שתנוהל בתקשורת. אלא שכ"ץ, שעדיין חי באיזו מציאות שבה אם הוא יחבר כמה מילים בסדר מסוים אז אנשים יראו בו את היורש הטבעי לנתניהו, פשוט לא יכול שלא לפרוץ בנאומים ארוכים, שרק הופכים אותו לפתטי יותר.
בכל רגע אחר המופע המביך של ישראל כ"ץ היה יכול לנפק ממים שנונים לקומיקאי הרשת המקומיים, אבל במציאות המדכאת העכשווית מדובר בעוד תזכורת עצובה לכך שהפקרנו את המדינה שלנו בפני חדלי אישים חסרי אחריות. בערוץ 14 אוהבים לכנות את המתחרים שלהם בשם "ערוצי התבהלה", אבל אין דבר יותר מבהיל מלראות אצלם מדי ערב את האנשים שעומדים לנהל את המלחמה, במקביל למשבר האזרחי הגדול בתולדותינו.