ארבעה סרטים חדשים ושווים שכדאי לראות
1. "השוטר מבברלי הילס: אקסל פולי": אדי מרפי אנרגטי מתמיד
כש"השוטר מבברלי הילס" הגיח לעולמנו לפני 40 שנה, הוא עלה כמובן באולמות הקולנוע, וזכה שם להצלחה גדולה שהפכה אותו לאחד משוברי הקופות הגדולים של אותה שנה. ארבעה עשורים לאחר מכן, והפרק הרביעי בסדרה מדלג על המסך הגדול ועולה ישירות בנטפליקס ברחבי העולם וגם אצלנו. ככה זה בימינו: אפשר היה להפיץ אותו במולטיפלקסים ולהרוויח עליו כמה גרושים לפני הסטרימינג, אבל למה לטרוח? חם שם בחוץ.
הסרט מתהדר בשם המסורבל "השוטר מבברלי הילס: אקסל פולי", כשמו של גיבורו, אם כי הפעם הוא לא הגיבור הבלעדי. אנחנו פוגשים גם את הבת שלו, המתגלה כסנגורית פלילית אמיצה. השניים לא מדברים מזה שנים, אבל זוכים להזדמנות לתקן את היחסים כשהם מאחדים כוחות כדי לפענח פרשת שחיתות שמגיעה עד החלונות הגבוהים בלוס אנג'לס.
את השוטר מגלם כמובן אדי מרפי, ואת הבת השחקנית הצעירה טיילור פייג', שפרצה לפני כמה שנים בסרט האינדי "זולה". הצוות כולל גם הופעות אורח של מיטב כוכבי הלהיט המקורי, בהם פול רייזר וברונסון פינצ'וט, אבל גם כמה שחקני חיזוק חדשים, למשל קווין בייקון כאיש הרע.
מעבר לנוסטלגיה אין לסרט הרבה מה להציע, אבל בגיל 63 מרפי אנרגטי וחד לשון כפי שהיה בפרק הראשון. הבמאי מרק מולאוי משלב בין אקשן והומור בצורה שלא עושה כאב ראש, ואם מכוונים את המזגן לטמפרטורה הנכונה, אפשר גם ליהנות מהצפייה. "השוטר מבברלי הילס: אקסל פולי" יטפס מן הסתם למקום הראשון בטבלת הצפייה של נטפליקס, ויש כבר דיבורים על פרק חמישי בסדרה. בינתיים, הנה הביקורת המלאה שלנו על הסרט.
2. "מקום שקט: היום הראשון": החתול גונב את ההצגה
הפרק השלישי בסדרת מותחני האימה המתארים מה קורה כשחייזרים אכזריים פולשים לכדור הארץ, ומתברר שיש להם רק שתי נקודות תורפה: הם לא מסוגלים לשחות במים עמוקים והם עיוורים לחלוטין, כך שהם מתבססים על חוש השמיעה בלבד ואפשר לחמוק מהם אם שומרים על שתיקה. הסרט עלה לאקרנים בסוף השבוע הקודם ומציג באולמות, אצלנו וברחבי העולם.
שני הפרקים הראשונים תיארו מה קורה אחרי שהחייזרים הגיעו לכדור הארץ אבל לא את הפלישה עצמה, מה שפתח את הדלת לסרט הזה. כמשתמע משמו, הוא עוקב אחר היום הראשון, שבו כל הצרות התחילו. הפרק השלישי עושה זאת באמצעות שתי דמויות אנושיות שדרכיהן מצטלבות: צעירה שחורה החולה בסרטן סופני, ויוצאת ליום כיף בניו יורק שהמטרה הסופית שלו היא לאכול את הפיצה הכי טובה בעיר, אבל כמובן שהבילוי מתפתח בצורה שונה מן המתוכנן; וצעיר אנגלי שהגיע לתפוח הגדול בשביל לימודי משפטים, ומצא עצמו נלחם בחייזרים. הגלגל השלישי הוא פרודו, החתול של הגיבורה. מגלמים אותו שני חתולים, שהשמות שלהם במציאות הם ניקו ושניצל. לו היו מחלקים אוסקר לחתול הטוב ביותר, הם היו זוכים בו.
