מה נשאר ממפעל חיים של אמנות? מה נותר משנים של מילים שנכנסות לתוך כל בית? מחוץ לתחרות הישראלית של פסטיבל דוקאביב, שני סרטים נהדרים ניסו לענות על השאלה הזו באופן מקורי: "אם העולם הזה הוא ים", שעוסק במשורר הישראלי המנוח נתן יונתן, ו"זיכרון של מסטיק", העוסק בשחקנית וכוכבת הילדים המיתולוגית דליה פרידלנד, שהולכת ומאבדת את זיכרונה. בשני המקרים לא מדובר בביוגרפיות קולנועיות לפי הספר, ובשני המקרים - רעיונות מקוריים לוקחים את הסרטים לרמות מעניינות אחרות.
"אם העולם הזה הוא ים" (בהמשך ביס דוקו) יוצא זמן לא רב אחרי שצוינו 20 שנה למותו של יונתן, אחד המשוררים הישראלים האהובים והמולחנים אי פעם. בעוד משוררים אחרים נותרו בין הספרים, לאיש שעומד מאחורי שירים כמו "חופים", "הרדופים", "האיש ההוא", "כמו בלדה", "נאסף תשרי", "יש פרחים", "דוגית נוסעת", "שירים עד כאן" ועוד ועוד יש תרומה מכרעת לפס הקול הישראלי ולמה שמכונה "שירי ארץ ישראל". בהתאם, היוצר ארי דוידוביץ', שכבר טיפל בעבר באייקון ישראלי כמו שייקה אופיר, יצר עבורו מעין "מחזמר דוקומנטרי", אם להשתמש בכותרת לסרט שעשו לא מזמן על המוזיקאי שלמה בר.
נסביר: הסרט נוגע בנקודות המרכזיות בחייו של יונתן, כולל צעירותו כחבר קיבוץ שריד, נפילת בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים, פירוק נישואיו לצפירה יונתן והקמת משפחה ייחודית עם אשתו השנייה נילי. אך אלה במידה רבה נמצאים ברקע של המנה העיקרית שמציע הסרט - הצגה של עוד שיר ועוד שיר, על רקע נופים ישראליים רומנטיים כשעל המסך מודגשות המלים הבלתי נשכחות, וזה מפעים ויפהפה כשלעצמו. במרכז הסרט לא נמצאים סודות מחדר העבודה, רשימת ספריו או אפיזודות שונות מחייו, אלא מילים וביצועים של שלמה ארצי, צביקה פיק, האחים והאחיות ועוד. במילים אחרות: זו לא בדיוק ביוגרפיה או צלילה ארכיונית, ויש בה מעט חידושים והרבה חוסרים - אבל זו מחווה מלאת אהבה לשירים שהפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו ולאדם שמאחוריה.
השירים הם דרך אחת שבה דוידוביץ' מגשים את המחווה שלו. הדובדבן האמיתי שבקצפת הוא הקוראים. כך למשל פרופ' גדעון טיקוצקי, שמדבר על תקן חוקר ספרות באקדמיה, מדבר דווקא על האופן שבו קרא כנער את השירים של יונתן, ועד כמה הם השפיעו עליו. שלמה ארצי מספר (בקטע ארכיוני) על השירים של יונתן שהיה מקריא לאהובותיו. ומעל הכול, ילדים מקיבוץ שריד מספרים מה זה בשבילם לשיר את השירים האלה. כך הסרט מעפיל לדרגה נוספת: לא רק סרט על אמן, אלא סרט על מה שאמנות עושה לנו.
במקביל מוקרן בפסטיבל גם "זיכרון של מסטיק" (בקרוב בהוט8), שיצר אבי וייסבלאי ("הרצח"). ואם "העולם הזה הוא ים" נראה לפי כמו קליפ, הסרט על דליה פרידלנד כבר נודד למחוזות של וידאו ארט. מהסרטים שראיתי בפסטיבל עד כה, הוא הנפלא מכולם.
דליה פרידלנד היא סמל. בת למייסדי הבימה חנהלה הנדלר וצבי פרידלנד, אגדות של הבמה העברית, אם למוזיקאית איילה אשרוב, וכמובן - כוכבת ענקית בזכות עצמה, שדורות של ילדים ישראלים גדלו עליה. במיוחד היא ידועה בזכות "זרעים של מסטיק", שירים שליוו אינספור משפחות לאורך השנים. אבל פרידלנד, בעשור התשיעי לחייה, נמוגה לאיטה ומתחילה לאבד את זיכרונה.
"זיכרון של מסטיק" אולי יועד להיות סרט ביוגרפי, אבל מהר מאוד הסרט מוותר על הכיוון הזה, ומתמקד יותר ויותר בהווה של הגיבורה ובאופן ההתמודדות המודעת שלה עם המדרון החלקלק, עם ההתייחדות שלה עם הזיכרון. מהר מאוד הוא תופס קצב קופצני. העריכה שלו מכניסה קטעים מההיסטוריה במין הבזקים קצרים, לעתים ללא הקשר, כמין המחשה לסלקטיביות של הזיכרון הדועך ולאקראיות שלו - וזה הרי עולם של דימויים, דמויות, מונולוגים, שירי ילדים והרבה שמחה. המצלמה כל הזמן מתמקדת בפניה של פרידלנד, במבט שלה, מנסה לשקול מה מתרחש מאחורה. לעתים, מתגנב לכל התמונות האלה גם דימוי של טרקטור שהורס בניין, במין עוד מטאפורה של חורבן. התוצאה היא מסע ויזואלי יפהפה, מרתק ונוגע ללב אל ראשה של שחקנית אגדית.
הנושא עצוב, זה נכון, אבל הסרט אינו כזה בהכרח. זה הרבה לזכות הגיבורה מלאת החיים, המשעשעת ומאירת הפנים שלו. פרידלנד אולי מאבדת את הזיכרון, אבל היא בלתי נשכחת. גם מול החושך המפחיד הזה, פרידלנד צוחקת עם המשפט הישראלי מכל: "זה יהיה עוד יותר גרוע". רוצו לצפות, בשבילה ובשבילנו.