"ברבי", "אופנהיימר" וכל השאר: הסרטים הכי טובים של 2023

בדרך כלל אנחנו לא כוללים סרטים ישראלים ברשימת סרטי השנה, כדי לא לערבב שמחה בשמחה. אך סרטה של מיכל ויניק כל כך טוב וכל כך אוניברסלי שהחלטנו בכל זאת לפתוח איתו את המצעד. נוסף לכך, הוא דובר בעיקר רוסית ואנגלית ורק קצת עברית, כך שאפשר להתחכם ולראות בו "סרט בינלאומי". אפשר גם להניח שאילולא היה מזוהה כיצירה ישראלית בתמיכת הקרנות המקומיות, עם כל המשקלות הפוליטיות שמתלוות לכך, הוא היה מככב במצעדי השנה מעבר לים.

ויניק עוסקת כאן בתופעה ספציפית, הידועה בתור "הכלות מאוקראינה", אך דרך זאת מציגה שאלות אוניברסליות יותר על אהבה וכסף, על אחווה בין אחיות ועל אי-השיוויון בין המינים. כיוון שזה בכל זאת סרט ישראלי, התקציב שלו נמוך והספיק רק לשעה ועשר דקות. הבמאית ניצלה את משאביה הדלים בצורה מיטבית, וזאת בעזרת הכישרון שלה ושל הצוות המופלא שלה, ובו הצלם גיא רז, השחקנית דאשה טבורונוביץ' וגם שלושה שחקנים שבמקרה או שלא כיכבו יחדיו בסדרה "אלף" - יעקב זאדה-דניאל, אברהם שלום לוי ולנה פרייפלד. כיאה לסרט על חתונה, לכולם מגיע שנלבש לכבודם לבן ונמחא להם כפיים.

"ולריה מתחתנת" הוא סרט ישראלי שבקלות היה יכול להיות סרט אירופאי, ו"איך לעשות סקס" הוא סרט בריטי שבקלות היה יכול להיות סרט ישראלי שמתרחש באיה נאפה.

זהו סרט הביכורים של מולי מנינג-ווקר, שזכתה על עבודתה בפרס הראשון במסגרת הצד "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון. אצלנו ראינו אותו בפסטיבל ירושלים, ובמהלך ינואר הוא גם יעלה כאן לאקרנים.

הסרט עוקב אחר שלוש נערות הטסות לכרתים. אחת מהן בתולה ונחושה לעשות סקס אף שאינה יודעת איך - קונבנציה שגורה בסרטי נעורים, שהדרמה הזו מתמודדת איתה באופן שעוד לא ראינו; בצורה אותנטית יותר, מקורית יותר ובעיקר מוסרית יותר מטיפולים קולנועיים קודמים. דרך שורה של החלטות בימוי מרתקות מבחינה אתית ומבחינה אמנותית, הבמאית הבריטית מיטיבה להמחיש איך החופשה הכיפית הופכת לחוויה כואבת, פיזית ונפשית. הלוואי ש"איך לעשות סקס" יהיה צפיית חובה בתיכונים, מלווה בדיון על מושג ההסכמה.

זו היתה שנה נהדרת למפיקים ומפיקות הוליוודיים שמוצאם ישראלי. לי ברודה הפיקה את "הצצה ליחסים" ("מאי/דצמבר") עם ג'וליאן מור ונטלי פורטמן, שהיה מן הלהיטים הגדולים של פסטיבל קאן, ונמכר בסכום גבוה לנטפליקס, שם זינק לראש טבלאות הצפייה (אצלנו הוא לא עלה בסטרימינג אלא באולמות הקולנוע).

רם ברגמן, מצידו, חתום על שלושה להיטים. שניים מהם סחפו את הקהל בעיקר בנטפליקס - "משחק הוגן" ורצח כתוב היטב: תעלומה יוונית". השלישי והמשובח מכולם הוא "American Fiction", שכעת מככב על המסכים בארצות הברית ואמור לעלות אצלנו בהמשך השנה. את הסרט כתב וביים הקולנוען האמריקאי השחור קורד ג'פרסון. ג'פרי רייט, בתפקיד חייו, מגלם כאן אקדמאי וסופר כושל, שהניסיון הנואש שלו להנדס רב-מכר חושף את הצביעות של האקדמיה והתרבות האמריקאית ואת היחס הפטרוני שלהן למיעוטים. זה אחד הנושאים הכי אקטואליים והכי נפיצים שיש, והסרט מטפל בו בלי כפפות של משי, אלא בחריפות וארסיות. אולי זה לא מקרי שברגמן חתום על סרט כזה: יכול להיות שרק מפיק ישראלי היה מעז להיות כל כך דוגרי.

