"הייתי בגיהנום ואני יודעת את מחיריו. איריס של היום היא התוצאה של מה שקרה"

בעניין של לראות את עצמי
עכשיו אני יודעת
אין באפשרותי
אז אני נדחפת מחוצה לי
באלף מעידות
כותבת מחוץ ליד
מדברת מחוץ לפה
בוכה מחוץ לעיניים
באור מלא.

(איריס קול, מתוך ספרה "ציפור לא ממציאה שמיים")


דני רובס אמר פעם בריאיון לוואלה תרבות: "כמה שאתה שולח את היד יותר עמוק פנימה לתוך עצמך, כולל לגעת בנקודות שמציקות לך, ככה היד יכולה להגיע יותר רחוק החוצה, דרך השירים". המילים הללו של רובס הולמות גם את המהלך שעשתה בחייה מגישת הרדיו הפופולרית איריס קול (103FM). בעקבות משבר נפשי שעברה היא הוציאה לפני כשלוש וחצי שנים ספר שירה בשם "ציפור לא ממציאה שמיים", שבו היא מתארת באומץ ובמקוריות את התמודדותה עם אותו משבר. בימים אלה היא משיקה אלבום הנושא את אותו שם, הכולל עשרה משירי הספר. השירים מבוצעים בקריאה (ולא בשירה) על ידי איריס קול עצמה ועל ידי מספר אמנים מהשורה הראשונה - אריק סיני, דן תורן, שולי רנד, עמיר לב והדר גולדמן תוך ליווי מוזיקלי עשיר, מגוון ויפה. בעלה של קול, דרור חליבה, חתום על כל הלחנים, למעט שיר אחד שהלחין גיל פלדמן, ושניהם גם עיבדו את האלבום מוזיקלית ביחד עם שמוליק דניאל. איריס קול בהחלט מצליחה להגיע עם היד שלה רחוק החוצה, דרך השירים - ולגעת בלב המאזין.

האלבום, וספר השירה שקדם לו, נולדו בעקבות משבר נפשי שעברה קול בת ה-54 באמצע שנות הארבעים לחייה. בעקבות חוסר איזון הורמונלי התפרצה אצלה פסיכוזה פסיכוטית, הפרעה דלוזיונלית, שהובילה למחשבות שווא ולפרנויה. "לפני כמה שנים, באופן הדרגתי, הרגשתי שעוקבים אחריי, מסתכלים עליי, שאני תחת איזושהי עין, שלא הבנתי מה המטרה שלה", נזכרת קול. "ההיגיון הפסיכוטי שלי פירש את זה שאני נמצאת תחת איזשהו ניסוי. בהתחלה חשבתי שהניסוי הזה אמור להביא אותי אל הקצה, זה יכול להיות אישפוז בכפייה או מוות שאני אזום. אחרי שראיתי שזה לא קורה, חשבתי שאולי המערכת הזו מנסה להפוך אותי לאדם מושלם ולתקן אותי. אלו היו מחשבות שווא".

"הגעתי לאשפוז יום", מוסיפה קול, "זה היה תהליך, כי מאוד קל להסתיר את הדבר הזה. את יכולה להתנהל באופן רגיל לגמרי. אני שידרתי ואף אחד לא הבחין ואפילו תפקדתי בבית. אבל לאט לאט הדברים סגרו עליי עד שהתפוצצתי יום אחד ואז התחיל מסע אצל פסיכיאטר שהמליץ על אשפוז יום. ככה במשך שלושה חודשים. האבחנה היתה אפיזודה פסיכוטית. קיבלתי כדורים במינונים גבוהים. לא הכי כיף, אבל מאוד מועיל. ככה זה התגלה. לקח שנים עד שיכולתי להגיד שזה מאחוריי".

בשיר היפה "צל" באלבום, שמגיש דן תורן, את כותבת בין השאר: "לא ענן חולף או ערפל, צל". ההתמודדות הנפשית שלך הייתה ענן שחלף - או שמשהו מזה ממשיך ללוות אותך כמו צל?

