בערוץ 13 נאלצו אתמול להתייחס בפעם השלישית לדעה השנויה במחלוקת של צבי יחזקאלי לפיה צה"ל היה צריך לפתוח את המלחמה בעזה עם "מאה אלף הרוגים". לא מן הנמנע כי המילה "נאלצו" שגויה בהקשר הזה. אף אחד לא הכריח את עורכי הערוץ להתייחס בפעם השלישית לדעה הזאת, שכבר הובהרה לפחות פעמיים בצורה די ברורה על ידי ראש הדסק לענייני ערבים של הערוץ. ייתכן כי העובדה שלראשונה מאז תחילת המלחמה נוצר שיח ציבורי סביב דברים שנאמרו בערוץ, כיוונה את קברניטי הערוץ לסחוט עוד קצת מהלימון העסיסי של יחזקאלי.
רגע לפני שאמשיך, אציין שבעיניי הדעה של יחזקאלי אמנם קיצונית, אבל היא גם לא מצדיקה עיסוק כל כך אובססיבי בענייני מוסר. מה בעצם טענת הנגד המוסרית? שלהרוג 20 אלף אזרחים זה בסדר אבל 100 אלף זה כבר בעיה? איפה עובר הגבול? 50 אלף? 55 אלף? ובכלל, ההיסטוריה מלאה במלחמות שהוכרעו במהירות (למשל, בשישה ימים) בזכות טקטיקת פתיחה עוצמתית. או שאולי הבעיה האמיתית היא שלכולנו עברה בראש אותה מחשבה של צביקה יחזקאלי ב-7 באוקטובר?
ירים יד מי שמול תמונות הזוועה של ה-7 באוקטובר לא חלם לראות את רצועת עזה נמחקת ממפת העולם כאילו הייתה הודעת וואטסאפ שנשלחה בקבוצה הלא נכונה. ירים יד גם מי שראה את שירי ביבס מובלת אל השבי כשהיא נושאת בידיה את ילדיה הקטנים אריאל וכפיר, והיה אכפת לו באותו רגע מהמצב ההומניטרי ברפיח. ירים יד מי שראה את גופתה של שני לוק מובלת ברחובות עזה כשאזרחים "בלתי מעורבים" חוגגים סביבה, וחשב לעצמו שיש לנהוג במידת הרחמים כלפי העיר ותושביה. כל מי שהרים את היד זוכה בפרס ההומניטריות של השנה, כל השאר מוזמנים להמשיך לקרוא את הטור.
שלא יהיה ספק: הדעה של יחזקאלי היא לא באמת איזה ניתוח גיאו-פוליטי חריף כפי שהוא מנסה להבהיר שוב ושוב. הטענה של יחזקאלי מורכבת מקורטוב של נקמה, נגיעה של גזענות וכף גדושה של פרובוקציה. וזה בסדר, מזמן לא באמת מדובר באיש חדשות אלא בשואו-מן. טוקבקיסט עם זמן שידור. מי שנותן במה לאנשים כמו צבי יחזקאלי או אבישי בן חיים מבין שמדי פעם הוא יפקיע את המסך שלו לטובת מחשבות מופרעות שעוברות לטאלנטים שלו בראש בלי פילטרים רגישים של עריכה או מילים מיושנות כמו "עיתונות". מי שרוצה לשמוע פרשנות אמיתית לענייני ערבים שיילך לשמוע את אהוד יערי, אצלנו בערוץ עושים פאן ומדי פעם קוראים לרצח עם. אם לבוסים של יחזקאלי זה לא מפריע, אז בטח ובטח שלו זה לא אמור להפריע להמשיך להופיע כדב מרקד על המסך.
יחזקאלי מדגיש, ובצדק, שהוא לא אומר את הדעה שלו כמומחה צבאי או פרשן מדיני, פשוט כי הוא לא. כאן ראוי לציין שדעתו שגויה לא מכיוון שהיא לא מוסרית, אלא בגלל שהיא פשוט לא נכונה עובדתית. מכת הפתיחה של צה"ל במלחמה הנוכחית הייתה חסרת תקדים. הפרשן הצבאי אלון בן דוד הסביר בתגובה שאם יש בניין בעזה שהייתה בו תיבת דואר שנשלחו אליה מכתבים לתומכי חמאס, הבניין הושמד. כותב שורות אלה ביקר בצפון-מערב הרצועה כחודש לאחר תחילת המלחמה, וראה תמונה אפוקליפטית של עיר שהושמדה עד עפר. מהעיר עזה נשארו רק עיי חורבות. מספרים שיש עדיין טייסי קרב של חיל האוויר שלא מצליחים להירדם בלילה מכמות ההרס שהם הטילו על הרצועה. המכה הייתה חזקה, קטלנית, מדויקת וחסרת רחמים - גם אם לא נהרגו בה 100 אלף אזרחים אלא "רק" 20 אלף.