את הלהיטים שבמקומות 6-7 אין צורך להציג: "ברבי" ו"אופנהיימר" כמובן. הם יצאו לקולנוע באותו יום, ומאז הם בלתי נפרדים: הם שברו קופות יחדיו, מככבים במצעדי סרטי השנה יחד וגם יקטפו אוסקרים ביחד. ברור כי להשאיר אותם מחוץ למצעד הזה תהיה פרובוקציה. היו ב-2023 סרטים טובים יותר, אבל "ברבי" ו"אופנהיימר" סיפקו את החוויות הקולנועיות הכי גדולות של השנה. במקרה הראשון, לחוות את הסרט יחד עם קהל שהתגנדר בוורוד וצווח באקסטזה ובמקרה השני, עם קהל שיושב מרותק לכיסא בלי לצייץ במשך שלוש שעות מול דרמה במשקל של פצצת אטום. בעתיד, כשניזכר בקיץ של 2023 (והרי את הסתיו של השנה הזו לא נרצה לזכור), נחשוב על "ברבי" ו"אופנהיימר".

מעניין כי שלושה מן הסרטים הבולטים של השנה עסקו במלחמת העולם השנייה ובאימפקט שלה על החברה היפנית. זה נכון לגבי "אופנהיימר"; לגבי "הילד והאנפה", סרט האנימציה החדש של הייאו מיאזאקי שיעלה בארץ בחודש הבא ולבטח עוד נדבר עליו; וגם לגבי "Godzilla Minus One", הפרק החדש בסדרת סרטי "גודזילה" היפנים, שהיה להיט גדול במולדתו ובמפתיע נהיה כזה גם בארצות הברית. עם תקציב של 15 מיליון דולר בלבד, הוא מספק אפקטים מרשימים יותר וסצינות פעולה מותחות ומלהיבות יותר מאשר בכל בלוקבסטר הוליוודי שיצא השנה. לא פחות חשוב מכך, התסריטאי-במאי טקאשי יאמאזאקי גם מיטיב למתוח ביקורת על התנהלותה של הממשלה היפנית במלחמה ואחריה, ולחתור תחת אתוס ההקרבה הלאומי. כמו את "אופנהיימר", גם את "גודזילה" החדש אפשר לסכם במשפט אחד - פצצה של סרט.

אלכסנדר פיין זרח כאחד הקולנוענים האמריקאים הבולטים בדורו עם "אודות שמידט", "דרכים צדדיות", "היורשים" ו"נברסקה", חווה דעיכה עם "לחיות בקטן" ועכשיו חוזר בגדול עם "נשארים לחג" ("The Holdovers"), שרשם מספרים יפים בארצות הברית ויעלה אצלנו בפברואר. פול ג'יאמאטי, באחד מתפקידיו הטובים ביותר, מגלם מרצה במכינה יוקרתית שנתקע במקום עם התלמיד השנוא עליו למשך חופשת חג המולד. "נשארים לחג" הוא סרט שמתרחש בשנות השבעים ונראה כאילו נעשה אז, בתור הזהב של הקולנוע האמריקאי, כשסרטים היו סרטים וערכים היו ערכים. "נשארים לחג" הוא סיפור שנכנס ללב ונשאר בו, על שני אנשים שדווקא בחג המולד לומדים מה זה להיות מענטש.

אם חייזרים היו חוטפים אותי, ומבקשים ממני להמליץ להם על סרט אחד מן השנה הזו שאם יראו אותו הם יתאהבו באנושות ויחמלו עליה, הייתי ממליץ להם על "עלי שלכת" של אקי קאוריסמקי, שהוקרן אצלנו בפסטיבל הערבה, ויעלה מסחרית במהלך השנה הבאה.

