הפרויקט של עידן רייכל מגלה: אלה לא ימים טובים להיות באמצע של האמצע

איזו מוזיקה יכולה להקל קצת על המועקה בתקופה כאוטית? האם הצליל הנכון הוא,השקט והמוכר, או שצריך לשבור לפחות מעט את הכלים? ואיך כזה יכול להתבטא במיינסטרים של המיינסטרים, הלחם והחמאה של הרדיו הישראלי? "מגדל של אור", האלבום החדש מבית הפרויקט של עידן רייכל, העלה מחדש את השאלות האלה.

קודם כל, הדבר המעניין הראשון פה הוא החזרה לכותרת "הפרויקט של עידן רייכל", שבה הוא לא השתמש באלבום חדש כבר יותר מעשור, בזמן שפעל תחת שמו בלבד. לאורך השנים, המסגרת של הפרויקט הייתה מעניינת ומקורית יותר מעבודות הסולו של רייכל, קודם כל בגלל שהוא עובד עם זמרים טובים ממנו, אבל בעיקר בגלל שכמעבד מוכשר הוא פנוי פתאום כדי להוציא מהשירים הרבה יותר צבעים. "מגדל של אור", האלבום החדש של הפרויקט, זקוק ליכולת הזאת: מדובר באלבום מנחם, לא ארוך במיוחד, שמטבע הדברים עוסק בגעגוע ואובדן. בכמחצית ממנו רייכל שר, ובמחצית השנייה אורחים מכובדים.

לאורך השנים, הסגנון של רייכל נעשה מזוהה להפליא, והמתכון שלו, שיצר כמה מהבלדות הנוגעות של המוזיקה הישראלית בשני העשורים האחרונים, כבר מוכר מדי. "מגדל של אור" הוא מאלבומיו הטובים בעשור האחרון, אבל קשה להתחמק בהאזנה מהתחושה שהוא מורכב מכמה וכמה וריאציות על שירים שכבר שמענו ממנו בעבר, ולראש מתגנב במיוחד "שושנים עצובות". בין היתר נכללים כאן, לצד שירי הסולו של רייכל, שיתופי פעולה נחמדים עם גידי גוב, שיר בערבית עם לואי עלי (אף פעם לא מובן מאליו, גם עשור וחצי אחרי "מינהאר לי משיתי"), שיר ברוסית עם ארקדי דוכין, בלדה של רוני דלומי (בלהיט המלחמה "תחזור"), וחזרה לשותף הוותיק שי צברי. כולם חביבים כשלעצמם, אך נשכחים במהירות גם לאחר האזנות חוזרות.

שני רגעים מצליחים לעשות את ההבדל: "עד שיפריד בינינו ים" האינסטרומנטלי, שדווקא היעדר המילים בו טוען את הצלילים בכוח משמעותי; ובעיקר בעיקר, ההפתעה הגדולה של האלבום, "לי לא אכפת", שמבצעת מאי ספדיה (היוצרת מאחורי "Unicorn" ו"השמלה החדשה שלי") שחתומה גם על השיר הזה בשיתוף רייכל. לכאורה זהו עוד זיכרון ילדות מתובל בגעגוע ואהבה, מהסוג שכבר שמענו שוב ושוב, אבל אופן הביצוע חריג: ספדיה כמעט בוכה את השיר, ובמיוחד שורות כמו "רק עוד רגע לצידך". סערת הרגשות שנכנסת לתוך השיר מצליחה לטלטל את הנוסחה המאוזנת ולאיים להטביע אותה בדמעות. וזה, לבדו, מדבר עם המציאות יותר מאשר כל שיר אחר מתוך "מגדל של אור".

וכאן בעצם קבור הכלב: רייכל הוא כבר עשרים שנה נסיך המיינסטרים, אבל אלה לא ימים טובים להיות באמצע של האמצע. להיפך: בזמנים כל כך מטורפים, כשהכול מסביב בוער ונורא, נדרשים ביטויים יוצאי דופן כדי להביע משהו עם נוכחות. אין לי ציפיה מרייכל לכתוב מניפסט רדיקלי או להמציא את עצמו מחדש - אלא להצביע על נקודת התורפה של אמצע הדרך כשהכביש מתקרב לתהום: ידידותיים ככל שיהיו, שירים חדשים שלא יוצאים מגבולות הגזרה של הנוסחה בתקופה המופרעת הזאת נידונו להיבלע במערבולת הרועשת הרבה יותר מהם ולהישטף בחוסר הקשב הכללי תוך זמן קצר. נכון, זה לא אקלים אידיאלי לכתוב בו בלדות לקהל הרחב, אבל בואו נודה על האמת: האקלים שאנחנו חיים בו עכשיו לא טוב גם לשום דבר אחר.