יש סיבה שלסרטי המשך יש תדמית מפוקפקת - לעתים קרובות, הם פשוט מיותרים. השטיק של "מקום שקט" מיצה את עצמו בפרק הראשון. הסרט השני התקשה לסחוט את הלימון, וכמובן שהפרק השלישי מתקשה עוד יותר. כיוון שניו יורק עוד עומדת על תילה בתחילתו, הוא נפתח בסצינות המתארות כיצד החייזרים מחריבים אותה - וההרס של התפוח הגדול הוא דימוי שכבר ראינו בקולנוע יותר מדי פעם. גם זה גנרי, צפוי ולא מעניין במיוחד. מעניין אגב שבמציאות שמתאר ההמשכון הזה, בניו יורק אחרי האפוקליפסה יש פחות עכברושים מאשר בניו יורק שלפניה.
ובכל זאת, הסרט סביר מספיק כדי שנכניס אותו למדור ההמלצות. ג'ון קרסינסקי, שביים את שני הפרקים הקודמים בסדרה, הלך ליצור את "חברים דמיוניים" הנוראי ופינה את המקום למייקל סרנוסקי, שפרץ ב"פיג" בכיכובו של ניקולס קייג'. הוא עושה כאן עבודה טובה, ומנצל את הסיטואציה כדי לשחק עם המתח בין מה שאנחנו רואים ומה שאנחנו שומעים.
את הגיבורה מגלמת לופיטה ניונגו, זוכת האוסקר על "12 שנים של עבדות", המוכיחה באמצעות עיניה מלאות המבע שלא צריך לדבר כדי להביע תחושות ורגשות. יש לה כימיה טובה עם ג'וזף קווין, שגילם את אדי מנסון ב"דברים מוזרים" וכאן מגלם את הסטודנט האנגלי שחובר אליה ואל החתול שלה כדי לחמוק מן החייזרים. בפנים שלו יש משהו שמזכיר קומיקאים מעידן הסרט האילם, וזה מקנה ל"מקום שקט: היום הראשון" מעין תחושה על-זמנית, כאילו שמה שמתרחש בו יכול היה להתרחש לפני מאה שנה באותה מידה שהוא יכול להתרחש מחר. סרטים על פלישה אכזרית הם הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו, אז לא פלא שהסרט שובר קופות בארצות הברית אבל נכשל אצלנו.
3. "בית": אחד הסרטים הישראלים הטובים של השנה הגיע ל-VOD
במשפט אחד: זה אחד הסרטים הישראלים הטובים של השנים האחרונות. אחרי סיבוב באולמות, בו מכר כמה עשרות אלפי כרטיסים, הוא הגיע ל-VOD.
את "בית" ביים בני פרדמן, חרדי שחזר בשאלה, והוא מתבסס על סיפורו האישי. רועי ניק מגלם צעיר מן הקהילה החרדית בירושלים, הפותח חנות מחשבים בשכונת גאולה האולטרה-אורתודוקסית ומקים עליו את זעם "הוועד" שמנהל את הקהילה, ומוצג כאן כמושחת, חשוך, אלים וחסר פשרות. הקונפליקט ביניהם הופך להתנגשות שמבעירה את השכונה ומכניסה את הגיבור לסחרור בלתי ניתן לעצירה.
הקטסטרופה שמתאר הסרט היא כתב אשמה חריף נגד פנאטיות, שחיתות ועיוורון, ואף שההתמקדות כאן היא בחברה החרדית בירושלים, אפשר לראות בסרט אזהרה לישראל כולה - זה האסון שמצפה לנו אם נמשיך לתת לקיצוניים לנהל את העניינים.
רועי ניק מגלם את הגיבור. דרור קרן, חברו הטוב של הבמאי שגם השתתף בכתיבת התסריט, מגלם את ראש הממסד החרדי. שניהם עושים עבודה פנומנלית וזכו בצדק בפרסי אופיר על עבודות המשחק שלהם. פרדמן מתגלה כאחד הכישרונות הגדולים שפועלים כרגע בקולנוע הישראלי, ובזכות תסריט רהוט להפליא ותצוגת בימוי מסעירה הופך סיפור על בחור שפותח חנות מחשבים לסרט מרתק, סוחף, מחשמל, מלא אמוציות ופשוט אדיר. בראבו.
4. "פרשה משפחתית": ממתק עטור כוכבים בנטפליקס
אחד הטרנדים החמים כרגע בהוליווד הוא סרטים על רומן בין אישה וגבר שצעיר ממנה בהרבה. ראינו את זה למשל ב"העיר האבודה", "מאי/דצמבר" ו"הרעיון שהוא אתה", ועכשיו זה קורה ב"פרשה משפחתית" ("A Family Affair"), שעלה בשבוע שעבר בנטפליקס וכבש כצפוי את צמרת טבלאות הצפייה.
