"בחורים רעים: הכול או כלום" עלה השבוע לאקרנים, ואיתו יכול להיות שוויל סמית סוף סוף חזר. יש כאלה שיגידו שהוא לא הלך לשום מקום, ויש שיגידו שאם הלך, לא חסר לאף אחד. אבל איש משני המחנות האלו לא ישכח רגע אחד שהגדיר מחדש את הקריירה שלו לטוב ולרע: הסטירה. לפני כשנתיים וחצי, בטקס האוסקר, סמית עלה לבמה וסטר לכריס רוק אחרי שהאחרון הריץ בדיחה סרת טעם (אבל לא עד כדי כך פוגענית, בחייאת) על ג'דה פינקט-סמית, אשתו.
זה היה רגע של אלימות בטקס מעונב ומכובד, מצדו של כוכב שהיה, עד אותו רגע, כמעט נטול סקנדלים. חלק חשבו שמדובר במערכון שתוכנן מראש, אבל מי שהסתכל באמת הבין שכריס רוק לא שחקן מספיק טוב כדי לאלתר תגובה כואבת והמומה כמו שהייתה לו באותו הרגע. מעניין לשים לב כמה מהר השיח הציבורי עבר לדבר על גזענות ועל ציפיות החברה מגברים שחורים: יש שטענו שהפאניקה הציבורית סביב הסטירה נבעה מסטריאוטיפים שמוצמדים לאפרו-אמריקאים.
תרבות הביטול, לדעתם של רבים, יצאה מכלל שליטה, ויכול להיות שסיפורו של וויל סמית היה הגבול שרבים לא רצו לראות נחצה: במקרים שבהם נגלה שהסלב האהוב עלינו אדם מתעלל, מתעמר, אנס - לא נרצה לשמוע ממנו יותר בחיים. אבל גבר שנתן סטירה למי שצחק על אשתו? יאללה יאללה. מהר מאוד רבים טענו שעל השניים לפתור את זה ביניהם ולהניח לנו.
זה היה אירוע בלתי נשכח ודי מגוחך, ומאז נראה שחלפו חיים שלמים במהלכם עולם שלם הספיק לחוות את דעתו על אותה סטירה. סמית התנצל מאז כמה פעמים, כריס רוק עלה עם ספיישל סטנדאפ בו הוא כותש את סמית בתגובה לאירוע, ופינקט-סמית הספיקה להוציא ספר ובו היא לא חוסכת אף פרט מביך על נישואיה לכוכב הסוטר. בין השאר, עלה גם הרומן שניהלה פינקט-סמית עם חבר של בנה, והעובדה שוויל והיא למעשה היו פרודים בשבע השנים האחרונות.
אבל לפני שהוגלה מהוליווד, סמית היה אחד הכוכבים הכי גדולים שלה. הוא התחיל כראפר, ובמקביל התחיל לככב בסיטקום "הנסיך המדליק מבל-אייר", שם פרץ כגיבור מצחיק ומורכב שנברא בצלמו ובדמותו. את המעבר למסך הגדול עשה בצורה שנראית כמעט קלה מדי, כשכיכב בדרמה האיכותית "קשר בכל מחיר", משם לסרט הראשון בסדרת "בחורים רעים", ולשניים מהסרטים המצליחים ביותר של שנות התשעים ("היום השלישי" ו"גברים בשחור").
ואז החלה הנסיקה: מ-2002 עד 2008 הופיע סמית בשמונה סרטים שהכניסו כולם מעל 100 מיליון דולר בארה"ב לבדה. זה היה חסר תקדים. בהתחשב בעובדה שרוב סרטיו בתקופה ההיא לא היו סרטי המשך, ההישג הזה נראה היום בלתי אפשרי. סמית היה למגה-סטאר ההוליוודי השחור הראשון, שרץ איפה שדנזל וושינגטון וסידני פואטייה הלכו. ואז הגיעה שנת 2008.
כלפי חוץ, נראה שסמית לקח הפסקה מאור הזרקורים כדי לתת את המקום לשאר בני משפחתו: בנו ג'יידן, שניסה לעמוד על שלו ב"קראטה קיד" ונכשל, ובתו ווילו, שלא באמת הפכה לסופרסטארית. ניסיונותיה של אם המשפחה ג'דה להיות לשחקנית מוכרת ואהובה כשלו גם הם, והיא החלה להנחות את תכנית האירוח "Red Table Talk" שמשודרת בפייסבוק, מכל הערוצים.
כשוויל סמית חזר לתמונה ארבע שנים לאחר מכן, ב-2012, זה כבר לא היה אותו הדבר: "גברים בשחור 3" הצליח, אבל מלבדו, בשבע השנים הבאות הוא הופיע בשורת סרטים שבמקרה הטוב לא היו לכישלונות מרים מדי. מישהו זוכר את "פוקוס"? "איש מזל התאומים"? "יופי נסתר"? התדמית הציבורית של סמית נשארה תקינה: מסופרסטאר הפך לאבא מצחיקול ולאיש זה לא הפריע. אבל ככוכב קולנוע הוא עשה בושות.
היום אפשר לומר בדיעבד שבערך בשלב הזה נישואיו של סמית התערערו. ב-2016, כך סיפרה ג'דה, השניים נפרדו (גירושים לא היו אופציה, כשהונם המשותף מוערך ב-400 מיליון דולר ולשניים אין הסכם ממון). אבל לקראת סוף העשור הקודם סמית התחיל להזכיר לנו מיהו: ב-2019 היה הג'יני בגרסת הלייב-אקשן של דיסני ל"אלאדין", הסרט הראשון בהשתתפותו שחצה את קו מיליארד הדולר (סכום שנהיה מובן מאליו להצלחה הוליוודית בדיוק רגע אחרי שסמית פינה את הבמה ב-2008). ב-2020, השתתף בשובר הקופות ההוליוודי האחרון לפני שמגיפת הקורונה הכתה: "בחורים רעים לתמיד". וכל הזמן הזה, סמית ידע איך יחתום סופית את חזרתו לליגה של הגדולים: פסלון האוסקר, פרס אליו היה מועמד פעמיים לפני כן.