כמו פנינים קודמות שלו, למשל "נערת הגפרורים" ו"איש ללא עבר", הבמאי הפיני שוב מציג סיפור על דמויות משולי החיים - הפעם, זה סיפורה של מובטלת המתאהבת באלכוהוליסט. שוב ההומור יבש. שוב הגישה חסכונית. אנדרה ווילמס, אחד הכוכבים הקבועים של הקולנוען, אמר לי פעם שקאוריסמקי אף פעם לא מצלם יותר משני טייקים, כי חבל לו לבזבז חומרי גלם - "לכל דבר בחיים יש כל כך הרבה ערך בעיניו".

ובכל זאת, הסרט הזה שונה מן העבודות הקודמות של הבמאי הפיני - "עלי שלכת" הוא הסרט הכי רומנטי שלו. ארבעים שנה בדיוק אחרי סרט הביכורים שלו, קאוריסמקי מגיש סרט בשני טייקים על אהבה במבט ראשון.

ב"עלי שלכת", כרגיל בסרטים של קאוריסמקי, לא קורה כלום. מה כבר יכול לקרות לאנשים אפורים שגרים במדינה עם מזג אוויר אפרורי? אך בו בזמן, הכל קורה ב"עלי שלכת" - כלבים עונים לטלפון, אנשים מתאהבים, מתים קמים לתחייה, ולמרות המשתמע משמו, האביב תמיד מגיע.

סרטה של ז'סטין טרייה זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן. הוא גם קיבל ארבע מועמדויות לגלובוס הזהב וצפוי להתכבד בשלל מועמדויות לאוסקר, אם כי לא בקטגוריית הסרט הבינלאומי - צרפת, בהחלטה תמוהה שאולי גם קשורה לכך שהבמאית העזה לתקוף את הממשלה, החליטה לא להגיש אותו בשמה. כך או כך, אצלנו הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים ויעלה לאקרנים בפברואר.

סנדרה הולר, אחת השחקניות האירופאיות הבולטות של השנים האחרונות, מככבת כסופרת גרמנייה מצליחה, שבן זוגה הכושל והצרפתי נופל למותו. על פניו, השאלה היא אם שם קץ לחייו, או שדחפה אותו, אבל אם הזמן מתברר כי זו בכלל לא הסוגייה שמטרידה את הבמאית הצרפתייה. במקום ליצור עוד סרט מסוגת "הפשע האמיתי", הקולנוענית משתמשת בתעלומה כדי לעסוק בסוגיה רחבה יותר - מאזן הכוחות בין המינים, והיא עושה זאת בצורה חזקה ומבריקה.

"אנטומיה של נפילה" עשוי לעילא, בלי נפילות. התסריט, עבודת הבימוי ותצוגות המשחק: הכל כאן ברמה הגבוהה ביותר. שם ראוי יותר לסרט הוא "אנטומיה של התעלות".

מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל סאנדנס בינואר האחרון, סרט הביכורים של סלין סונג הפך לאחד הסרטים האמריקאים המדוברים והמוערכים של השנה. הוא עלה אצלנו בקיץ וקיבל חיבוק חם גם כן, וצפוי להמשיך לקטוף מחמאות ופרסים במהלך החורף.

הבמאית נולדה בדרום קוריאה ועברה לקנדה בילדותה עם הוריה. הסרט עוסק באישה שעברה מסלול דומה לזה של היוצרת, וממשיכה להיות בקשר עם בן כיתתה בקוריאה - קשר וירטואלי, שבשלב מסוים גם הופך למוחשי. חלק ניכר מן העלילה מתרחש בניו יורק, אבל עושה זאת מפרספקטיבה קוריאנית. מושג מפתח כאן הוא ,in-yeon קונספט שלפיו אם פגשת מישהו בחיים האלה, זה סימן שפגשת אותו גם בעבר, ואם התאהבתם, זה סימן שנפגשתם פעמים רבות, בגלגולים שונים. דרך נקודת המבט הזו, "חיים שלמים" מצליח להאיר באור חדש את הסוגיות הקולנועיות הנדושות ביותר - הגירה, אהבה וגורל, ולעשות זאת בצורה עדינה ופיוטית להפליא. באחד הרגעים היפים בסרט, אחת הדמויות תוהה באוזני דמות אחרת אם בחיים הקודמים הן היו ציפור והענף שישבה עליו לרגע. הלהיט הזה עדין כמו ענף, רב-יופי כמו ציפור, וחד פעמי כמו המפגש ביניהן. אני מאחל לעולם, שב-2024 יהיה ראוי לאיכות הסרטים שיוצרים בו.