"כתבתי אז 'צל' כי מבחינתי זה לא היה אמור לחלוף לעולם. אני הולכת עם הדבר הזה כמי שחוותה אותו. האיריס שאתה מדבר איתה עכשיו היא כבר התוצאה של מה שקרה. כבר הייתי בגיהנום הזה, אני יודעת מה המחירים שלו, לטוב ולרע. יש לי גם שיר על כך שאת יוצאת מהדבר הזה את מרגיש קצת מובטלת, קצת מחוסרת. את חווה עולם מאוד חזק כשאת בתוך זה. כשראיתי אז פרח שנשבר ומוטל בגינה חשבתי שמישהו הניח אותו שם. ופתאום כשאת מחלימה מהדבר הזה, הראש פחות עסוק. את מרגישה שקצת לקחו ממך משהו. הייתי חייבת לכתוב כל הזמן, לתעד את הדבר הזה. הייתי ברמות של התרגשות הרבה יותר גבוהות ממה שאני עכשיו"

את מפגינה שוב אומץ גדול בשיתוף ההתמודדויות שחווית, שמחזק אנשים שעברו התמודדויות לא פשוטות בעצמם ואת בני משפחותיהם.

"קודם כל, תודה רבה. בהתחלה, כשהייתי בתוך זה, לא סיפרתי על זה, גם בגלל שהרגשתי שאי אפשר להסביר את זה וגם כי חשבתי שאם לא אדבר על זה אולי זה ייעלם. מחשבת הבושה היתה רק סביב הילדים שלי, חשבתי שאולי צחקו עליהם שאמא שלהם משוגעת או משהו כזה".

למה בחרת לא לשיר באלבום? זה יקרה בעתיד?

"אני מתה לשיר, אבל אני ממש צריך הרבה אוו-טיון בשביל זה. תקשיב, הייתי נותנת את כל היכולות שלי בשביל לשיר. אנשים אומרים, יש לה קול נעים כזה, היא בטח יכולה לשיר וואו. אז זהו, שלא. ממש לא".

השירים שלך באלבום מבוצעים בקריאה ולא בשירה, באופן אמנותי, נגיש אך גם מאתגר. עד כמה את רוצה להגיע עם השירים האלה לקהל רב ברשתות, בסטרימינג ואצל קולגות שלך ברדיו? או שהמטרה העיקרית של השירים היא רק תרפויטית?

"זה לא העיסוק המרכזי שלי. אני שדרנית רדיו ומנחה, אז לא תיכננתי לגעת באנשים תוך כדי הכתיבה שלי, אבל מהרגע שהדבר הזה יצא החוצה, התחלתי לקבל פניות ממאות בני משפחה, מהארץ ומחו"ל, שביקשו להיעזר בי ולהתייעץ איתי. ואז הבנתי שיש לי עוד אחריות כאן מלבד לשרת את עצמי. זה נהיה יותר גדול בשבילי ממה שתכננתי. התחלתי גם להרצות. בהתחלה זה לא היה לי קל, אבל כשאת רואה מיד את התגובה בחזרה, תחושה שאתה לא לבד. כאילו הצלחתי לתת איזה אוויר כזה. כל פעם זה מפתיע אותי, שאנשים מלאי הודיה, ואחרי שנים של פאניקה הם החליטו בעצמם ללכת לטפל בעצמם. מנהלים שהתביישו והחליטו לקחת חופש בשביל אשפוז יום. יש כל כך הרבה סטיגמות על הדבר הזה. אני מרגישה שיש לי יכולת לפזר את הדבר הזה פשוט".

"אלה לא שירי פופ, כן?", מוסיפה קול. "זה לא איזה מוצר מסחרי שייכנס לפלייליסט. זה מאוד אמנותי ואיכותי. השתתפו בזה מוזיקאים מצוינים. מה שחשוב לי זה הקסם של מילים. הפרויקט הזה לא מיועד רק לאנשים שחוו משברים נפשיים בסדר גודל עוצמתי. אני חושבת שכמעט כל השירים האלה יכולים לדבר להרבה אנשים. הם אנושיים, מדברים על קונפליקטים ועל פחדים. נגיד השיר 'צל'. לכל אחד יש את הצל שלו. בנוסף, הקולות שהצטרפו לפרויקט הם קולות מאוד מחבקים כאלה, אריק סיני, שולי רנד ועמיר לב, ולא קולות מוזרים. גם במוזיקה יש משהו כמע מרגיע כשאתה מאזין לו. אני מזמינה אנשים להקשיב לזה, ואולי זה יגרום לאנשים לחשוב, להרהר, להכיר, למצוא את עצמם בזה".

