באוקטובר 2013, עוד לפני שהשתקע בישראל, צפה קוונטין טרנטינו בסרט ישראלי. זה היה "מי מפחד מהזאב הרע", סרטם הארוך השני של אהרן קשלס ונבות פפושדו, אותו ראה במסגרת פסטיבל בוסאן היוקרתי בדרום קוריאה. בתום ההקרנה קם הקולנוען המשפיען והכריז: "זה הסרט הכי טוב שראיתי השנה". לא פחות.
"מי מפחד מהזאב הרע" היה הנציג הבולט ביותר של זרם חדש בקולנוע הישראלי - גל של סרטי אימה תוצרת הארץ, שהתחיל כמה שנים קודם לכן עם "כלבת", סרטם הראשון של צמד הבמאים. טרנטינו הוא אחד האלילים הגדולים של חובבי הזוועתונים, וחותמת האיכות שהעניק לפנינה של קשלס ופפושדו היתה רגע השיא של הגל הזה, והכרה בינלאומית יוקרתית בערך שלו.
העתיד היה נראה ורוד. הקולנוע הישראלי הוליד באותה תקופה רצף של סרטי אימה שונים ומשונים, וברובם גם מוצלחים: לא רק "מי מפחד מהזאב הרע" ו"כלבת" אלא גם "מסווג חריג", "מורעלים", "ג'רוזלם" ועוד. אף אחד מהם לא היה שובר קופות, אבל חלקם רשמו מספרים נאים, וזכו גם לחשיפה בינלאומית. כמעט כולם גם זכו לפרגון מן המבקרים בארץ - דור חדש של מבקרי קולנוע, שנהנה לעודד דור חדש של יוצרים. ב-2013, הדבר הכי אופנתי היה להגיד - "סוף סוף יש פה יוצרים שעושים סרטי אימה כמו בהוליווד, ולא דרמות משפחתיות וסרטים על הכיבוש. איזה כיף, איזה יופי - תמשיכו ככה". ההצלחה של קשלס ופפושדו והגושפנקא מטרנטינו נתנה השראה לרבים אחרים. נראה היה שבכל הקשור לקולנוע אימה כחול-לבן, הטוב מכל עוד לפנינו.
ונחשו מה? כרגיל אצלנו, האופטימיות היתה מוגזמת. 11 שנים לאחר מכן, וז'אנר האימה הישראלי לא רק שלא פורח, הוא אפילו לא קיים. קשלס ופפושדו לא עובדים ביחד, ובשנים האחרונות, ראינו פחות ופחות סרטי אימה ישראלים. המעטים שכן יצאו זכו לתשומת לב מינימלית, ו"מי מפחד מהזאב הרע" היה ונותר השיא של הז'אנר, שבשנתיים האחרונות נעלם כמעט לגמרי מן הנוף. הרבה קולנוענים ישראלים עברו לטלוויזיה, אבל הם לא לקחו איתם את סוגת האימה, אולי כי גם באמריקה, אין הרבה סדרות שמשתייכות לז'אנר הזה (וזאת מכל מיני סיבות, למשל שהקהל עדיין מעדיף לראות אימה בקולנוע, כדי לצרוח יחד עם עוד אנשים, וגם שזה ז'אנר עם עלויות הפקה נמוכות, אז עדיין משתלם להוליווד להפיק אותו).
אפילו הנוכחות של טרנטינו בארץ לא עזרה להקים לתחייה את ההבטחה של קולנוע האימה הישראלי. מה שנותר כרגע הוא להתרפק על זיכרונות העבר, ומומלץ לעשות זאת באמצעות ספר חדש ומצוין - "New Israeli Horror", שהתפרסם בהוצאה המכובדת של Rutgers University Press.
את הספר כתבה פרופ' אולגה גרשנזון, חוקרת אמריקאית בכירה שפרסמה בעבר חיבורים על נושאים כמו הקולנוע הסובייטי והשואה. זה כבוד גדול מבחינת הקולנוע שלנו שאקדמאית כמוה מקדישה לו תשומת לב, ועוד עושה זאת בצורה כל כך מפורטת: גרשנזון מנתחת כאן לעומק כמעט כל סרט אימה ישראלי שקיים על המדף. הקובלנה היחידה שאולי יש לי כלפיה שלפעמים נדמה שהיא מתייחסת יותר מדי ברצינות לכמה תוצרים אזוטריים למדי, ואולי גם לוקה בהערכת יתר לחשיבותו של הקולנוע בחברה ובתרבות הישראלית.
