1. הסצינה האחרונה של "מנאייכ", ובפרט: המבט על הפנים של איזי בכר, כשמבשרים לו על סוף הסאגה, הוא הרגע הכי יפה בעונה השלישית שלה, זו שחותמת למעשה את הסדרה הישראלית המשמעותית ביותר של השנים האחרונות - זו שתערבל מושגים כמו אובססיה, התקרנפות ונקמה ותהפוך אותם למשל על המאבק היומיומי בין טוב לרע, תוליד מחדש את שלום אסייג ועמוס תמם כשחקנים מוערכים, ותתכתב באופן בלתי פוסק עם המציאות מסביבה.
מכאן ואילך - ספוילרים
ברגע הזה מבין איזי שהמרוץ הסתיים, המרדף העיקש נגמר, ושגם החבר הכי טוב שלו לשעבר איננו. בכך מסתיים לו סיפור עצוב, שבמהלכו איבד את אשתו, אביו וחבריו הקרובים בשם היושרה המקצועית. הוא אמנם הצליח לבנות מזה עולם חדש, אבל הוא בונה אותו מריר מתמיד.
המאבק של איזי בכר, דון קישוט במדי מח"ש, הוא הלב של "מנאייכ". הוא מגלם בתוכו את המאבק בין צדק והתקרנפות, בין יושר לציניות, ובין עקשנות לזריקה. בכך, הוא הצליח להקרין משמעויות לא רק על העלילה הפנימית, אלא על מדינת ישראל כולה. הקרב של איזי הוא הקרב של החברה הישראלית: האם נהיה מוכנים להתעקש על מה שנכון, או שנזרום עם הריקבון. זהו תפקיד חייו של שלום אסייג. לא היה בלש נכון ממנו לשנים הללו.
לכן, השוט הזה, שמזכיר כמה מדהימה הסדרה הזאת הייתה בשיאה, המחיש עד כמה בעצם הגיבור הזה היה חסר בעונה החותמת של הסאגה. המתח הרגשי בין איזי וברק - שהוא-הוא מה שהפך את "מנאייכ" מסדרת משטרה טובה ליצירה בעלת עומק - נמוג ובמקומו הגיעה בחישה במעמקי הקונספירציה, והתמקדות בשתי הצלעות האחרות של המשולש. איזי לא באמת זכה לסגירת מעגל. לא עם אשתו לשעבר, לא עם המפכ"ל דודו עיני ולמעשה אפילו לא מול ברק. רועי עידן ושותפיו אולי תפרו במקצוענות מרשימה את כל קצוות הסאגה, אבל נטשו את הגיבור המקורי שלה. לפחות הוא שרד, אבל את הריקבון הוא לא הצליח לעצור.
2. מה שמוביל באופן טבעי אל ברק הראל, הנבל הראשי והגיבור המרכזי של העונה השלישית. העולם שבנה ברק קרס מול עיניו, ועמוס תמם, מה שנגלה אלינו בעיקר דרך הבעות הפנים של עמוס תמם, שהמשחק המאופק שלו הפך את הדמות למפחידה במיוחד. אבל בסוף הדרך, מיואש וחיוור, עוד לפני שסיפורו תם, הוא כבר נשאר בלי כלום, שנוא על ידי כל חבריו ושותפיו, שאותם הוא מוכר כדי להציל את התחת של עצמו. למעשה, החברה היחידה שלו בעולם היא הפרקליטה שלו, עתליה בן משה, אף היא חסרת מצפון וכמוהו מומחית בכיפוף מערכות החוק והצדק.
ברק חוזה בכל ההתמוטטות הזאת, ללא יכולת לשנות דבר. הוא מאבד את הכריזמה שלו, את השליטה שלו באנשים, וגם את האמון שלהם בו. ההתרסקות הזאת לא מובנת מאליה: ההיגיון שליווה את "מנאייכ" לאורך עונותיה הראשונות קבע שהרעים מנצחים, שתמיד יש עוד גלגל לסובב, שתמיד יש דרך להתחמק מהעונש. במובן הזה, יש בעונה האחרונה משום חזרה בתשובה: בסוף, אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, אי אפשר לשקר ולגנוב ולהרוג בלי לשלם מחיר. המאבק הוא סיזיפי, אבל בסוף מגיע יום הדין.
השאלה היא האם מגיעה איתו גם גאולה. ברק, כמו איזי, לא באמת זוכה לסגירת מעגל בדמות מונולוג של גילוי לב ולקיחת אחריות. לא מול איזי, לא מול דודו (עוד דמות מרכזית שנמוגה), ואפילו לא מול בתו. כשהיא אומרת לו בשיחה האחרונה שהוא לא בן אדם רע, הוא שותק. גם ברגע הזה, הסופי כל כך, הוא לא מסוגל להודות באמת. יש נחמה מסוימת בכך שהוא אכן אישר לאיזי שחנן סלמה שוב על הכוונת, אבל זה לא מכפר באמת, כפי שיעיד האקדח שיורה במערכה השלישית.
3. הצלע האחרונה במשולש היא טל בן הרוש, שלפני שתזכה לספין-אוף משלה - כפי שנחשף בוואלה! תרבות - היא קיבלה תפניות עלילתיות קיצוניות במיוחד, כולל זוגיות עם עבריין נהיגה, חבירה לארגון פשיעה, וסטוקינג נבזי לבת של ברק. היא מתמקמת באופן כמעט מושלם בין שתי הדמויות, ומדגימה מה היה קורה אם איזי היה הולך לאיבוד סופית בתוך האובססיה של עצמו, והופך מגיבור לנבל - ומנסה לחזור בחזרה לעצמו.
