ניקה באק מגלמת בסרט הישראלי החדש והמטלטל "הבית ברחוב פין" צעירה שחטפו אותה לעבוד בתעשיית המין. לפני הצילומים, היא יצאה לערוך תחקיר באזור שבו הסרט מתרחש - סביבות התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. "רציתי לחקור את המציאות באמת, לצאת לרחובות האמיתיים בנווה שאנן, להכיר את הנשים ברחוב, לפתח איתן שיח", מספרת השחקנית בריאיון לוואלה! תרבות.
"הלכתי כמה וכמה פעמים. פגשתי אישה שהרשתה לי לשאול שאלות ושיתפה אותי בחיים שלה. בשלב מסוים היא אמרה לי דברים מרתקים. היא אמרה לי לספר הלאה, שזה בכלל לא משנה איזה חוקים יחוקקו. אפילו אם יתחילו לקנוס גברים, הם בכל זאת ימשיכו לעשות את מה שעשו קודם, ואם יסגרו לה ולחברותיה את המכונים, אז הן ישכרו דירה לבדן וימשיכו לעבוד. היא אמרה לי - 'לאן אלך אחרי? מה אתם מצפים שאני אעשה? אני אישה בת ארבעים, והחברה לא תתן לי לצאת מהמעגל. עוד לפני שאני אומרת במה אני עובדת, אנשים מרימים את הגבה כשהם שומעים את הגיל שלי'. היא ביקשה ממני בקשה -'אם תהיה לך אופציה לדבר מתישהו, בבקשה תגידי את האמת', וזה מה שאני עושה עכשיו".
וזה גם מה שעושה "הבית ברחוב פין". זה סרט שאומר את האמת, והאמת מכוערת וקשה. כל הכבוד לבמאי עמיר מנור שיצר סרט כל כך חסר פשרות. כל הכבוד ליונייטד קינג שמפיצים אותו, דווקא עכשיו, וכל הכבוד כמובן לצוות השחקניות והשחקנים - ניקה באק שמתגלה בתור כישרון גדול בתפקידה הראשון, עם פנים מלאות הבעה ועוצמה; אימרי ביטון, בתור הצעיר שמפתה אותה ולוכד אותה במבנה שבשמו נקרא הסרט, ובו היא נדרשת לשרת גברים שונים ומשונים - כולל אנשי חוק שמשתפים פעולה עם התעשייה הזו; רמי הויברגר, באחד מתפקידיו האלימים ביותר, כמנהל של העסק, שלא בוחל בכלום - גם לא בכריתת אצבעות; וריימונד אמסלם, שזכתה על פרס אופיר כתפקידה כאחת מן הנשים הוותיקות במקום, שסובלת מדיכוי וניצול מתמשך, כולל סצינה קשה במיוחד בה שוטר מתעלל בה. ולמרות כל זה, יש בסרט גם ניצוצות של תקווה, והוא מתאר כיצד כמה מהדמויות מנסות, למרות הכל, למצוא גאולה.
הסרט צולם כבר לפני ארבע שנים, ובגלל האופי המיוחד שלו, ההפצה שלו התעכבה עוד יותר מן הנהוג בשוק הישראלי הצפוף. בתזמון הנוכחי, כמובן, אי אפשר שלא לראות אותו מפרספקטיבה אחרת. "יש בסרט סצינה שהיה קשה במיוחד לצלם אותה - הרגע שבו לוקחים את הדמות שלי ומכניסים אותה לבור מתחת לאדמה", אומרת באק. "היה קשה לצלם את הסצינה הזו בזמן אמת, ועכשיו קשה עוד יותר לחשוב עליה. זה פשוט בלתי נתפס שיש כרגע נשים שגם כן נמצאות מתחת לאדמה. הסיפור של הסרט לא מתרחש ברקע הסכסוך, אבל כן מציג אלימות קשה נגד נשים, שזה משהו שאנחנו שומעים עליו עכשיו כל הזמן בהקשר של המלחמה. אישה במצב הזה נמצאת במצב של חוסר שליטה, שבו יכולים לעשות בה מה שרוצים ואין לה שליטה על הגורל שלה. רציתי להציג את הסיטואציה הזו בצורה הכי אמיתית שאפשר, וזה היה האתגר הכי גדול מבחינתי בזמן העשייה".
רחוב פין כבר שינה את פניו, אבל התעשייה שהסרט מתאר עדיין קיימת, מתחת לאף שלנו.
"הסרט מבקש מאיתנו לשאול את עצמנו איך אנחנו מרשים לכל זה לקרות מטר מאיתנו, חמש דקות מרוטשילד. זאת מציאות שכולנו יודעים על קיומה, והיא קיימת כמובן לא רק בתל אביב אלא בכל העולם. עדיין חוטפים נשים ועדיין סוחרים בנשים ובני אדם".
יש הרבה בחירות אמנותיות מעניינות בסרט. אחת מהן: בניגוד לסרטים קודמים רבים בנושא, ולמרות שיש בו הרבה סצינות מין, אין בו עירום נשי.
