הטענה שלפיה ישראלת נמצאת כפסע מניצחון מוחלט הפכה כבר מזמן לבדיחה מוחלטת. בדיחה לא מצחיקה, אבל עדיין בדיחה. מי יכול לצחוק בכלל במציאות הזאת? מציאות שבה מדי יום אנחנו שומעים על עוד משפחה שקוברת בן. פריבילגיה שלא קיימת, אגב, בקרב משפחות החטופים שמקבלות הודעות על מות יקיריהן בשבי. הם יושבים שבעה, חברים מגיעים לנחם, אבל אפילו קבר לעלות אליו אין להם.
אז ניצחון מוחלט אין, אבל האמת היא שבקושי אספנו "ניצחונות קטנים", כמו אלה שחנן בן ארי סופר בלהיט הגדול ההוא. ניצחונות שלא נכנסים לספרי ההיסטוריה, אבל עושים טוב בלב לכמה רגעים, כאלה שתמיד יענו לאסוף בדרך בתקופות הקשות. האחדות שהייתה פה לרגע אחרי ה-7 באוקטובר הייתה יכולה להיות ניצחון כזה, אבל הזיכרון על "ביחד ננצח" נשכח כבר מזמן. האמת היא שזו הייתה אשליה מהרגע הראשון, אבל כזאת שהתאהבנו בה ורצינו שהיא תהיה אמיתית, כמו סנטה קלאוס. האחדות הזאת שעטפה אותנו לכמה רגעים נשכחה. חזרנו לשנוא, וליתר דיוק - חזרו להביט בחוסר אונים על מכונת הרעל, שחלקנו מפעילים, וחלקנו נרמסים תחת גלגליה.
נשארנו בלי ניצחון, בלי אחדות ועם עשרות חטופים, בני אדם בשר ודם, אזרחים ישראלים נורמטיבים שהתעוררו בוקר אחד ונחטפו לעזה על ידי ארגון טרור מתועב. ממול הארגון הרצחני הזה עומדת מדינה צינית שמנוהלת רע במקרה הטוב, או במקרה ההגיוני יותר, מנוהלת במטרה אחת: לשמור על יציבות הממשלה הגרועה בתולדותינו. המדינה שהביאה עלינו את האסון הגדול ביותר שידענו, וכבר שבעה חודשים מתנערת מאחריות לגביו. ומדינה ששוקלת את החטופים במשקל כאילו היו חתיכות טופו בקצבייה. "22 או 33 איש", כמו שכינתה את האזרחים האלה נציגת הציבור אורית סטרוק.
אם בכל זאת יכריחו אותי לבחור דבר אחד חיובי שיצא משבעת החודשים הסיוטיים האלה, אפלוט רק שתי מילים: "עדי זריפי". האמת היא שלא הוגן להתייחס לעיתונאית כפרס ניחומים, אבל במצב הרוח הכללי זה באמת לא מעט. יצויין מיד שיש לא מעט עיתונאים שעושים עבודה מדהימה במהלך המלחמה הזאת. הצופים בבית לא תמיד יודעים כמה קשה העבודה הזאת, ולוקחים כמובן מאליו את שעות השידור הבלתי נגמרות של המנחים שאנחנו רגילים לראות בקור רוח בכל שעות היממה.
במצב הזה, שבו הכתבים והמנחים הוותיקים נופלים מהרגליים, לא מעט עיתונאים צעירים מקבלים באופן טבעי את ההזדמנות להתקדם אל קרבת הבמה. אף אחד לא עשה את זה בחודשים האחרונים יותר טוב מעדי זריפי. היא לא זכתה באור מן ההפקר, היא פשוט הסתערה בדרכה השקטה אל המטרה וכבשה את לב הצופים. לא אכנס למחמאות שהיא מקבלת ברשתות החברתיות, לא אשתמש במילים כמו "חן" ולא אחמיא לה על בחירת המלתחה כמו שעושים לא מעט צייצנים שמבינים בזה הרבה יותר ממני. כן אגיד דבר אחד, מדובר במקצוענית.
האמת היא שכבר הרבה זמן שאני מחפש הזדמנות לחלוק מחמאות לטאלנטית הצעירה, שעברה ממשבצת המבזקנית למנחה ומראיינת בשולחן המרכזי של ערוץ החדשות המוביל בישראל. היו לה כמה ראיונות טובים, כמה משדרים יפים שהובילה - אבל לבסוף דווקא רגע קטן ב"משדר המיוחד" שהגישה אתמול באחת בצהריים (עד מתי יקראו בחדשות 12 לכל משבצת שידור שלהם "משדר מיוחד"? עד מתי?!) הוכיח לי שהיא אכן הדבר האמיתי. זה היה דווקא כשלזריפי המוקפדת והמקצוענית נפלטה פאדיחה בשידור חי.
זריפי התחילה דיון באולפן על המבצע הצבאי ברפיח, ופנתה לשם כך למומחה הביטחוני באולפן: אלון בן דוד. הייתה עם זה רק בעיה אחת: אלון בן דוד לא היה בפאנל של זריפי. למעשה, אלון בן דוד הוא הפרשן הצבאי של הערוץ המתחרה, ולכן אין שום סיבה שהוא יהיה בפאנל של חדשות 12. מי שכן היה באולפן הוא איתן בן דוד, בכיר בשב"כ ובמל"ל לשעבר. בגדול, טעות. פאדיחה. פאשלה. אופס. קורה לטובות מכולן. זה יכול היה לקרות גם ליונית וגם לאיילה חסון.