לסמית היה את הפרויקט המושלם לשם כך: "משפחה מנצחת" (תרגום צולע לשם "King Richard"), סיפורו של ריצ'רד וויליאמס, אביהן של הטניסאיות ונוס וסרינה אותן דחף לגדולה. וזה הרי המותג של סמית: אבהות. מאז שהיה נער ב"הנסיך המדליק מבל-אייר" בפרק הבלתי נשכח בו אביו נטש אותו בשנית, דרך תפקידיו כאב מסור ב"המרדף אחר האושר" ו"אני האגדה", סמית התגאה באבהותו וביקש שנאהב אותו ככזה. כש"משפחה מנצחת" יצא הקהל אמנם נשאר בבית (הקורונה הרגילה אותנו לכך ששם הרבה יותר נוח לראות סרטים), אבל המבקרים אהבו, וחשוב מהם: איש לא פקפק בכך שוויל סמית עומד לזכות באוסקר.
ואז כריס רוק פשוט התעקש לספר את הבדיחה ההיא. כשעתיים לתוך הטקס, כריס רוק אומר לג'דה פינקט-סמית שישבה ליד בעלה הכוכב והתהדרה בקרחת נוצצת מאז שחלתה באלופציה: "היי ג'דה, את נראית נהדר, מת כבר לראות אותך ב'ג'י-איי ג'יין 2'" (ובכך השווה אותה לדמי מור בצעירותה, כי כמובן שככה נשמע עלבון מבזה). וויל סמית, בתגובה, החליט שהדבר הנכון ביותר לעשות יהיה לסטור לרוק.
דקות ספורות לאחר מכן, סמית זכה באוסקר שחיכה לו 20 שנה. לאף אחד כבר לא היה אכפת מהפרס: הסטירה הזו נשמעה ברחבי העולם. היו אלו שהגנו עליו - ולא מעט קולות ברשתות החברתיות העריכו את הנכונות (האבירית, לכאורה) שלו להגן על כבודה של אשתו - אבל הקהילה ההוליוודית והממוסדת שמתייחסת לטקס האוסקר כאל קודש הקודשים נחרדה.
סמית גונה מכל עבר, ובינתיים פשוט ניסה להמשיך לעבוד. זה לא היה קל: הסרט "Emancipation" בו גילם עבד סורר זכה לביקורות מעורבות ומסתמן כי איש לא ראה אותו. נעצרה גם הפקת הסרט "Fast and Loose", שנטפליקס ייעדו לו. "אני אגדה 2", הפרויקט הגדול הבא שלו, עדיין בניוטרל וספק אם יקרה אי פעם. ואז, בשעה טובה, הגיע "בחורים רעים: הכול או כלום".
המותג הזה מעולם לא היה ההישג הכי מפואר של סמית, אבל קומדיית האקשן המשטרתית הזו תמיד הייתה שם בשבילו, מאז הימים הראשונים בהם עבר מהמסך הקטן לגדול. וראו זה פלא: הסרט החדש בינתיים גורף. בסוף השבוע הראשון שלו באקרנים בצפון אמריקה, הסרט הכניס כ-56 מיליון דולר. בינתיים הכנסותיו עומדות על למעלה מ-200 מיליון דולר ברחבי העולם. מקורות בתעשייה אמרו להוליווד רפורטר שסמית נמצא כעת בעמדה מאוד ספציפית: אם "בחורים רעים" החדש יהיה להצלחה (כפי שמסתמן), תכף יוכרז הליהוק הבא שלו לסרט גדול.
זה המקום לשער: אולי לא במקרה הוא הרס לעצמו את הכול רגע לפני שהגיע האוסקר שלו? סמית כנראה מעולם לא היה אמור להיות כוכב דרמות יוקרתיות. ב"בחורים רעים" האחרון הוא באלמנט שלו: כריזמטי, אתלטי, מצחיק. לא רציני ומלנכולי כפי שהיה בסרטים בהם ניסה להושיט ידו לאותו פסלון. הסרט הזה אינו פאר היצירה, אבל סמית מתפקד בו כראש חביב במיוחד לאחלה של שועלים. הוא תמיד היה שחקן נפלא, אבל כנראה שמעולם לא היה אמור להיות במועדון של דנזל וושינגטון וטום הנקס, אלא במועדון של קיאנו ריבס ודוויין ג'ונסון, עם אלו שקופצים מעל לפיצוצים ועושים שטויות. המשאב היקר ביותר שיש לו להציע הוא הנוסטלגיה: היינו איתו כשעבר מפילדלפיה לבל-אייר, היינו איתו כשמחק זיכרונות חייזריים ב"גברים בשחור" וכשהמית את כלבתו הזומבית ב"אני האגדה". מה שווה סטירה אחת מול שלושה עשורים של זיכרונות מתוקים?
וכשסמית יחזור, יהיה זה לעולם בו כוכבי קולנוע אינם האלים המוזהבים שהיו בעבר. עולם בו מעטים הם השחקנים ששמם בלבד יכול למשוך קהל לקולנוע. עולם בו קשה יותר מאי פעם למשוך אנשים לבית הקולנוע. וויל סמית עתיד לחזור למעמד של כוכב, בהוליווד שעדיין מנסה להבין מה לעשות עם כוכביה. שיהיה לו בהצלחה עם זה. ושישמור את ידיו לעצמו, אם אפשר.