הספר מקיף, ומספק סקירה היסטורית של הקולנוע הישראלי ושל היחסים שלו עם ז'אנר האימה. הוא מסביר למה באופן היסטורי, משנות הארבעים ועד שנות האלפיים, הקהל הישראלי לא נהר לזוועתונים הוליוודיים, בטח לא באותם מספרים כמו באמריקה, ולמה התעשייה המקומית לא הפיקה סרטים כאלה. היו פה ושם יוצאי דופן, אליהם גרשנזון מתייחסת כמובן. המעניין מביניהם הוא "חייל הלילה" משנות השמונים של דן וולמן, שהציג את אחד הרעיונות הקודרים בתולדות הקולנוע הישראלי: סיפורו של צעיר שלא התקבל לקרבי, ואז רוצח חיילים קרביים. יכולים לדמיין סרט כזה כיום?
"חייל הלילה" כמעט בלתי ניתן להשגה כיום ומאתגר מאוד למצוא דרך לצפות בו, כך שהוא נותר בגדר אחד הקוריוזים הגדולים בתולדות התרבות המקומית - כמעט כמו סרט האימה "המלאך היה שטן" שזכה לתואר "הסרט הישראלי הגרוע בכל הזמנים", וכתבנו עליו כאן בהרחבה.
אמנם גם בשיאו ז'אנר האימה לא חדר אצלנו למיינסטרים, אבל בשלב מסוים הוא הפסיק להיות קוריוז.
אין מחלוקת על כך שנושא הדגל היה "כלבת". לא עמדו מאחוריו שני אלמוניים, אלא אהרן קשלס שהיה מבקר ומורצה מוערך, ונבות פפושדו שהיה אחד מתלמידיו המצטיינים, וכיכבו בו שמות כמו ליאור אשכנזי, מנשה נוי, אניה בוקשטיין, רן דנקר וגם חברת הכנסת לעתיד אפרת רייטן. הוא זכה להפצה רחבה ולקמפיין יחסי ציבור מסיבי, והאכזבה היחידה היתה ביצועיו בקופות - "רק" 33 אלף כרטיסים, לא רע יחסית לסרט ראשון מסוגו, אבל עדיין הוכחה שלז'אנר הזה יש פחות קהל מאשר לדרמות על שידוכים בין חרדים או קומדיות בורקס. כך או כך, זה לא הפריע בזמנו ליוצרים צעירים לשאת את עיניהם אל הצמד פורץ הדרך ולנסות להמשיך את דרכם. אני משתמש כל העת בלשון זכר כי כמעט ואין נשים שביימו אצלנו סרטי אימה, אולי מלכתחילה כמות הבמאיות בתעשייה המקומית נמוכה להחריד והמעטות שישנן כמעט ולא עסקו בסרטי ז'אנר. הדוגמה הכי קרובה היא איילת גונדר גושן, שכתבה יחד עם בן זוגה יואב גושן את התסריט ל"מקוללים" שביים ייבגני רומן.
גרשנזון מנתחת בצורה יסודית, רהוטה ומבריקה את הסיבות לצמיחת הז'אנר החדש בישראל, ומשתמשת ב"כלבת" וממשיכי דרכו כדי לעמוד על המאפיינים שלו. היא שמה לב למשל שברוב סרטי האימה הישראלים יש אלמנטים של קומדיה. זה נכון למשל ל"מורעלים", "מסווג חריג" ו"חתולים על סירות פדלים", שנכון יותר להגדיר כקומדיות אימה מאשר סרטי אימה. גם הזוועתונים נטלי ההומור לא ניסו להפחיד באמת, ואין בהם אלימות גרפית קיצונית או הקפצות למיניהן, אלא רק אווירה מלחיצה. ייתכן שאם קולנוע האימה הישראלי היה ממשיך להתפתח הוא היה מגיע למחוזות המבהילים ואף הסדיסטים שמקובלים בהוליווד, אבל זה לא קרה.
האימה הוא ז'אנר הוליוודי, והקולנוע הישראלי הוא תעשייה מקומית. גרשנזון מנתחת את היחסים בין המקומי לגלובלי ואת הטקטיקות השונות שאפשר לנקוט בהן. היא מאבחנת שהקולנוע שלנו נוקט בעיקר ב"המרה" ("Conversion"): כלומר, הוא לוקח ז'אנר אמריקאי כמו סרט הזומבים, ובמקום למקם אותו בקולג', מתאר מה קורה כשזומבים פולשים לבסיס צבאי, אבל לא מנסה לכתוב מחדש את החוקים של הז'אנר או להמציא קונבנציות חדשות.
