בפתח הרומן "זיכרון דברים" של הסופר יעקב שבתאי, נחפזים שניים מהגיבורים לבית הקברות להלוויה של חברם גולדמן, שמת באחד באפריל, ואילו בפתח הספר החדש של רמי מארק רום, "לעקור לכם את העיניים", מתלווה המספר לאחד החוסים בהוסטל שבו הוא עובד - צעיר המכונה באטמן - להלוויה של אחיו הצעיר, שנהרג כאשר התרסק עם האופנוע שלו לתוך עמוד חשמל, ובדמו נמצאו מלבד אלכוהול גם "תרכובות נרקוטיות" שונות.
איכשהו ההיזכרות בספר הבלתי נשכח של שבתאי שימשה עבורי מעין "מצע", שעליו הנחתי את ספרו של רמי מארק רום, ודרך אותה היזכרות ניסיתי לבחון את אופי הכתיבה שלו. ספרו של שבתאי מייצג מעל הכל איזה געגוע גדול לחברה הישראלית של פעם - ישראל העובדת והסוציאליסטית והתמימה; מעין מלכות אבודה שהלכה והתפרקה והתמוססה לתוך קיום עלוב וחסר משמעות. הגיבורים של שבתאי תרים אחרי איזה "שלם" שהיה או לא היה. זיכרון של ילדות אבודה, מופזת שמש, שבדרך לא דרך הלכה והשתבשה ונעכרה והותירה אחריה שובל של קלקול והחמצה ואכזבה.
רמי מארק נולד בברית המועצות ב־1983 - שנתיים אחרי שיעקב שבתאי הלך לעולמו - עלה לארץ בגיל שש והשתכן עם משפחתו בלוד. ישראל שהוא פוגש רחוקה מן הסתם מרחק שנות אור מאותו "שלם", ומאותה "מלכות ערפילית" שקיימת או לא קיימת בדמיונם של הגיבורים של שבתאי.
נדמה שהמציאות שפוגש רום היא מציאות מפוררת ומפורקת, כואבת וסהרורית, שאין בה אפילו איזה "עבר" או "יש גדול" שניתן לחלום ולהתרפק עליו. ההיעדר של אותו "עבר" או מציאות שלמה ובלתי מפורקת, משפיע בעיניי גם על אופי הכתיבה, לא חלילה רק במובנים של "טוב", או "רע", אלה בעצם היכולת או אי־היכולת להעמיד לפנינו "רומן" כסוגה ספרותית מובחנת ומובדלת.
לצורך הבהרה, אטול לרגע את "סוף דבר", רומן נוסף של שבתאי, שפורסם אחרי מותו. מהרגע הראשון אנחנו מלווים את מאיר, גיבור הרומן ואולי גם בן דמותו של שבתאי עצמו, שמהלך שוב ושוב ברחובות של מרכז תל אביב ואחר כך נוסע לאמסטרדם וללונדון, שם עוברת עליו אותה התמוטטות מפורסמת בחנות הספרים הידועה "פוילס". כלומר, יש גיבור אחד שאותו אנו מלווים ואיתו אנו מזדהים, ושברונו במידה רבה הופך להיות גם שברוננו.
רמי מארק רום פוגש כאמור מציאות ישראלית מפוררת ומרוסקת כבר על ההתחלה, ולכן אין ביכולתו, ואולי גם אין בכוונתו, לעצב עבורנו מין גיבור כזה, שאותו נוכל ללוות לאורך כל דפי הספר. יש בספר אח שמאבד את אחיו החולה, אב שמאבד את בנו ואמא שמאבדת אף היא את בנה. לכן, כפי שכותבת בחוכמה רבה בגב הספר סלין אסייג, העורכת והאחראית על ספרות המקור בהוצאה, "לעתים הקורא מוצא כי הם בני אותה משפחה, ולעתים הם סתם פרטים בודדים אשר נוהגים להסתובב בין חפצים בודדים ולחפש בהם חום".