בשפל העמוק ביותר שלה טל, בגילומה המחוספס של לירז חממי, היא הופכת למקבילה לברק - שוטרת בשירות הפשע המאורגן, אחת שמוכנה לחרוג מכל קוד של התנהגות בדרך למטרה. אמנם היא מצליחה לעצור ברגע האחרון, אבל זה מסלול מאוד מסוכן. כמו שותפיה לסדרה, גם היא כמעט מאבדת את הכול בדרך. היא אמנם מקבלת החלטה מרתקת, מצילה לרגע את ברק ושירה, ואף זוכה לגאולה אולטימטיבית בדמות היריון, אחרי התינוק שאיבדה בראשית העונה הקודמת - רמזים לכך נשתלו לאורך כל הסדרה עד שהפרק האחרון אישר זאת. ועדיין, קשה להגיד שזה סוף טוב. גם היא, בסופו של דבר, מסיימת את הפרק הזה בטעם מר.
4. המארג הסבוך הזה, שבו טמונה המהות של הסדרה, זז הצידה בחלקה השלישי ופינה את מקומו לאובססיה אחרת - זו של פרקליט המדינה קובי הוניג, שנחוש להעמיד לדין את ראש הממשלה ועושי דברו, ומוכן ללכת רחוק מאוד בשביל כך. הוניג הוא דוגמה לאביוולנטיות של "מנאייכ" ועידן, שיצרו באמצעותה דמות גועלית אך מנומקת היטב, כזו שלמרות הציניות מקבלת הצדקות למעשיה מרחיקי הלכת.
קובי הוא הבכיר מבין שורה של חוקרים ופרקליטים שמשתעשעים במשחקי הכוח. אובססיבי כמו איזי, חסר מעצורים כמו ברק. יותר מהכול: הוא כתם רורשאך. מי שיבחר להסתכל במשקפיים פוליטיות על הסדרה ימצא בקובי את מה שהוא רוצה, נבל סוציופת או לוחם צדק עקשן שמנצל את הכוח שבידיו כדי לסגור חשבון עם מי שנמלט מעונש. גם אם שום דבר במעשים לא מטושטש כאן, התסריטאי רועי עידן נמנע במכוון מלקחת את הדמות סופית לכאן או לכאן, כמו גם את הסדרה כולה. אפשר לטעון שהסדרה היא ימנית מאוד ואפשר לטעון באותה קלות שהיא בעצם שמאלנית, ואפשר גם לקבל את העובדה שבמיטבה, "מנאייכ" נהנתה מאוד להשתמש בטון קומי מובהק כדי להשתעשע על חשבון הפוליטיקה הישראלית של העשור האחרון. מי שיראה בה תעמולה יגלה שבמובנים רבים היא חותרת תחת הניתוח הזה, כמובן במכוון.
יחד עם זאת, היא יכולה להאשים רק את עצמה בניסיון הפרשני הזה, אחרי שבעונה הזאת סיר הפרודיה עלה על גדותיו. הציטוטים הברורים של פרשות ראש הממשלה, פגסוס, יחסי פרקליט המדינה והיועמש היוצאים ועוד ועוד - כל אלה קיבלו יותר ויותר נפח, לעתים באופן מייגע עד כדי גלגול עיניים, על חשבון הדמויות המרכזיות והיחסים העכורים ביניהם. גם אם המהלכים האלה קידמו את העלילה, הם יצרו ניכור מהותי בין ההתפתחויות לבין היסודות של הסדרה.
זאת ועוד: בתוך סדרה שמנהלת כמות דמויות אדירה, רבים מהנוכחים באגף הזה של העלילה היו אינסטרומנטליים לחלוטין לפיתרון של הסאגה, אך ללא עומק פסיכולוגי משמעותי מאחוריהן. ולא רק שם. התבשיל הסופי הוא אולי מותחן פוליטי-פלילי מתוקתק, אבל בשביל זה יש גם את נטפליקס, ומ"מנאייכ", אחרי העונות הקודמות, הציפיות היו גבוהות יותר.
5. כמו בשתי העונות הקודמות, "מנאייכ" התעלתה לקראת סיומה והציג סוף מרהיב, מותח, מרשים ומעניין לסאגה כולה, עם סגירה של כל הקצוות, נפילתם של כל הברגים המרכזיים במנגנון הרשע, וגם נקמה בברק מצד אחיו של חנן סלמה, להזכיר שיש דברים ששום הסדר טיעון לא יוכל למחוק, ויש כעסים ועלבונות שלא שוככים לעולם. סוף סוף, הפשע הוכרע. כמו שאמרנו קודם, הרעים ללא ספק הפסידו, ובענק.
או שבעצם לא? הרצח של ברק עשוי להפיל את מגדל הקלפים פרשת ראש הממשלה, ולפתוח תיבות פנדורה שהפרקליטות הייתה מעדיפה שיישארו סגורות. מי יודע, אולי כשייפלו כל אבני הדומינו התמונה תתהפך כולה. אבל זה כבר חומר לעונה ארבע, או לאפילוג.
והאמת, זה מה שהיה הכי חסר לי בסוף הפרק האחרון: אפילוג. כמה מילים שינפצו את השתיקה הכללית או את הסמול טוק, מונולוג שיחתום דרך עמוסת מהמורות וישקיף על כל זה מרחוק. זה מגיע לאיזי, לכל הפחות.
אך במקום, אנחנו נשארים עם המבט האבל שלו, כשהוא נותר ללא מילים אחרי הקרשנדו הגדול, ומה שעובר בראשו - נשאר איתו ונמוג לתוך הקרדיטים. את התעלומה הזאת, הבלש העייף משאיר לנו.