לצד אמנים ומוזיקאים מובילים לא מעטים שלקחו חלק בפרויקט, קול גילתה כי היו גם אמנים שהיא פנתה אליהם - והם סרבו להשתתף לאחר שפרטה בפניהם שהאלבום הושפע מההתמודדות עם הפרעה נפשית, אולי מתוך סטיגמות לנושא. "הרגשתי שיש אמנים שאולי לא רוצים שזה ידבק בהם", אומרת קול. "יכול להיות שזאת פרשנות שלי. לא היו הרבה כאלה. באיזשהו שלב כבר התרגזתי נורא. זה לא היה לי נעים. היה אמן אחד שאמר לי 'וואו, תקשיבי, זה נשמע לי מקסים, אבל זה קצת כבד לי, אני לא עושה דברים כאלה'. כל אחד והבחירה שלו. אנשים אוהבים להציג מצב שהכל בסדר, ולא לעמוד ליד דברים שהם קצת פחות בסדר. זו הייתה התחושה שלי. יכול להיות שזו פרשנות שלי".

האלבום כולל שירים מהספר שהוצאת באוקטובר 2020. כתבת שירים גם אחרי אוקטובר 2024?

"כשזה התחיל, ישבתי המומה בבית. התחלתי לכתוב בפתקים בטלפון. יש המון שירים פתוחים כאלה, שלא הייתי מסוגלת להמשיך. אני זוכרת בעיקר שיר אחד שכתבתי על הגסות של הידיעה, שנוחתת על הורה של חייל שנפל או של בן שנחטף. הדבר הזה שורט בלב במסרקות של ברזל".

על האופן שבו הטבח והמלחמה השפיעו עליה נפשית אומרת קול: "הרגשתי שאני שוקעת לעצבות שהיא לא דיכאון. אני כבר יודעת להבדיל בין משהו מאג'ורי כמו שהיה לי, שזה מחשבות שווא, אפיזודה פסיכוטית, לבין דכדוך כבד מאוד. היו סימני התחלה של חרדה מההווה. זה לא הדבר שהיה לי. כבר הייתי בשלב הזה בלי שום תרופה, לא ציפרלקס, כלום, והרגשתי שזה השפיע עליי מאוד. חזרתי לציפרלקס בשביל לאזן את עצמי, בתוך התופת הזאת שאנחנו חיים בה. זה כאילו מיינסטרים בשבילי. הציפרלקס זה לא הכדורים שטופלתי בהם אז. הייתי חייבת להתאזן כי הייתי הכי עצובה ומודאגת וזה היה לי קשה מאוד".

בתה של קול, איה, השתחררה באחרונה ממילואים בסוללת כיפת ברזל. "שלושת הילדים שלי, יהלי, איה ורן, הם מקור הגאווה שלי, המעיין שלי", אומרת קול. "התאומים איה ויהלי היו בשבעה באוקטובר בבית. איה, לוחמת כיפת ברזל, הוקפצה מייד. יהלי, ראש צוות טכנאי מסוקים, התייצב גם הוא. הם היו אמורים להשתחרר ולהתחיל את החיים האזרחיים, ובמקום זה התגייסו למילואים. הדאגה התערבבה עם גאווה. משהו בכולנו השתנה ביום ההוא. הם התבגרו ברגע אחד. גם דרור ואני הרגשנו את כובד הדאגה והמתח, למרות שהיו במקום בטוח יחסית. לעיתים כשאני מביטה בהם אני מרגישה לפיתה, מחנק, הרי הם יכלו להיות בנובה או בבסיס אחר עם גורל אחר. והמחשבה מלווה אותי מאז. אין דבר חשוב יותר מלהשיב את החטופים".

מכיוון שאת מראיינת מיומנת בעצמך בתכנית הרדיו שלך, נציע לך להפנות את השאלה האחרונה לעצמך - ותשיבי עליה.

"הייתי שואלת את עצמי ככה: נו, איריס, מה את אומרת, מה הדבר הבא שאת רוצה לעשות? והייתי עונה לעצמי: לא יודעת אני עוד חושבת. אני בן אדם, שצריך שיהיה לו… לא יודעת אם זה חלום… משהו שאני צריכה להיות עסוקה בו עד הצוואר. זה יכול להיות השירה, או שפתאום אני שקועה בתוכנית מסוימת שאני עושה או פרויקט של חודשים או שנים, ואז אני במקום הכי מצוין שלי. עכשיו אני צריכה למצוא אחד כזה. אני רוצה להיות שקועה במשהו עד צוואר, לחלום עליו, להתעורר ממנו ולכתוב אותו, אולי כשענני המלחמה קצת יתבהרו".

ניתן להאזין לאלבום "ציפור לא ממציאה שמיים" של איריס קול בספוטיפיי וביוטיוב.