יש אצל רמי מארק רום הרבה הבלחות של הומור פרוע ושל דמיון. אני מביא ברשותכם ציטוט מפסקה שלמה בתחילת הספר שמיטיבה אולי להדגים את האיכות המיוחדת של הכתיבה שלו:
"נזכרתי בג'קי, המנקה הזרה אצלנו בהוסטל, שחוסכת פרוטה לפרוטה עבור החתונה של הבן בפרו ובטוחה שהצער הוא שלה, ואחרינו היא עוברת לנקות, כך שמעתי, את אולפני הטלוויזיה, שם הפרשן הביטחוני מפאנל המומחים זקוק עם הזמן ליותר ויותר צבע לשיער ולכמות הולכת וגדלה של קוק כדי לתפקד… והאבא של הגבוה, שעומד שלושים שנה בבור במכון הרישוי וצועק 'הגה שמאלה, ימינה, ברקס', ועכשיו קידמו במקומו את מוטי שהגיע שלשום… והסיני מהמנוף באתר הבנייה מעבר לכביש שנגמרה לו הסוללה לאופניים והרגל לא תסחוב אותו בסוף היום עד לקרוואן בקצה העיר..."
זוהי כתיבה שיודעת, בעדינות גדולה, לשזור על מחט המקלדת את כל חוליי ארץ הפרברים הגדולה וכאביה, והשיטוט בה מעורר בך שוב ושוב, לצד ההומור והדמיון המתפרץ, גם תחושה של עצב גדול.
זה לא ספר קל לקריאה במובן שבו תוכל למצוא כל כמה דפים את הגיבורים שכבר למדת לאהוב ולהכיר. אבל מי שמוותר מראש על הרצון לאחוז ביד עלילה סדורה עם התחלה ואמצע וסוף, יכול פשוט לתת לַכָּתוּב לאחוז בו, כפי שניסיתי להדגים בפסקה הקצרה למעלה. הדמויות מתמזגות לעיתים עם דמויות אחרות, ולעיתים יש תחושה שהכתיבה משאירה אותך, הקורא, מעט חסר עוגנים. אבל עדיין יש הרבה יופי מפצה בכתיבתו של רמי מארק.
מפתה כמובן לקחת מספריים דמיוניים ולחלק את הספרות העברית הנכתבת כאן לשתי טריטוריות מובהקות: ישראל הראשונה (אלמלא היה נעשה שימוש מניפולטיבי עד זרא במילה "הגמוני", הייתי משתמש אולי גם בה), הבאה לידי ביטוי בספריו של יעקב שבתאי שאותם הזכרנו קודם, לבין ישראל שנגלית בספרו של רמי מארק, של הסיני והמנקה מפרו והעובד במכון הרישוי והבחור עם הדוכן ל"מנת סביח הגונה". מפתה אולי ושרירותי, אבל בכל זאת נדמה שעיון בשני הספרים שהזכרתי נותן מענה וביטוי קריסטלי לשאלה, איך נראית החברה הישראלית דרך עיניו של מי שלא גדל פה ולא נשם בוקר וערב את עלילותיהם המומצאות או לא של גיבורי העלייה השנייה והשלישית.
יותר מכול הזכירה לי המון פעמים כתיבתו של רמי מארק רום את הציורים הפרועים ועתירי הדמיון של זויה צ'רקסקי ושל שאר חברותיה לקבוצת הברביזון החדש. יש למארק יכולת מובחנת לשרטט במהירות דמויות ומצבים בדרך נוגעת ללב שנחרטת היטב בזיכרון. עלילה שובת לב כמו זו שנגללת בפרק הראשון (באטמן) הייתה עושה אולי את החיים יותר קלים אם הייתה שבה ומופיעה בצורה ברורה גם בהמשך, אך עדיין זהו ספר שאינו מתחנף לרגע לקורא ומנכיח את איכויותיו כבר מרגע הפתיחה.
"לעקור לכם את העיניים" / רמי מארק רום. ידיעות ספרים. 221 עמודים.