קם הדבר ונהיה: אלבום אולפן מקורי חדש לשלומי שבן, הרביעי במספר. ההפסקות בין האלבומים של שבן הן כבר בדיחה ידועה: שבע שנים עברו מהאלבום הראשון אל השני, שבע נוספות עד השלישי, וכעת תשע שנים אחר כך, מגיע אלבום חדש. צריך לומר שהספירה הזו עושה לו עוול: לצד האלבומים האלה, שבן היה חתום במשך השנים על עוד שישה אלבומים נוספים שיצאו במסגרת פרויקטים צדדיים יותר ופחות. בשנים האחרונות היו אלה שתי הפתעות נעימות: סיבוב ההופעות המשותף והמרגש עם חוה אלברשטיין, שגם תועד באלבום; והפסקול הפנטסטי שיצר יחד עם שוזין לסדרה "הד קולך", שגם אם פחות התחברתם אליה, את השירים שליוו אותה לא כדאי לפספס.
כל אלה נחמדים, אבל כששבן משיט את הספינה שלו עצמו - הוא מכוון הרבה יותר גבוה. כל אחד מהאלבומים שלו כללו שירים שהפכו ללהיטי ענק, התפארו בעיבודים וירטואוזיים, ונחגגו אחר כך בהופעות מושקעות. ייתכן שהרף הגבוה הזה הוא מה שמעכב אותו מלכתחילה, ואולי זה סתם פרפקציוניזם קיצוני, אבל תהא אשר תהא הסיבה למחסום היצירה, הסכר נפתח כעת.
שמו של האלבום, "בית פתוח חלק א'", מרמז על מן הסתם על חלק ב' שאמור לצאת בעתיד הלא רחוק-מאוד. המחשבה הראשונה שעולה בהקשר הזה היא שהוצאת אלבומים בחלקים, בפרט ב-2023, היא מעשה משונה, שמקשה לעמוד על טיבו של מה שמונח כאן. האם יש כאן סיפור גדול יותר שטרם נחשף במלואו? האם חלק א' יוותר בכלל בתודעה כשחלק ב' יואיל בטובו לצאת לאוויר העולם כדי שנוכל להבחין בכך? לשם מה זה טוב? האם מדובר בכלל בהטרלה, שבמסגרתה שבן מוציא אלבום אחד כשני אלבומים רק כדי שיפסיקו להעיר לו על ההפסקות בין הריליסים השונים?
אבל אחרי שפרקנו את התמיהה הזאת, חייבים להודות שיש בזה גם יתרון: "בית פתוח חלק א'" הוא אלבום מהודק וחזק, וטוב מאוד ברובו. יש בו שבעה שירים בסך הכול, אבל הם מגוונים מבחינת הסגנון וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. הוא לא מרגיש כמו אלבום קצר מדי או פרויקט לא גמור. הקונספט - אותו "בית פתוח" - הוא כללי מספיק כדי לכסות את כולם במטריה אחת: זה אלבום אישי, רענן ובעל נימה מלנכולית מהרגיל, שכולל הזמנה לרגעים אינטימיים למדי (ולעתים גם אינטימיים מדי. עוד נגיע לזה).
בהודעה לעיתונות שליוותה את צאת האלבום שבן תיאר כיצד הותש מלשיר את אותם השירים שוב ושוב, מה שהוביל אותו אל יצירת השירים החדשים. אם חושבים כך על "בית פתוח", אפשר לזהות בו את המסע הזה: את המקומות שבהם שבן חופר בזהות המוכרת שלו, עם הפסנתר והליבידו והזעם של האלבום הראשון, ואיפה הוא מנסה להמציא את עצמו מחדש, להתמודד עם אגפים במוזיקה הישראלית שהוא לא בהכרח השותף הטבעי שלהן, ולמצוא בהם את מי שהוא.
לסוג הראשון אפשר לשייך את "אל תתעלמי ממני" הפותח והפסנתרי, "מאני טיים" (שמשהו בקצב שלו מזכיר את "אינטואיציה"), את "המאהב של אשתך" הארוך ואת "נורי" הסוגר והמרגש, המוקדש לבנו. בסופו של דבר, אלו שלושת השירים האחרים, אלה שבהם שבן מארח, שנותנים לאלבום הזה את הצבע שלו.
על "כנען", עם רביד פלוטניק ושולי רנד, נכתב כאן כבר בעבר בהרחבה: זה אחד השירים החשובים של השנה, מלאכת מחשבת מבריקה של ציטוט והתכתבות, בין דקלום לראפ לפיוט, שמקיפה את הסיפור היהודי בפחות מחמש דקות ומוכיחה שוב את היכולת הנפלאה של שבן לתפוס את רוח התקופה ולבטא רגשות קולקטיביים; "רומאנסה (צל בתוך ליבך)" עם נטע אלקיים, שנכנס זה עתה לפלייליסט של גלגלצ, הוא מין תרגיל מקורי שמערב פלמנקו וסלסולים מזרחיים, עם לחן ועיבוד מערבוני יפהפה אבל גם עם מילים משונות ולא לגמרי פתורות.