זה לא כך בהכרח בשאר העולם, למשל, סרטי אימה אינדונזים - כן, יש דבר כזה - נוקטים בטקטיקה אחרת, שמתבססת על התרבות המקומית כדי לשכתב את הכללים, אבל אצלנו זה לא התרחש, לדברי גרשנזון.
עם זאת, יש סרטי אימה ישראלים שנוקטים במהלכים מתוחכמים יותר. גרשנזון כותבת שקשלס ופפושדו היו האינטלקטואלים ביותר מבין היוצרים המקומיים הרלוונטיים, ו"כלבת" שלהם נקט בטקטיקה של חתירה תחת כללי הז'אנר. לא נגלה לכם כמובן איך הוא עשה זאת, אבל נאמר שהסרט פורץ הדרך לא סתם שעתק את ז'אנר סרטי הרוצחים הסדרתיים האמריקאי, אלא שיחק עם הכללים שלו. אך גם במקרה שלו, החתרנות היתה מעין תרגיל אינטלקטואלי אוניברסלי, ולא כזה שלקח השראה מאלמנטים הייחודים לישראל.
לטעמי, הפרקים המעניינים ביותר בספר הם אלה שעוסקים ב"הגולם" ו"המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה", כי שני הסרטים הללו נקטו במהלך נדיר בקולנוע הישראלי, ולא רק במסגרת של ז'אנר האימה: הם התבססו על המורשת היהודית, משהו שיוצרים מקומיים משום מה נמנעו ממנו. הקונטקסט ההיסטורי הזה מספק הרבה בשר למחקר של גרשנזון, והיא מיטיבה לנעוץ בו את שיניו.
גרשנזון לא מנתחת את הסיבות לדעיכה של קולנוע האימה הישראלי. אבל אני יכול להציע כמה. ראשית, הדעיכה הכללית של הקולנוע הישראלי. שנית, הפריחה של ז'אנר האימה ההוליוודי, שמציף את השוק המקומי בכל כך הרבה סרטים אמריקאים מן הז'אנר, עד שאין מקום ואולי גם אין צורך בתוצרת כחולה-לבנה. סרטי אימה לא הוליוודיים זקוקים לתמיכה בינלאומית מפסטיבלים, אבל הבידוד שאנחנו סובלים ממנו לא מאפשר זאת. בסופו של דבר, האימה הישראלית היתה הבטחה גדולה, אבל היא לא הצליחה לשבור תקרות זכוכית או לייצר מומנטום. משמח שבכל זאת יש חוקרת שטרחה להקדיש לה מזמנה ומכישרונה.
הספר של גרנשנזון הוא מן החיבורים המושקעים והמרתקים שכתבו על הקולנוע הישראלי, שראוי ליותר הערכה וחקירה ממה שהוא מקבל. לרוע מזלו, הוא יצא רגע לפני השבעה באוקטובר, מה שהוביל לביטול רוב האירועים סביבו, והנה גם לנו לקח זמן עד שנרגיש בנוח לכתוב עליו.
שני קיניסיו, איש קולנוע ישראלי צעיר ונפלא, הוא תושב בארי שהסתתר בממ"ד במהלך הטבח ושרד בנס. בריאיון לנירית אנדרמן ב"הארץ" לפני כמה חודשים הצהיר שהקולנוע הישראלי חייב למצוא שפה חדשה כדי להתמודד עם הזוועות הבלתי נתפסות שעברו עלינו, וסרטי אימה יכולים להתאים לחזון החדש הזה - "החוסר בסרטי אימה מוכיח עד כמה הקולנוע והתרבות הישראליים רחוקים מלהתמודד עם המודע ותת-המודע הרדוף של המקום הזה", אמר.
לאור הרפורמה המתוכננת של מיקי זוהר, השועטת קדימה בתזמון הכי גרוע, בכלל לא בטוח שיישאר כאן קולנוע. אך במידה וכן, בהחלט ייתכן שזוועות השבעה באוקטובר יביאו לתחייה מחודשת של ז'אנר האימה הישראלי. באופן אירוני, סביר להניח כי הוא ילבש צורות קיצוניות ומזעזעות יותר, ובכל זאת יחדור למיינסטרים כפי שלא התאפשר לו קודם לכן. עכשיו, כשהחיים עצמם הפכו סרט אימה, גם היוצרים וגם הקהל יתייחסו לז'אנר אחרת, ובהנחה שזה באמת יקרה - אולגה גרשנזון בטח תהיה שם כדי לכתוב ספר מרתק נוסף על הגל החדש הזה.
לרכישת הספר כנסו לאתר הרשמי שלו, שכולל גם קטעי וידיאו מן הסרטים שהוא מנתח.