לפני כמה שבועות ערכתי סדרה של הרצאות למפונים מהעיר שדרות שמשתכנים עכשיו בבתי מלון שונים בים המלח. במסגרת הרצאה שנקראת "הומור וסאטירה בקולנוע הישראלי" הקרנתי להם (איך לא) קטע קצר מתוך הסרט "סאלח שבתי". בקטע המסוים הזה, מגיעים שני עסקנים של מפלגת השלטון אז (מפא"י), ומנסים לשכנע את סאלח שבתי להצביע עבורם.
"בשביל הצבעה שלי", אומר להם סאלח, "קודם כל אני צריך שיכון".
"אנו כבר בונים", אומרים לו שני העסקנים, ובאופק נגלים בתי השיכון החדש. "אתה תהיה הראשון שייכנס" - בתנאי כמובן שהוא יצביע עבורם.
זוהי מעין נקודת ארכימדס שמחזיקה על הכתפיים את הסרט כולו. כלומר - המפתח לעתידו של העולה החדש תלוי ברצונם של שני העסקנים הוותיקים. אפרים קישון לוכד כאן רגע שיש בו איכויות קומיות רבות אבל גם הרבה כאב. כמעט בסוף כל הרצאה כזאת ניגש אלי מישהו ואמר - "'סאלח שבתי' זה הסיפור שלי ושל המשפחה שלי", והתגובה הזאת חזרה גם במקומות נוספים (יפו. דימונה. קריית מלאכי) שבהם ביקרתי.
אני כותב את כל הדברים האלה משום שבספר החדש של הסאטיריקן, התסריטאי והסופר קובי ניב "אי.טי ואמנות אהבת הקולנוע" (שזמין בחינם באתר שלו ובאתר עברית), הוא מייחד פרק שלם לסרט של אפרים קישון ולא מהסס להתנפל עליו בציפורניים שלופות - הוא קורא לפרק הזה "אבי הבורקס והטומאה". אינני בא להתווכח פה כמובן עם הטיעונים של ניב, שחלקם כמובן לא חדשים וחלקם הושמעו גם על במות אחרות (עבודת הדוקטורט של אלה שוחט על ייצוג המזרחיים בקולנוע הישראלי היא כמדומני הראשונה בהן), טיעונים שיש בהם מן הסתם צדק רב, על כך שתחת המעטה של סאטירה פוליטית חריפה, הסרט הזה בעצם מקבע שורה ארוכה של דעות קדומות וסטריאוטיפים, הנוכחים ושולטים מאז בתרבות ובשיח ובפוליטיקה הישראלית עד היום.
אבל עדיין חיה וחזקה בי (במיוחד עכשיו) התגובה של אותם מפונים משדרות - לא אחד ולא שניים, המזהים את עצמם עם הדמות של סאלח. קובי ניב היה מן הסתם (סיטואציה דמיונית כמובן) עובר אצל כל אחד ואחד מהם, נופל על ברכיו או זולל מופלטה (אם נלך עד הסוף עם הסטריאוטיפ) ואומר להם: עברתם תהליך של אינדוקטרינציה! הפנמתם את כל הדברים המלעיגים שאפרים קישון רקח בתוך הדמות של סאלח.
הכתיבה של ניב מתרחשת תמיד בדציבלים גבוהים. כשהוא אוהב משהו, ברור שהוא אוהב, וכשהוא שונא ואפילו מתעב, קשה לפספס את זה. יש בזה חן ויש בזה יתרון, כי ניכר שהכתיבה שלו נובעת תמיד ממעורבות רגשית גדולה ואהבת אמת של המדיום הקולנועי. מצד שני, אני מודה שלפעמים הנחרצות הזאת קצת מרתיעה, אותי לפחות. כאילו שהיא מציבה רוב הזמן חומה בצורה של טיעונים שלתוכה לא יכול להתגנב שום ספק.
