בספר "אנכיירידון" (תורגם לעברית כ"המדריך" על ידי אברהם ארואטי), הפילוסוף היווני אפיקטטוס הצליח לתמצת את עיקרי האתיקה הסטואית. הספר נפתח בתמצית התורה כולה: "הדברים הקיימים נחלקים לשני סוגים: אלה הנמצאים בשליטתנו ואלה שלא. הדברים שבשליטתנו הם: דעה, דחף, תשוקה, הימנעות, ובקיצור — כל מה שהוא פרי עשייתנו. הדברים שאינם בשליטתנו הם: הגוף, נכסים, מוניטין, משרות ובקיצור — כל מה שאינו פרי עשייתנו". הדרך אל האושר, לפי הפילוסופיה של אפיקטטוס, מתחילה בלוותר על מה שאיננו תלוי ברצון שלנו. זה גם מה שעומד בבסיס "השלט", הפרק החדש והארוך במיוחד של סדרת האנימציה האוסטרלית, "בלואי".
מי שמעולם לא צפה ב"בלואי" עשוי לחשוב שזה מוזר, או לכל הפחות יומרני, לפתוח סקירה על פרק בסדרה שאהובה על פעוטות עם ציטוטים מספר פילוסופיה מהמאה הראשונה לספירה. מי שעוקב אחרי הסדרה יודע שברצותה, "בלואי" מצליחה לזקק בשבע דקות את מה שפילוסופים מסוימים לא הצליחו לכתוב במשך כל חייהם. פרק הספיישל שעלה ביום ראשון לדיסני פלוס, ואורכו 28 דקות (כמו ארבעה פרקים רגילים), הוא אחד המורכבים והעמוקים ביותר של הסדרה שממילא הגדירה מחדש את המושג "סדרת ילדים", והפכה בשנה האחרונה לסדרה השנייה הנצפית ביותר בארה"ב - לא רק מבין סדרות הילדים, אלא בכלל.
למעשה, נכון לכתיבת שורות אלה "בלואי" מחזיקה בציון משוקלל של 9.4 באתר IMDB. הסדרה היחידה שמחזיקה בציון גבוה יותר היא "שובר שורות" עם 9.5. הפרק החדש, "השלט", מחזיק נכון לכרגע בציון 9.9, כאשר שוב הפרק היחיד עם ציון גבוה יותר הוא "אוזימנדיאס" של שובר שורות, שמחזיק בציון 10 נדיר. לרוב אין סיבה להתרגש מדירוגים שכאלה, אבל חייבים להודות שזה ציון מדהים, במיוחד כשזוכרים שקהל היעד של הסדרה לא יודע להירשם לאתרי אינטרנט ולהוסיף דירוגים. מי שהביא את "בלואי" למעמד של אחת הסדרות המוערכות בעולם הם לא הילדים, אלא ההורים שלהם, שאולי לראשונה אי פעם נהנים לשבת מול המסך ולצפות בסדרת ילדים.
עברו יומיים מאז שהפרק עלה לשידור ברחבי העולם, והשבחים הם חד משמעיים. האורך החריג של הפרק הופך אותו למין "רוצחי פרח הירח" של סדרות הילדים, אבל הוא גם נותן לפרק עומק ומורכבות שאי אפשר היה לדחוס לאף פרק אחר של הסדרה. ואם התחלנו עם קטע מתוך ספר פילוסופי יווני, הבסיס של הפרק נמצא בטקסט אפילו עתיק יותר.
מדובר בסיפור סיני שמקורו בספר המשלים הדאואיסטי "המורה של חוואינאן" מהמאה השנייה לפני הספירה. הוא הולך ככה: בגבול סין ישבה משפחה טובה. יום אחד, הסוס של המשפחה הלך לאיבוד. אנשי הכפר ניחמו אותם על המזל הרע שלהם, אך אבי המשפחה אמר: "זה יהפוך בקרוב למזל טוב!". לאחר מספר חודשים חזר הסוס, ולצדו סוס הרבעה משובח. אנשי הכפר בירכו אותם על מזלם הטוב, אך אב המשפחה אמר: "זה יהפוך בקרוב לפורענות!". הבן הבכור יצא לרכוב על סוס ההרבעה, ואז נפל ושבר את רגלו. אנשי הכפר הגיעו לנחם אותם, אך אב המשפחה אמר: "זה יהפוך מהר למזל טוב!". עברה שנה והכפר הותקף במלחמה. כל הגברים שהיו יכולים להילחם מתחו את מיתרי הקשת שלהם ויצאו לקרב. תשעה מתוך עשרה גברים נפלו במלחמה. רק בזכות הצליעה, האב ובנו הגנו זה על זה.