הקומדיה הרומנטית הזו היתה אמור לעלות כבר בסתיו 2023, אבל נדחתה בגלל שביתת התסריטאים. זה אחד הסרטים הכי עטורי כוכבים שעלו בנטפליקס בזמן האחרון. יש בו שלוש זוכות אוסקר - ניקול קידמן, קתי בייטס ושירלי מקליין, וגם כוכב מתקמבק אחד (זאק אפרון) וכוכבת עולה אחת (ג'ואי קינג, שמככבת כעת בסדרת השואה "היינו בני המזל").
סרטים קודמים, למשל "השטן לובשת פראדה", הציגו נשות קריירה כבוסיות מהגיהנום. כאן, את המשבצת הזו תופס דווקא גבר - כוכב אקשן בגילומו של זאק אפרון, עם השרירים שטיפח ב"המתאבקים", שמתגלה לא רק כחסון, אלא גם כקפריזי, אנוכי ומניאק. הסופרסטאר מתייחס לכולם כמו לזבל, ובעיקר לבנות הזוג המזדמנות שלו: הוא שובר את לבן ואז קונה להן תכשיטים כמתנת פרידה.
קינג מגלמת את העוזרת האישית שלו: צעירה שהתייתמה מאב לפני כמה שנים, חולמת על קידום וחיה בצילה של אימא - סופרת מהוללת בגילומה של קידמן.
בסופו של דבר, נמאס לה מן העבודה עם הכוכב הבלתי נסבל. היא עוזבת, ואז הוא מגיע לביתה כדי לשכנע אותה לחזור, אבל פוגש דווקא את אימא שלה, ונחשו מה קורה? נכון, למרות שהיא מבוגרת ממנו בקצת יותר מעשור וחצי, יש ביניהם קליק, והם ישר קופצים למיטה ואחרי סצינת סקס לוהטת, מפתחים רומן ארוך-טווח. כל זאת לחרדתה של הגיבורה, שנאלצת לראות איך מתהווה קשר בין האישה האהובה עליה בעולם והגבר השנוא עליה בתבל. קתי בייטס מגלמת את הסבתא שלה, שגם לה יש דחפים מיניים, ואם לא תמצמצו אז תזהו מה מגלמת שירלי מקליין.
"פרשה משפחתית" היה יכול בקלות להתגלות כסרט נחות ודבילי, ולרגעים נראה שהוא יהיה כזה, אבל בסופו של דבר מדובר במוצר מהנה ועשוי היטב, ואתם יודעים מה - אפילו קצת מרגש. מאחורי המצלמה עמד הבמאי ריצ'רד לה-גראוונס, איש קולנוע ותיק שהקריירה שלו התחילה בשנות התשעים עם התסריט ל"פישר קינג" ומאז הוא מצליח לשמור על יציבות ועל רלוונטיות. גם כאן העבודה שלו בסדר גמור.
התסריט של קרי סלומון האלמונית עד כה נותן לכל הדמויות אופי ואישיות, וכל השחקנים והשחקניות עושות עבודה מצוינת. בולטת במיוחד קינג, בתפקידה הטוב עד כה, שמשכנעת כדמות הכי מעניינת בסרט: צעירה שמצליחה להתחיל להשתחרר מהצל הכבד של אימא שלה. דיאלוג השיא ביניהן מתגלה כרגע שיא עוצמתי בצורה לא אופיינית לקומדיה רומנטית של נטפליקס.
ומה עוד? נכון, סרטים שבהן פער הגילאים נוטה לטובת האישה הם כבר לא חידוש מוחלט וחתרני, אבל הם עדיין תיקון מרענן למדי, וגם זה עובד לטובת "פרשה משפחתית". הכימיה בין קידמן ואפרון טובה. השניים לא מתבזים פה. להיפך: נראה שהם ממש נהנים, וכך גם אנחנו. נשמע קצת ירוד להמליץ דווקא על סרט כזה בשבוע שבו עלו בקולנוע שני סרטים אמנותיים באורך של שלוש שעות פלוס מינוס שמגיעים היישר מפסטיבל קאן ויצרו אותם במאים יוונים וטורקים מהוללים - אבל מה אכפת לי, אני ממליץ בחום דווקא על "פרשה משפחתית" בנטפליקס.