"זאת היתה בחירה מכוונת וברורה מאוד של הבמאי עמיר מנור. המטרה היתה להתרחק כמה שיותר מהחפצה של הדמויות. אם היינו רואים עירום על המסך, תשומת הלב היתה הולכת למקום הלא נכון, כי עירום הוא לא העניין בשום צורה. הרי אנחנו רצינו לספר על סחר בנשים, על מציאות לא הגיונית שמתרחשת בימינו, על זה שלוקחים נשים ומתעללים בהן ומונעים מהן חופש תנועה, אז למה שנראה נשים עירומות? לעירום, כמו לכל דבר באמנות, צריכה להיות הצדקה, ופה לא היה צידוק כזה. זו בחירה שאני מסכימה איתה מאוד".
הדמות שלך שותקת לעתים קרובות וממושכות. עד כמה זה היה מאתגר לשחק שתיקות?
"מצד אחד, זה מורכב לא להישען על טקסט. מצד אחר, זה נתן לי לחיות את הרגע. כשאת מחכה לטקסט שלך, את חושבת על הרגע שעוד יבוא, אבל השתיקה איפשרה לי להיות בתוך הרגע ולחיות את הכאן ועכשיו. הבחירה היתה לא להיאחז במילים, אלא להציג את התגובות דרך המבע והגוף, וזו היתה בחירה מעניינת".
אחד המאפיינים המרכזיים של הדמות שלך זה היחסים המורכבים עם אימא שלה. האם אימא שלך צפתה בסרט?
"המשפחה שלי לא צפתה בסרט, ואני לא חושבת שהיא אי פעם תצפה בו. אימא שלי ראתה את הטריילר והיה לה מאוד קשה איתו. קשה לאימא לראות את הבת שלה בסיטואציות כאלה, ואולי היא גם לא צריכה".
המשפחה שלך גרה באשקלון. איך חוויתן את התקופה האחרונה?
"בתור אשקלונית, אני רגילה לצערי הרב לטילים וריצות ממקום למקום, אבל כמובן שהמכות שחטפנו לא קרובות לזו של יישובי העוטף או של הנובה. כמו כולם, הקפיצו את אח שלי למילואים וכל הזמן חיכינו שיחזור. כמו כל אימא במדינה, אימא שלי התמודדה עם הפחד ועם השאלה איפה הבן שלה ומה יהיה איתו. זו חרדה - חרדה איומה. לצערי גם גם אחי הקטן איבד אנשים במלחמה. אח שלי איבד את החבר הכי טוב שלו - חבר ילדות שגדל איתו".
מאז צילומי הסרט, ריימונד אמסלם הפכה לאחת האושיות הבולטות בקולנוע הישראלי הודות ל"שבע ברכות", הלהיט הענק זוכה האופיר, וגם לאחת החברות הקרובות של באק. "היא אחת הנשים שאני הכי מעריצה ומעריכה בעולם", אומרת השחקנית. "לפעמים אני אומרת לעצמי שהגורל הוביל אותי לקבל את התפקיד רק בשביל להכיר אותה ולהתחבר אליה. החברות שיצאה מתוך העבודה איתה היא חברות להרבה שנים קדימה. במהלך הצילומים, הייתי צריכה שיחבקו אותי ושיתנו לי יד ויזכירו לי שמה שאני עוברת מול המצלמה זו לא המציאות האמיתית שלי. ריימונד תמכה בי וכך גם כל שאר אנשי הצוות. עמיר הבמאי היה ניגש אלי ברגישות, בוכה יחד איתי ונותן לי כמה זמן שרק הייתי צריכה. גם אימרי היה שם לצידי ושמר עליי".
לא שיחקת מאז הסרט הזה. למה?
"גיליתי שאני רוצה לחוות את התחום שלנו מעוד זוויות ותפקידים. בגלל שמעולם לא היתה לי יכולת כלכלית ללכת ללמוד, עשיתי את זה מהשטח. עבדתי בשנים האחרונות כמלבישה וכמפיקה, ויצא לי לביים בעצמי קליפ. אני מאוד רוצה ליצור יצירה שלמה שתהיה שלי לחלוטין. מעבר לכך שהיתה קורונה באמצע, ההפסקה שלי מעולם המשחק היתה בחירה מודעת כי הייתי צריכה מנוחה וזמן לעצמי, אבל אני מאוד רוצה לשחק".
איזה תפקידים היית רוצה לעשות?
"הייתי רוצה גם לשחק בקומדיות ולהצחיק קהל, אבל אני כן נמשכת לעולמות שיש בהם איזשהו שיקוף של המציאות ואמירה לגביה. אני רוצה לקחת חלק בפרויקטים נוספים שמעמתים את הקהל עם דברים שאנחנו בורחים מהם ביומיום".
זו לא היתה שיחה קלילה. יש בכל זאת משהו אופטימי שאפשר להגיד לסיום?
"אני לא בטוחה. הדבר שאני הכי מקווה לו זה החזרת החטופים, ואז נוכל להתמקד בתיקון של הטראומה. אם אתה מחפש משהו אופטימי, יש הרבה אופטימיות בתיקון ובצמיחה מתוך חושך. יש לנו הרבה לאן להתקדם ומפה אפשר רק לעלות למעלה. אני חושבת שאפשר ליצור חוויה מתקנת באמצעות אמנות ויצירה".