זריפי מיהרה להתנצל, והוסיפה נימוק חמוד: "מרוב חברי פאנל רבים, יקרים וטובים, הכל ככה מתערבב". את המילים האלה היא אמרה תוך כדי שעל הפרצוף שלה מרוח חיוך של הומור עצמי, שנדיר לראות על הפנים של טאלנטים טלוויזיוניים, ועוד פחות אצל עיתונאים ומנחי מהדורות בזמן מלחמה. זה היה מרשים. בתוך שניות קצרות היא עברה מפאדיחה וצחקוקים לקו הרציני באולפן, בלי שהקצב של השידור נעצר לרגע. מקצוענית, כבר אמרנו?
עם כל הכבוד לדיווחים השוטפים מרפיח, שיא התוכנית הגיע עם ההתעכבות של זריפי על ידיעה קטנה יחסית שקיבלה דקה ועשרים שניות במהדורה המרכזית של חדשות 12 יום קודם לכן. פרסום ראשון של כתב הערוץ גיא ורון שחשף כי רה"מ נתניהו אמר בישיבת הקבינט כי התאריך המפורש ה-1 בספטמבר, אליו מכוונים תושבי הצפון המפונים כתאריך יעד אידיאלי לחזרה לביתם הנטוש, הוא בכלל לא תאריך היעד. "מה יקרה אם יחזרו כמה חודשים אחרי?", שאל האדם המנותק במדינה.
נתניהו הוא אבא לשלושה ילדים וסבא לחמישה נכדים, אבל התאריך ה-1 בספטמבר לא אומר לו כלום. להוציא ילדים מביתם לזמן לא ברור, לגרום להם להתחיל מסגרות חדשות ואז אולי להעביר אותם למסגרות אחרות אחרי כמה חודשים - זה שום דבר בשבילו. מר ביטחון שהביא עלינו את המלחמה הנוראית אי פעם, פרוטקטור אוף דה ג'ואיש פיפל שאחראי לאסון האזרחי הגדול ביותר שהיה כאן, לא מבין את הצורך הבסיסי של האזרחים שלו בבית. עוגן. שגרה. יציבות.
ניתן רק לקוות שתושבי הצפון העקורים לא באמת בונים יותר מדי על האיש שקרא לאישה "משעממת" רק בגלל שהיא שאלה אותו מתי יבנו בית חולים בקרית שמונה. הם משעממים אותו. והילדים שלהם משעממים אותו. והבית ספר שלהם עם ה-1 בספטמבר הזה והמורים שלא מרוויחים מספיק כדי לגמור את החודש - הכל משעמם אותו. גם החטופים משעממים אותו, ושלא תטעו, גם כיבוש רפיח משעמם אותו - אבל כל תירוץ להמשיך את המלחמה שמשאירה אותו על כיסא ראש הממשלה, היא סיבה מספיק טובה להביע עניין.
האמת היא שכששמעתי את האמירה הזאת של נתניהו, בעיקר הבנתי שאין כבר עם מי לדבר שם בלשכת ראש הממשלה. רמות הניתוק של האיש הזה מהאזרחים במדינה שלו כבר מזמן עברו מהתחום הפלילי לאזורים בריאות הנפש. כשסבא שלי התחיל לפלוט שטויות מהסוג הזה, התחלנו להסתכל על פרסומות של דיור מוגן. אהבנו אותו עד יומו האחרון, אבל לא היינו נותנים לו לנהל מדינה במצב הקוגניטיבי הזה.
אבל כאמור, זריפי היא מקצוענית, והיא לא נתנה לסיפור הזה להיגמר בתחום ה"ביבי אמר משהו מקומם בחדר סגור", אלא הביאה את הסיפור לאולפן וניהלה סביבו דיון שלם, כולל דיווח של ליאת רון שלפיו תושבי הצפון מתכננים לנקוט במחאה אקטיבית נגד ראש הממשלה (הגיע הזמן באמת). בהמשך ניהלה זריפי שיחות עם איתן דוידי, יו"ר ועד מושב מרגליות וגם עם ראש עיריית קריית שמונה, אביחי שטרן שהסביר את תשובת ראש הממשלה בפשטות: "ניתוק, ניתוק, ניתוק".
דוידי ושטרן הסבירו בדרכים שונות שאי פתיחת שנת הלימודים ב-1 בספטמבר תהיה פשוט מכת מוות לחבל ארץ שלם. הם לא ביקשו מנתניהו להתפטר, אלא דרשו ממנו תשובות. שיחה. משהו. יחס בסיסי של מנהיג אל האזרחים שלו. הייאוש וחוסר האונים ניכר על הפנים שלהם בשיחה עם זריפי. הם מייצגים אנשים שסובלים כבר שבעה חודשים בלי לצאת לרחובות, בלי לחסום כבישים ואפילו בלי להתלונן יותר מדי בתקשורת. זה לזכותם. החוסן של המדינה הזאת טמון לא רק בכוח האש של צה"ל, אלא בכוח העמידה של האזרחים האלה שסגורים במלונות כבר מעל לחצי שנה. את ראש הממשלה הם משעממים, מזל שלפחות זריפי נתנה להם במה לדבר, בלי לקטוע אותם, ובלי לכוון אותם לתשובות פוליטיות. כמה נדיר. ואז נגמר השידור שלה והגיע לאולפן עופר חדד, ועמו הגיעה לסיום הפנטזיה הקצרה הזאת, על שידורי חדשות שבאמת ניתן לראות בלי לזרוק את הטלוויזיה מהחלון.