כשנה אחרי "בית פתוח - חלק א'", אלבומו הראשון של שלומי שבן זה שנים ארוכות שזכה לתשואות - גם ממני - מגיע חלקו השני של האלבום, כלומר "בית פתוח - חלק ב'". קשה להבין מדוע הפרויקט פוצל מלכתחילה: החלק השני מונה ארבעה שירים בלבד, ללא קשר מהותי שמגבש אותם יחד או מפריד אותם סגנונית משירי בחלק הראשון. כך או כך, הוא הושק בשבועות האחרונים בשקט כמעט מבויש. הסיבה לכך, כמו בהרבה מקרים אחרים, היא המלחמה שטרפה את הקלפים: מה שאמור היה להיחגג אחרי החגים, יוצא בסופו של דבר כמעט בסוד, כאילו השירים מתביישים בשובבותם היומיומית, בימים בלתי שובבים בעליל.

לכאורה, מדובר באוסף של בונוסים מפתים, כולל אופרת רוק פרועה ושיתוף פעולה נוסף עם חוה אלברשטיין. מה יכול להיות רע? האמת היא שלא רע, אבל גם לא מלהיב. שיר הפתיחה, "לבזבז לך את הזמן", הוא התחכמות שבנית קלאסית, לטוב ולרע; אחריה מגיע "העצמה", 12 דקות פרודיות נוסח שבן פינת כוורת על שיחות טד, הרצאות דידקטיות ועולם ההייטק - אירוע וירטואוזי שיוצא משליטה, מתיש, מתמכר לשטויות ולבוטות ולשלל טריקים ושטיקים סתם כדי להראות שאפשר, ומנופח הרבה מעבר לגודל הנחוץ; ובסוף מגיע "יש אישה ברקע (תצלום)" האיטי, בהובלתה של הזמרת הכי גדולה ונפלאה שלנו, אבל אם להיות כנים: הוא רחוק משיתופי הפעולה המרגשים באמת בין השניים.

בין שלושת אלה מסתתרת בלדה אחת נפלאה באמת, עם רעיון מבריק מאחוריה וסוחפת שתפורה לו בשלמות. "קדישמן (רישומון)" הוא רשומון על הרישומון, ובמרכזו שאלה מצחיקה-אפלה: מי רצח את הכבשה האיקונית של האמן האיקוני: האם זה הזמן שהשכיח אותה? הנושים שרצו לגבות את חובותיהם מהאמן המנוח? ואולי האמן עצמו, או, נורא מכך - השיח הביקורתי/יחצני עליה? ואולי אף אחד מהם. מעבר לסיפור המשעשע, זהו דיון מרהיב על חיים של יצירה ועל הרצון של כולם לנגוס בה, עם מוסר השכל נאמן: אמנות גדולה היא זו שצוחקת אחרונה על כולנו, וכל השאר שטויות. שבן, אמן גדול בעצמו, מבין את זה היטב. הלוואי שבחלק הבא - בתקווה שהקצב הנוכחי יימשך - יהיו יותר שירים כאלה. איך אומר השיר הפותח? חבל לבזבז את הזמן.

בין פרו למוזמביק, בין צרפת ומרוקו, עמר גשן מטיילת עם הגיטרה שלה, ובקול אישי צלול מנסה למצוא דרכה. גשן, זמרת-יוצרת שהשם שלה מסתובב בשנים האחרונות עם השלט "הבטחה ענקית" לידה, ממחישה באלבום הבכורה האקוסטי שלה איך משהו יכול להיות גם ראשוני, טהור ולא ציני וגם בשל לגמרי.

הטיול העולמי שמלווה את האלבום שלה הוא מסע של התבגרות, התאהבות והשלמה, והיא מתעדת אותו בקול שלו, מנחם ומלא כוונה, ובפריטה שמתמזגת עם הטבע ומתנגדת לרעש של התקופה. הוא כולל שמונה שירים, הטובים שבהם הם השלושה הפותחים - "מה שהים נותן (הים לוקח)" הטראגי, "פרו" שמציג תמונת מחזור מרגשת, ו"קניה" - דואט עם אולי דנון, בעצמו כוכב עולה באינדי הישראלי. מזמן לא נראתה כאן השקה יפה כל כך לקריירה.