מאז 7 באוקטובר אנחנו מלקטים שברים. רסיסי סיפורים, רסיסי חיים, פרצופים ושמות. היקף הטרגדיה, שרובנו לא חווינו מקרוב בימי חיינו, מקשה לתפוס את הזוועה בכל נוראותה, להבין את מימדי האירוע האמיתיים. הדרך לשם עוברת בהרכבה של פסיפס מכל השברים האלה, ובסוף הבנייה נגלה שהתמונה נוראה מכל מה שדמיינו.
אחד הניסיונות המוקדמים לעשות את זה הוא הסרט התיעודי #NOVA שיצר דן פאר, שעלה אתמול ביס דוקו, ומבקש לתאר מקרוב את הטבח במסיבת הטבע ליד רעים, באמצעות הודעות וסרטונים שצולמו שם בזמן אמת. אני כותב סרט ומתכוון קליפ, אולי וידאו-ארט. ברצף של הסרט אין קריינות, פרשנות, הסברים או עדויות מאוחרות. אלה המילים האמיתיות של האנשים האלה ברגעים המפחידים ביותר בחייהם, בלי ששום דבר אחר, מאוחר יותר, נמצא ביניהם. הכול בגוף ראשון. יש בזה משהו טריפי. בנסיבות אחרות, זה יכול היה להיות סרט שמלווה חוויות ממסיבה מאושרת. אבל השטן דפק בדלת, והשתלט על הרחבה.
חששתי מהסרט הזה מאוד. נמנעתי ככל יכולתי מאז האסון מצפייה בסרטונים מהיום ההוא. כפי שכתבתי כאן בעבר, הצילוק של הנפש שלנו הוא בדיוק מה שהטרור רוצה. אלא שהתקשורת והרשתות החברתיות במקום אחר, ודברים רבים צפו גם מבלי שרצינו. #NOVA כולל גם תמונות קשות של רצח וגופות, מטושטשות כמובן, אבל בעיקר כאלה שכבר נפוצו בתקשורת המיינסטרים, כאלה שרובנו כבר נתקלנו בהן. אבל זה מיעוט: מטבע הדברים, רוב התיעוד נמסר מהמכשירים של השורדים. הכול מספיק נורא גם מבלי שנצפה בגרוע מכל. רוצה לומר: זה לא סרט הזוועות, אבל זה מזוויע מספיק.
ומה נורא במיוחד? השמחה שלפני. הריקודים. צעירים כל כך יפים. זה הופך את הבטן. לראות את הפרצופים המאושרים האלה חוגגים את החיים בלי דאגות, רגע לפני שהעולם מתהפך עליהם, כאילו אין מחר - ביטוי שמקבל לפתע משמעות אחרת. 11 דקות לתוך הסרט, שיאו של האסון עוד רחוק, המתחם עוד חי, אבל כבר כואב לי פיזית בכל הגוף, ומעיין הבכי נובע.
יחד איתם אנחנו עוברים מהשמחה הזאת דרך רכבת הרים מבעיתה במיוחד. בהתחלה: אכזבה מסגירת המסיבה בגלל הטילים ("על הזין שלי צבע אדום, יש לנו צבא חזק"). אחר כך: פינוי בכלי הרכב וניסיון להבין מה קורה. ואז: הפנמה. מנוסה. הלם. חרדה. זעזוע. בכי. אימה. דממה במסתור. זה קרוב מאוד, הכי קרוב שאפשר.
הסרט, כפי שאפשר להבין, מבוסס סרטונים עצמיים. סלפי, סרטוני טיקטוק ואינסטגרם, הודעות וואטסאפ ומעט שיחות טלפון. מול אלה מוצב תיעוד עצמי מסוג אחר - זה של המחבלים הנתעבים מאחורי מסע הרצח. פאר העמיד צילומים והודעות דומות בסדר כרונולוגי זה לצד זה, כך שמתוך הקולות הבודדים של כל אינדיבידואל נוצרת מקהלה שמצליחה לספר סיפור משותף.
זו כמובן לא הפעם הראשונה שמנסים לספר סיפור קולנועי דרך שפה של רשתות חברתיות - כבר נעשו כמה וכמה פרויקטים כאלה בשנים האחרונות, באופן שלפעמים הוא מנייריסטי ולא תמיד מוצדק. אבל זה לא המקרה. לא רק מפני שהדבר הזה מאפשר אינטימיות חריגה עם ההתרחשות, אלא שהתיעוד העצמי נושא איתו מטען מיוחד. סלפי הוא תמיד הכרזה עצמית: אני חי, אני קיים. בסרט כזה, שכולל סרטונים שבהם אנשים כבר מכינים את עצמם לפרידה מהעולם, המסר הזה מקבל תוקף יוצא דופן, נכון לזמן ולמקום.
עוד דבר שאי אפשר להתעלם ממנו הוא השפה הכפולה, האירונית, שבה אנחנו הישראלים משתמשים כחלק ממנגנוני ההגנה שלנו מול המציאות הנוראה שהיא מנת חלקנו. לפני הנסיעה לעוטף לקראת המסיבה מכריזה מישהי "נוסעים לעזה". מישהי אחרת, כשהטילים מופיעים לראשונה, אומרת בחצי צחוק: "יואו אבל אנחנו לא רוצים למות עכשיו". שני צעירים שמתארגנים לעזיבה מדברים על סגירת המסיבה בשל הטילים כעל "חוויה שנזכור". במסתור, כשכבר ברור שכולם בורחים על חייהם, מצטטת צעירה את שאולי: "אני לא יודעת אם מתנהל משא ומתן לחלץ אותנו".
השפה הרב-ממדית טוענת כל רגע כאן בכמה וכמה רבדים, והכול שובר לב. בסרטון הסוגר, שוטר המום אחד מתחנן בזירת האירוע לעולם: "מישהו יכול לתת לנו סימן חיים?", ואין עונה. אחרי כל המילים, מגיע רק שקט. והגוף, עדיין כואב כולו. וגם הלב.