לאולפן של רביב דרוקר ב"אזור מלחמה" היה אמור להגיע אתמול האלוף במילואים יאיר גולן. באופן אירוני במיוחד, מי שהתפרסם בתחילת המלחמה כאחד שרק אומרים לו נקודת ציון והוא מגיע גם למקומות המסוכנים ביותר בלי לחשוב פעמיים - נתקע בפקקים בדרך לנווה אילן, ולא הגיע למשדר. בהיעדרו של גולן, מי שהיה באולפן כדי "לאזן" את צביקה יחזקאלי היה עיתונאי "הארץ" גדעון לוי. אלא שבמקום זווית ביטחונית עניינית שבוודאי היה מביא איתו האלוף גולן, שני החברים לוי את יחזקאלי - שמתברר כי למדו באותו בית ספר - פשוט הציגו שני צדדים מנוגדים של אותו מטבע מוסרי כביכול, שאף בית עסק שפוי לא היה מוכן לקבל. מבחינת גדעון לוי אנחנו גרועים בדיוק כמו חמאס, מבחינת צבי יחזקאלי אנחנו צריכים להיות גרועים כמו חמאס. למען הסר ספק: שניהם טועים.
גדעון לוי מאשים את יחזקאלי בקריאה לג'נוסייד. לטענתו בית המשפט הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג כבר הרשיע אנשים על אמירות דומות בעבר. הסאבטקסט היה די ברור: צביקה יחזקאלי החביב הוא פושע מלחמה. זה לא עוצר רק אצל הפרשן לענייני ערבים, אלא ממשיך אל מנחה המשדר, רביב דרוקר, אותו הוא לא מנקה מאשמה של שיתוף פעולה, וטוען שעצם קיום הדיון בראשותו הוא עניין בלתי מוסרי. "האם היית מנהל פה פאנל על אונס - בעד או נגד?", הוא מטיח בפניו של דרוקר, שלזכותו מבין שמדובר בקרקס, ומשתף פעולה בחיוך והומור. דרוקר הוא מנהל קרקס ותיק, מי כמוהו יודע שכשמזמינים לאולפן יורקי אש, קשה שלא לצאת עם כמה כוויות.
גדעון לוי הגיע עם הדמגוגיה המוצלחת מהבית, בלי לעצור רגע ולשאול את עצמו את השאלה הפשוטה: אם עצם קיום הדיון לא מוסרי, אז מדוע הוא משתתף בו? בגלל שבדיוק כמו צביקה יחזקאלי, גם לוי החליט מזמן לזנוח את מקצוע העיתונות ולעבוד במשרה מלאה בהטרלות ובפרובקציות לטובת רייטינג וקידום עצמי. לזכותו, הוא מאוד טוב בזה. וכך גדעון לוי, זוכה פרס סוקולוב ואביר זכויות האדם הבלתי מעורער, החליט להופיע בכנס של תאגיד השידור הטורקי TRT, שבבעלות ממשלת ארדואן. השחיתות השלטונית, הטבח בכורדים והתמיכה במאבק המזוין של חמאס - כל אלה לא הפריעו לגדעון לוי לשבת בפאנל בנוכחות הרודן הטורקי, ולהגיד שהוא מתבייש להיות ישראלי.
האמירות הקיצוניות של העיתונאים הישראלים, או כאלה שמתחזים לעיתונאים ישראלים כמו שמעון ריקלין, עושות לנו הרבה פאדיחות בחו"ל. איכשהו, כשרואים את אותן מילים שהתרגלנו לשמוע בשוטף על המסך שלנו כשהן מגיעות עם כתוביות באנגלית ועם הלוגו של CNN בצד, זה מביך יותר. אולי זאת דווקא הסיבה שהיה כל כך יפה לראות את גורי אלפי אתמול מקדם את תכנית הלילה שלו אצל רביב דרוקר, כשלהבדיל מכל המומחים מטעם עצמם באולפן, הוא הודה שאין לו שמץ של מושג איך צה"ל צריך לפעול, מה אמור לקרות בעזה "ביום שאחרי" או מה רף ההרוגים שהיינו צריכים לשאוף אליו ביום הראשון של המלחמה.
גורי אלפי לא ניסה להצחיק - המפלט הקל ביותר מבחינתו - אלא ניסה להתייחס ברצינות לאמירה הקשה של צביקה יחזקאלי. לעומת דרוקר עצמו, שמביע סלידה מדבריו של יחזקאלי אך מתעקש להשמיע אותם שוב ושוב, אלפי מבקש להתמודד בכובד ראש עם המציאות, ולא כהטרלה. גורי הודה שהטבח האכזרי של ה-7 באוקטובר מעמיד אותנו מול דילמות מוסריות קשות, אבל זה לא מתפקידו לענות על השאלה "מה צריך לעשות". לשמוע אדם על המסך של ערוצי החדשות בשעות השיא אומר שהוא "לא יודע" או "לא מבין" במשהו זה כל כך נדיר, שבאופן לא מפתיע זו הייתה האמירה הכי כנה וגם הכי אינטליגנטית שנאמרה אתמול בטלוויזיה שלנו.
גדעון לוי וצבי יחזקאלי מביטים במראה ורואים את אותו הדבר. שניהם מתביישים, אחד בגלל שהוא רואה הרג שנעשה בשמו, האחר כי הוא לא רואה מספיק הרג שנעשה בשמו. רק גורי אלפי מביט במראה ורואה שמשהו השתנה בישראלי היפה שמולו. עכשיו השאלה שנשאלה היא האם לאמץ את השינוי, או להתחיל להתבייש.