ד"ר אלן ווטס, הפילוסוף הבריטי שהנגיש למערב את תורות המזרח, הסביר כי הסיפור מתמצת את הגישה הדאואיסטית שגורסת כי הטבע הוא תהליך משולב של מורכבות עצומה. "בלתי אפשרי לדעת אם משהו הוא טוב או רע בזמן שהוא קורה, כי אנחנו אף פעם לא יודעים מה יהיו ההשלכות של אותו דבר. אתה לא יודע מה יהיו ההשלכות של חוסר מזל, כפי שאתה לא יודע מה יהיו ההשלכות של מזל טוב". ווטס עצמו כתב גרסה מודרנית של אותו משל, וזו הגרסה שמספרת המורה של בלואי, קליפסו, לילדים. בלואי ושאר חבריה לכיתה לא מבינים את מוסר ההשכל של הסיפור, וקליפסו (כמו יוצר הסדרה ג'ו ברום) לא מנסה לדחוף להם הסבר פשטני לגרון. הילדים מתחילים להמציא שמות לסוסים, אבל בלואי נשארת עם שאלת השאלות: האם יש דבר כזה "סוף טוב"?
שם הפרק באנגלית, "The Sign", הוא דו משמעי. מצד אחד מדובר בשלט "למכירה" שמוצב מחוץ לביתם של משפחת הילר האהובה, כבר מסוף הפרק הקודם של הסדרה שלמעשה יוצר קשת עלילתית באורך של חמישה פרקים. מצד שני, ניתן לתרגם את שם הפרק גם כ"הסימן". ולא במקרה. הפרק מתחיל עם הבנה מטלטלת: המשפחה מוכרת את הבית ועוזבת את העיר. בלואי ובינגו ינותקו מהחברים שלהם. המטרה של עזיבת הבית היא אנושית לחלוטין (דווקא בסדרה על כלבים מדברים) - הרצון לדאוג לעתיד טוב יותר למשפחה. במציאות הישראלית של מלחמות ואיומים קיומיים אל מול זיקה לבית וקהילה, העלילה הזאת תפגע במקום מאוד רך בלב.
במקביל לעלילה המרכזית של מכירת הבית ועזיבת העיר, מתקיימת בחצר ביתם של ההילרים החתונה של ראד (אחיו הגדול של בנדיט) ופריסקי (הסנדקית של בלואי, וחברתה הטובה של צ'ילי). שני האירועים שמתחברים יחד מתווספים למספר נאה של סגירת קצוות ואיסטר אגס שיקרצו למעריצים הוותיקים. כך למשל יש הדגמה ל"אפקט הפרפר" תרתי משמע. הפרפר פלאפי (או "נפנף" בעברית) שניצל בזכות בינגו בפרק "המגלשה", חוזר בפרק הזה כדי לעזור לבנות למצוא את פריסקי, שכמעט ברחה מהחתונה של עצמה. אילולא החתונה הייתה יוצאת לפועל, גם שאר ההפתעות שמגיעות בסוף הפרק לא היו מתקיימות.
הפרק מספק טוויסט על גבי טוויסט, מתכתב עם דוסטוייבסקי וגם עם וודי אלן (הסוף מרגיש ממש הומאז' ל"נקודת מפגש" ו"עניין של מזל"), ומצליח לטוות בסופו את הסיום שכולנו קיווינו בשביל המשפחה האהובה של בנדיט, צ'ילי, בלואי ובינגו - וגם בשביל דמויות אחרות שזוכות לתיקון היסטורי וסוחט דמעות. מטעמי ספוילרים לא אכנס לפרטים, אבל על הנייר נראה שזה סוף טוב, כי זאת סדרת ילדים, ובסדרות ילדים תמיד יש סוף טוב. אלא שאם עדיין לא הבנתם עד עכשיו, "בלואי" מעולם לא הייתה סדרת ילדים. ולא, זה לאו דווקא סוף טוב. זו הפואנטה.
יש רגע קטן של גאונות בתוך הפרק שמגלם את כל הפילוסופיה של הפרק. בלואי מגלה שאין לה מקום במושב האחורי ברכב של אמא שלה, וטוענת שזה היום הכי גרוע בחיים שלה. שניות לאחר מכן אמא שלה מבשרת לה שהיא תשב בפעם הראשונה במושב הקדמי, וכך זה הופך ליום הטוב ביותר בחיים שלה. הההורים מבינים שמדובר בהפרזה בשני המקרים. זה מתוק, זה תמים, ואלה החיים עצמם. רכבת הרים אקראית לחלוטין שאין שום דרך לדעת אם היא בעלייה או בירידה עד אחרי שנופלים.
לכן הסוף של הפרק הוא לאו דווקא סוף טוב. לא רק בגלל שלא כולם מקבלים את מה שהם רוצים, אלא כי אנחנו עוד לא יודעים את ההשלכות של הסוף הזה. הצופים לא יכולים להבין איזו מטרה יש לאירוע לכאורה אקראי בתוך רצף היקום הסינמטי של "בלואי". אין טוב בלי רע, אין מזרח בלי מערב, אין יין בלי ייאנג. הפרק הזה של "בלואי" לא רק חורט את שמה באופן סופי בתוך היכל התהילה של סדרות האנימציה של כל הזמנים, אלא גם מבטיח שהיא תישמר בלבנו לעד. החדשות הטובות באמת הן, שלמרות השמועות, הסדרה לא הולכת לשום מקום. בשבוע הבא יעלה פרק סיום העונה השלישית, ובעתיד "בלואי" תחזור אלינו עם פרקים חדשים שיגרמו להורים ברחבי העולם לייבב מול המסך.