דוגמה מאלפת למשל הוא המאמר שהוא מייחד לסרט "רומא" של הבמאי אלפונסו קוארון, שגם עליו הוא מסתער באגרופים שלופים. ניב מנהל פה בעצם מעין ויכוח לא כל כך סמוי עם מבקר הקולנוע המיתולוגי של עיתון "הארץ" אורי קליין ז"ל (שמו לא מוזכר במאמר אבל ברור לגמרי מהציטוט שניב מביא שבו מדובר) שקשר לסרט של קוארון כתרים וראה בו יצירת מופת. אין לי כמובן כוונה להיכנס לתוך קרב הענקים הזה, רק להגיד שבסופו של דבר צריכה להיות איזו היענות רגשית לכל יצירת אמנות - סרט, ספר או הצגה. אני יודע שזאת הגדרה מעט מעורפלת, ובכל זאת בעיניי זה איזשהו מפתח. ספר או סרט או הצגה לוכדים אותך באיזו דרך מסתורית, ואם זה לא קורה (מן הסתם זה לא קרה אצל ניב במקרה של "רומא") אתה כבר בונה מערכת שלמה של טיעונים שתתמוך באי ההיענות הרגשית הזאת.
זה הזמן להביא בקצרה סיפור שניב בטח מכיר, על הבמאי הצ'כי איוון פאסר, שהגיע לאמריקה יחד עם חברו מילוש פורמן. פאסר יצר בין השאר את הסרט "קאטר ובון" עם ג'ף ברידג'ס - אחד הסרטים החשובים ביותר שעסקו בין השאר באמריקה שאחרי מלחמת וייטנאם. פאסר ערך הקרנה לפני מפיקים ואנשי מקצוע, והם התנפלו עליו בשלל עצות מה לשנות כדי שהתסריט שלו יעבוד יותר טוב. הוא הנהן בראש לכולם. נסע לחופשה של שלושה שבועות, לא ערך שום שינוי בסרט, והקרין אותו שוב לפניהם. הפעם הם היו מלאי התפעלות ואמרו לו: איזה יופי שקיבלת את כל ההערות שלנו. הפעם ההיענות הרגשית שלהם ישבה בול במקום.
אם נחזור לרגע לספר של ניב, צריך להגיד שמדובר בכל זאת בספר מרתק, קריא מאוד, קולח וסוחף. באופן אישי אהבתי מאוד את הסקירות שלו על הסרט "נוף בערפל" של הבמאי היווני תיאו אנגולופולוס, על הסרט "סיפור פשוט" של דיוויד לינץ', ועל סדרת הטלוויזיה "שובר שורות" של היוצר האמריקאי וינס גיליגן. לצדם יש עוד מאמרים על "צ'יינטאון", סרט המופת של רומן פולנסקי מ-1974, שלצד מרטין סקורסזה, פרנסיס פורד קופולה ועוד רבים אחרים, בישר את התבססותו של הקולנוע האמריקאי העצמאי, על "אי.טי: חבר מכוכב אחר" - הסרט האישי ביותר של סטיבן ספילברג עד "הפייבלמנים" - ועוד ועוד סקירות ששווה ומומלץ לקרוא.
הספר יצא כרגע רק במהדורה דיגיטלית חינמית. ניב מספר בגילוי לב ראוי לציון שפנה לשלוש הקרנות העוסקות בהוצאה לאור של ספרי עיון בתחום האמנויות, שהקולנוע הוא אחד מהם, ואף אחת מהן לא נרתמה לסייע לו להוציא את אסופת המאמרים הזאת כספר מודפס. ער לעובדה שהזעזוע שפקד את כולנו הקטין כמעט לאפס את יכולתו ורצונו של ציבור רחב בארץ לקרוא ספרים, בוודאי שלא ספר עיון, מעניין ככל שיהיה, על קולנוע, הרעיון של ניב להעלות את הספר לקריאה חינמית ראוי להערכה רבה. זה ספר שפורש ביעילות רבה מעין "מפת דרכים", או אבני דרך שיכולים להעשיר את עולמם של כל שוחרת או שוחר תרבות.
"אי.טי ואמנות אהבת הקולנוע" / קובי ניב. הוצאה עצמית. 232 עמודים.