שתי הערות לסיום. הסרט ארוך למדי (113 דקות) וקצת נמרח, כולל למשל סצינה בה הגיבורה מתקשרת לבוס שלה מהסופרמרקט ומספרת לו על כל סוגי האוריאו החדשים. הימור שלי: זה נועד לחסוך כסף, כי אם נתקעים בזירת התרחשות אחת במשך זמן זה חוסך מעבר לזירת צילום אחרת. ככה זה, גם נטפליקס מתקמצנים. אולי הם צריכים את מיקי זוהר שילמד אותם איך לעשות כסף.
גם בגלל הגובה שלו וגם בגלל האופי שלו, הדמות שמגלם זאק אפרון מזכירה קצת את טום קרוז, האקס המיתולוגי של ניקול קידמן. אולי זה קצת מוזר - אבל אולי זה רק בראש שלי.
קיצ'לס ושביט מתווכחים על "הקול בראש 2"
סרטים שממש לא בוער לראות
"על עשבים יבשים": עשב יבש
סרטו החדש של הבמאי הטורקי המהולל נורי בילג'ה ג'יילן, שעלה אצלנו באולמות בשבוע שעבר וכרגיל אצלו עשה זאת מצמרת המקום הראשון בטבלת המבקרים, ועם פרס מפסטיבל קאן - במקרה הזה, פרס השחקנית הראשית לכוכבת שלו, מרווה דיזדאר.
רוב הבמאים האמנותיים מתחלקים לשני סוגים - כאלה שמתבססים על סצינות נוף ארוכות וכאלה שמתבססים על סצינות פטפוטים בלתי נגמרות. ג'יילאן משלב בין שניהם. הסרט נפתח בסצינה מתמשכת בה הגיבור פוסע בשלג, כמובן, ועושה זאת בשתיקה יומרנית - אלא מה.
בתווך, ג'יילאן מציג שלל סצינות פנים, בהן הדמויות מלהגות - כאילו לא היה מדובר בקולנוע, אלא בספר באורך מאות עמודים. הגיבור הוא מורה לאמנות, שחולם על איסטנבול אך בהתאם לחוקים המקומיים, נאלץ ללמד בעיירה מרוחקת ונידחת.
הסרט נמשך כשלוש שעות ורבע - ארוך עוד יותר מסרטיו הקודמים והארוכים מלכתחילה של ג'יילאן. יש בו שני קווי עלילה. קו עלילה אחד עוקב אחר הבעיות שנוצרות בגלל היחסים הבעייתים בין המורה לתלמידה האהובה עליו, ילדה בת 14 שכנראה מפתחת כלפיו קראש, והוא לא מגיב לכך כראוי.
קו עלילה אחר ומקביל מתאר את המשולש שמתפתח בין הגיבור, חברו הטוב ומורה מעיר סמוכה,
שאיבדה את רגלה בפיגוע טרור אבל בניגוד לגיבור, לא איבדה את התשוקה הפוליטית שלה. שני קווי העלילה לא ממש מתחברים, וגם לא ממש נסגרים - הסרט מדלג באופן תמוה למדי על התלונה שמגישים נגד המורה בגלל התנהגותו. אם במאי אמריקאי או חלילה ישראלי היה מעז להשאיר כך את הקצוות פתוחים, כנראה שלא היו עוברים על כך בשלום.
לא בטוח גם שהיו סולחים לבמאי אחר אם היה מתייחס בכזו קלות דעת ליחסים לא ראויים בין מורה לתלמידה בחטיבת הביניים, ולכך שהוא מציג את התלונה שלה כתלונת שווא. תלמידת החטיבה רחוקה מלהיות גיבורת הסרט, שיש בו לפחות שלוש-ארבע דמויות דומיננטיות יותר, ובכל זאת הוא משתמש בפוסטר שלו בפרצוף של אג'ה בג'י, השחקנית שמגלמת אותה. למה? אולי כי "על עשבים יבשים" יודע שפנים של נערה בתולית הם מקדם מכירות חזק, זה הרי תמיד היה כך בקולנוע האמנותי. גם השימוש הציני הזה עובר בשתיקה.
הקשר שמתפתח בין הגיבור למורה קטועת הרגל, בת גילו, מפוקפק כמובן הרבה פחות. נדיר לראות בקולנוע ייצוג רומנטי ומיני של אישה שאיבדה את אחד מגפיה, והסרט עושה זאת בצורה יפה. בכלל, הרובד הזה של הסרט כולל את אחד מן הרגעים הרומנטיים היפים והפיוטיים שראינו לאחרונה. חבל רק שהוא לכוד בתוך פטפוטים מתישים, בלתי נלאים ולא קולנועיים בעליל. זה סרט מבולבל, מבלבל, ולא מתגמל - וכיאה לשמו, יבש ומשעמם.