ההפתעה האמיתית מגיעה דווקא מכיוון "לה ויטה א לונגה" ("החיים ארוכים"), שהוא פשוט הברקה. זה סיפור רב שכבתי בשפה חצי צוחקת וחצי בוכה, על זיכרונות חמצמצים של מסיבות, חרדות ובעיקר אהבות נעורים. כדרכם של חוויות מהגיל הזה, הן עוצמתיות ("ואני בתוך כל זה, פעור לב, עיניים, מחשבות ופה", או התיאור הנפלא "היופי תכול העין כמו סכין בחצר בית הספר"), ולא דוהות ("אני עוד שמה"). שבן גדל בתפר שבין שנות ה-80 וה-90, וכדי להעביר את החוויות האלה הוא פונה לתכנותים שמזכירים את המוזיקה של העידן ההוא - במיוחד מכות התוף - ומצרף לזה איזו נגינת גיטרה ספרדית ותזמורת. השילוב של העיבוד הזה, המשפטים הפתוחים והאסוציאטיבים והאופן שבו הם נאמרים, הסגנון של הפזמון, וכמובן הנוכחות הנפלאה של מירי מסיקה - כל אלה גורמים ל"לה ויטה א לונגה" להישמע - בחיי - כמו שיר מתור הזהב של שלמה ארצי, במובן הכי טוב של המונח. מי היה מאמין.
זה שיר נפלא כי הוא משכנע, וכי הפאתוס שלו לא מזויף. שבן הרי משחק עם פאתוס שוב ושוב, משחק במילים ובדרמה. כשזה טוב - זה מצוין. הוא מסוגל לאבחן באופן נפלא את מה שנמצא על השולחן ואת מה שמסתתר מתחת, בשפה שנונה שאיש כמעט לא מסוגל להתחרות בה (בשיא: "האזרח האחד", "תרגיל בהתעוררות"). לפעמים, וזה קרה לו מספיק פעמים בקריירה, הכישרון הזה מתבזבז על כמה שירים מרוצים מדי מעצמם, בעיקר בכל הנוגע ליחסי גברים ונשים, או על התחכמויות והפוך על הפוך על הפוך, עד שאפילו לאירוניה נמאס.
יש באלבום גם כמה רגעים כאלה, שורות כמו "אני אחיה גם אם חיי יהיו תלויים בזה", למשל ("אל תתעלמי ממני"), או "שלומי שבן - שמוקהד, קוקהד מטומטם" ("מאני טיים"). הגרוע מביניהם הוא "המאהב של אשתך", מהשירים התמוהים ביותר ששבן הוציא מעודו: לא פחות משבע דקות ושבע עשרה שניות של שיחה דמיונית או ממשית עם, כפי שאפשר להבין, מאהב כלשהו. חלקה מתרחש באנגלית, והיא מסתיימת בבכי ובמריבה. יש כמובן ציטוט חסר טעם של מאיר אריאל מתוך "שיר פצועי אהבתנו". זה טקסט מופרך ולא נעים עם יותר מדי אינפורמציה, ללא שום הצדקה אמנותית. חבל, הפיל העצום הזה לא מוסיף דבר לאלבום, מלבד התזכורת למה שהודה בו שבן כבר בלהיט הראשון שלו: "תראי רק אמרת לי אריק, נהייתי קצת מעורעריק".
רוב השירים ב"בית פתוח - חלק א'" הם מעין חידות שמתעתעות במאזינים. אמת או שקר? שבן שבשירים הוא שבן האמיתי או "שבן", אלטר אגו עם סיפורים מומצאים? ב"מאני טיים", הסינגל הראשון שהוציא שבן מהאלבום, מסתתרת שורה ממזרית: "אל תחפש בשיר אמת, אל תחפש את עצמך, ואם תמצא - אל תסתכל לי בעיניים" - שבעצם חותרת תחת הסיפורים האלה והאותנטיות שלהם.
ואולי בכל זאת? השורה שלפני השורה הזאת קובעת: "אל תחפש בשיר גרם חסד" - אבל לפעמים דווקא יש בו הרבה מזה. כזה הוא למשל השיר הסוגר, "נורי", המוקדש כאמור לבנו. זה שיר נוגע ללב על אבהות ושפע התחושות המבלבלות שמגיעות עם איתה. כשהקאמרטה הישראלית ירושלים מאחוריו, כמו גם הקול של הילה רוח, הוא שר על הלידה כיום שבו "המילים יצאו מדעתן, וכל מה שחשבנו הסתחרר ונעלם איתן", תוהה על הזמן שעובר והחוויות שעוברות לדור הבא ומבטיח: "אני שומר עליך, ואתה שומר עליי". במקומות האלה, לא צריך לחפש בשיר אמת. היא פורחת שם בשפע.