הכל מתפורר לאיריס אברמוב - שוטרת חיפאית מבריקה, מכורה לעבודה, מרירה ועקשנית בגילומה של מגי אזרזר - מול העיניים: אביה הולך ומאבד את זכרונו, וביתו עומד להיהרס. הגרוש שלה מאשים אותה בהתפוררות המשפחה, ומפקפק בהתנהלות שלה כאם לילדים. גם בעבודה המצב לא מזהיר: עמיתיה לתחנה זועמים לה אחרי שהתלוננה במח"ש על אלימות מופרזת מצידם. אם זה לא מספיק - נוחתת עליה חקירת רצח, שמתחילה בגופה אחת יותר מדי שמופיעה בפקולטה לרפואה בטכניון, מה שמוביל למחול שדים שכולל סטודנטים לא תמימים, שתי משפחות פשע אלימות שנלחמות ביניהן ונהנות ממודיעין מצוין, פרופ' שמאבד את שפיותו ומשפחה שאיבדה את כל עולמה. והכול על הכתפיים שלה.
אם העלילה של מותחן המשטרה החדש שעלה אמש בקשת 12, "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" על פי ספרו של יניב איצקוביץ' באותו השם, נראית לכם סבוכה - היא אכן כזו. שני פרקי הפתיחה שלה כוללות יותר דמויות, קווי עלילה והתפתחויות ממה שמקובל בסדרת מתח ממוצעת, והתחושה הראשונית היא של בלאגן מוחלט. אבל לאט לאט, כשהתמונה מתחילה להתבהר, הקשר בין חלקי העלילה מתחבר והאקספוזיציה נגמרת, הסדרה מתחילה לעבוד - והיא עובדת לא רע בכלל, מבדרת ומהנה.
"פאלו אלטו", בבימויו של אורן שקדי ("קופה ראשית"), היא אמנם סדרה שבמרכזה תעלומת רצח, אבל, כפי שהבנתם, היא לא בדיוק דרמה בלשית רגילה. היא הרבה יותר דומה למותחנים פליליים חברתיים כמו "מנאייכ" או "השוטרים", שמנסות להציג תמונת פנורמה של עולם הפלילים ושל האופן שבו הוא מעצב את החברה. אם "השוטרים" הציגה את החורבן שנגרם לנהריה הפסטורלית, כאן חיפה, על חזיריה ומרקם החיים שלה, משחקת גם היא תפקיד ראשי. זה לא קורה מעצמו: לזכותה של "פאלו אלטו" ייזקפו ערכי ההפקה המרשימים שלה, בדומה לסדרות דרמה מקוריות אחרות של קשת. ויזואלית, היא יפה ומושקעת ביחס לסדרות ישראליות אחרות.
כמה סימני שאלה מרחפים מעל הסדרה, ובראשם: האם מאחורי עומס הדמויות והאירועים מסתתר נושא עמוק יותר שהסדרה חוקרת. אם "מנאייכ" בחנה יושר מול התקרנפות, ו"השוטרים" התלבטה על גבולות החוק והצדק, בשני הפרקים הראשונים של "פאלו אלטו" לא מזדקר בהכרח נושא מרכזי שכזה. מותחן משטרתי לא חייב להיות כבד ראש, אבל נדמה שהסדרה הזו כן שואפת ליותר ממה שנראה על פני השטח.
בכל מקרה, סדרות משטרה קמות ונופלות על הגיבורים האנושיים שלהן, וכאן ניצבת חידה בפני עצמה - אולי מסקרנת יותר אפילו מהעלילה הראשית. אזרזר בהופעה מצויינת מגלמת היטב בלשית עם חושים חדים במיוחד, אינטואיציה פנימית חזקה ומוצלחת, ובמקביל: אדם שהכול כמעט כבוי בו. נראה ששום דבר לא ממש מעניין אותה, היא בזה לרוב האנשים שהיא נתקלת בהם, והיא בכלל חצי ישנה. המתח הזה לא כל כך בריא: נדמה שזה חיוני לסדרה ולחקירה כאחד, ובעצם ליכולת הזדהות שלנו עם שתיהן גם יחד, שהדמות הזאת תמצא את המנוע הפנימי שלה ותצליח להתעורר. הפיתרון לבעיה הזו יפתור את הסדרה כולה.
אזרזר מובילה בהצלחה צוות חביב מאוד של שחקנים, בראשם גולן אזולאי כשותפה הנרגן שלום, הישאם סלימאן כבלש עמית ומאהב לשעבר של איריס, והרשימה המפוארת כוללת גם את יניב סוויסה, גברי בנאי, ריף נאמן, לנה פרייפלד, שאדי מרעי, ג'וני ערביד, נבו קמחי, אדם גבאי, אופק פסח, שלומי שבן (!) ועוד. עם צוות כזה, קשה מאוד ליפול.
בינתיים, "אף אחד לא עוזב פאלו אלטו" מותירה בפרקיה הראשונים טעם של עוד, ואפשר לקוות שמתוך הבלאגן ההתחלתי היא רק תפרח. חשוב לא פחות: כשלפריים טיים של הערוץ הנצפה במדינה מגיעה דרמה מושקעת במקום עוד ריאליטי כזה או אחר, זה תמיד מבורך.