2023 היתה עמוסה בסרטים ביוגרפיים: "אופנהיימר", "המאסטרו", "פרסיליה", "נפוליאון", "גולדה" ורבים אחרים, למשל "המתאבקים" ("The Iron Claw") על האחים ואן אריק, שכבר עלה באמריקה ואלינו יגיע בעוד שבוע וחצי. בינתיים, אפשר להסתפק בסרט ביוגרפי נוסף אחר - "פרארי", עם אדם דרייבר כיצרן המכוניות האיטלקי.
"פרארי", שעלה פה בסוף השבוע, הוא הסרט האחרון שנכתוב עליו השנה ומן הסתם גם הסרט הביוגרפי האחרון שאנחנו סוקרים ב-2023 - ומכל הביוגרפיות הקולנועיות שראינו בתריסר החודשים האחרונים, זו הבינונית מכולן.
העובדה הזו מפתיעה מכמה סיבות. גם כי מאחורי הסרט עומד מייקל מאן, אחד הקולנוענים הוותיקים והמוערכים בהוליווד, שחתום על סרטים מהוללים כמו "היט"; וגם כי הבמאי נמנע מן הטעות השגורה ביצירות מסוג זה. ביוגרפיות קולנועיות רבות מנסות את הבלתי אפשרי - להקיף את כל תולדות חייה של הדמות הראשית. "פרארי", לעומת זאת, מתמקד באפיזודה אחת: שנת 1957, שהיתה צומת דרכים בחייו של הגיבור (וסליחה מראש על כל משחקי המילים הקשורים במכוניות, מסלולים ודרכים).
פרארי, עם שיער שיבה וגוף בנוי לתלפיות, סובל מצרות הן בחייו האישים והן בחייו המקצועיים. כבר בתחילת הסרט אנחנו רואים אותו מתאבל על בנו, וגם חוזים בזוגתו, בגילומה של פנלופה קרוז, מאיימת עליו באקדח. היא זועמת עליו כי הוא מבלה את רוב זמנו עם הפילגש שלו ועם הבן הממזר שלהם.
מבחינה מקצועית, מפעל חייו של פרארי עומד בפני פשיטת רגל, הרבה בגלל התשוקה הכפייתית שלו לעולם המירוצים. הוא דוגמה קלאסית לאדם שמעדיף ליפול עם הראש מורם מאשר לחיות עם הזנב בין הרגליים. התקווה האחרונה שלו היא ניצחון במירוץ המילה מילייה היוקרתי, שיחזיר את החברה לדרך המלך.
לשם כך נעזר פרארי בכמה נהגים מובילים. בולט בהם פיירו טרופי, גם הוא איטלקי שכאן משחק אותו אמריקאי - פטריק דמפסי, מי שבצד קריירה קולנועית וטלוויזיונית ארוכת שנים, למשל ב"אנטומיה של גריי", הוא גם נהג מירוצים שהשתתף בלא מעט תחרויות. הוא לא שחקן הקולנוע הכי טוב בעולם, אבל הוא בטח הנהג הטוב מבין שחקני הקולנוע.
יש הרבה בעיות ב"פרארי". אחת מהן היא שההצלחה או הכישלון במירוצים לא תלויות רק בגיבור עצמו, אלא גם בנהגים שלו - אבל כולן דמויות סתמיות ולא מפותחות. כלומר, הדמות שאנחנו מכירים נותרת די פאסיבית, ומי שפעילים בדרמה הם טיפוסים נשכחים לחלוטין. וכן, כמה אירוני כי שחקנים אחרים מגלמים את הנהגים בסרט שיש בו כוכב בשם אדם דרייבר (שגילם נהג אוטובוס ב"פטרסון").
הסרט מלא דמויות איומות ותצוגות משחק מחפירות. בין "היורשים" ל"שקרים קטנים גדולים", שיילין וודלי מיצבה את עצמה כאחת השחקניות ההוליוודיות הבולטות בדורה. כאן היא מגלמת את הפילגש של פרארי, והדמות שלה כתובה באופן מביך, עילג ונלעג. שרה גאדון, שחקנית מצוינת נוספת, הולכת לאיבוד לחלוטין בדמותה של לינדה כריסטיאן, שחקנית שהיתה נערת בונד וגם הופיעה בצד ג'וני וייסמילר בסרט הטרזן האחרון שלו, ובחייה האישיים היתה זוגתו של אחד מנהגי המירוצים.
בעיה משותפת לכל הדמויות ולכל תצוגות המשחק: כמעט בכל המקרים, מדובר בלא-איטלקים שמגלמים איטלקים, ומדברים אנגלית במבטא מזויף. זה כמובן לא דבר טבעי, מה שמשפיע על הדיבור שלהם: כולם מדברים בקצב איטי מהרגיל, כאילו שמשהו נתקע במערכת ההפעלה שלהם, ורובם גם שוכחים מדי פעם את המבטא.
נחזור לסרטים הביוגרפיים הקודמים שיצאו השנה: כמעט כולם היו בעייתים בדרכם שלהם, אבל כמעט כולם לפחות ניסו לספר את הסיפור בדרך שונה ומעניינת. זה לא נכון לגבי "פרארי". הוא מזכיר סרט טלוויזיה משנות התשעים, ומציג את השתלשלות העניינים בצורה קורקטית ושגרתית, בלי דרייב ובלי סטייל. נכון, האינטריגות במשפחת פרארי עסיסיות, אבל הן לא משהו שלא ראינו בעבר באופרות סבון.
חוץ מעיצוב המכוניות, השחזור התקופתי פה בכלל לא מתאמץ לתת תחושה של זמן ומקום. תוסיפו זאת לסוגיית המבטאים המשונים, ותקבלו סרט תקופתי שקל לשכוח איפה ומתי הוא מתרחש. אפשר לסלוח על הכל, אבל דרמה שמתרחשת ב-1957 והפסקול שלה כל כך חיוור? זה כבר בלתי נסלח.
ובכל זאת, יש ב"פרארי" מעלה אחת: התיאור של המירוצים עצמם, ובעיקר של התאונות שהתרחשו בהם, כולל אסון שבו נהרגו גם כמה מן הצופים במירוץ. הבמאי המנוסה והמיומן מתאר את האירועים האלה בצורה מרשימה ומהממת שקשה להישאר אדישים כלפיה. עם זאת, לאור הנסיבות, מאוד לא נעים לצפות בסצינה שבה חלקי גופות עפים באוויר ומוטלים על הכביש, וגם קשה להרגיש בנוח עם האסתטיזציה של הזוועה הזו.
לכל סרט ביוגרפי השנה היה נרטיב, וגם ל"פרארי" יש אחד. זה סיפור על אדם שהמוות ארב לו בכל פינה, גם בחייו המקצועיים וגם בחייו האישיים. הנהגים שלו מתו, צופים במירוצים שלהם מתו, וגם הבן שלו מת, ובכל מקרה זה קרה בנסיבות אחרות. אחת האירוניות הגדולות בסיפור של פרארי זה שבנו לא מת בתאונת דרכים ספקטקולרית, אלא באופן פרוזאי לגמרי. הסרט הזה הוא הוכחה עצובה לכך שלא צריך להיות נהג מירוצים כדי למות בטרם עת - זה יכול לקרות לך גם אם אתה סתם עומד בצידי הדרך. זה רעיון יפה מאוד, חבל שהביצוע שלו כל כך מגושם.