בסוף "פינות", אחד מהסיפורים שסוגרים את "אוטוקורקט" - קובץ הסיפורים החדש והשביעי במספר של אתגר קרת - מתבקש המספר, אולי בן דמותו של הסופר עצמו, לסייע לזוג הורים גרושים לכתוב את הטקסט שצריך להופיע על מצבתו של נועם, בנם, שנהרג בתאונת דרכים.
בשלב מסוים מתרגזת האמא על המספר ואומרת לו שהוא שקרן, שקרן ופחדן, ושתמיד היה כזה. נועם היה מביא לה את ספריו בידיים רועדות, כאילו המספר הוא צ'כוב לכל הפחות, אבל היא תמיד הרגישה את זה - את "הפינות העגולות, את החנפנות הזאת. הכל תמיד היה שם חוץ מהאמת". אבל עכשיו, היא אומרת, זה לא עוד סיפור מתקתק שהוא המספר מתאמץ לכתוב כדי "להתחבב על כמה דודות עם ציפורניים מטופחות שמוכרות בסטימצקי".
במילים אחרות - קרת בונה לעצמו בתוך הסיפור מעין כתב הגנה או אליבי או חומה סינית בצורה בפני מבקרות ספרות או מבקרים מרירים או סתם קוראים רגילים, שעלולים חלילה להאשים אותו ב"חנפנות" או בעיגול פינות, אבל באמת שאין בזה צורך.
מאז שהתפרסם ספרו הראשון, צינורות (1992), גיבש קרת מעין נוסח. בכוונת מכוון אני משתמש במילה "נוסח" ולא במילה "נוסחה". למענכם, אפתח רגע את מילון אבן שושן החביב עליי כדי לחדד את ההבדל:
במילה "נוסח" אני מתכוון לדבר שמתפללים מגבשים לעצמם לפעמים בבית הכנסת. מעין סדר פרטי של תפילה או תפילות שיעזרו להם, על פי אמונתם, לזכות ברחמי שמיים. המילה "נוסחה" מציינת בדרך כלל את רשימת החומרים או התרכובות הכימיות שמהם מורכבות תרופות שונות, ולעניינו - כאילו המחבר או המספר יודע מראש אילו מרכיבים ינעמו לחיכו של הקורא והוא חוזר ומצרף אותם בדרך מסחרית שוב ושוב.
אני חושב שקרת גיבש לעצמו נוסח - ונדמה שהוא חוזר עליו שוב ושוב בסיפוריו. נוסח שבו רוב הזמן ה"לב" שלו שם על השולחן. נוסח שהיווה מעין פריצת דרך (לצד סיפוריה של אורלי קסטל בלום, למשל) בספרות העברית הנכתבת מאז תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. קרת מגבש תמיד עולם - עולם דחוס מאוד. חי. פרוע. אלים לפעמים. מלא כמובן בדמיון פרוע. אבל תמיד כזה שמקים ומוסר את עצמו (ואז גם נעלם) תוך כמה עמודים בודדים.
לא פעם אני קורא רומנים או נובלות של סופרים ישראליים (על חלקם כתבתי גם במסגרת הטור הזה), שבהם לאורך מאה או מאתיים עמודים לא קורה כמעט כלום, או קורה מעט - מעין אקספוזיציה ארוכה שבה פורשים לפנינו הסופר או הסופרת את עולמן של הדמויות ה"מלאות", ורק אחריה מגיע איזה פיתול בעלילה או אירוע שמטלטל את עולמן.
אצל קרת, לטוב או לרע, אין אף פעם את המרווח הזה. הגיבור מופיע ולפעמים, אחרי עמוד או עמוד וחצי, הוא איננו (למשל בסיפור "אוטוקורקט", שעל שמו נקרא כל הקובץ הנוכחי - סליחה מראש על הספוילר), לכן אין טעם ואין משמעות ואין סיבה אמיתית להטיח בו "אשמה" כאילו הדמויות שיצר שטוחות או פלקטיות חלילה.
זה הנוסח שלו, וכשזה עובד טוב (לא כל הזמן) זה אפילו מצוין. טעם חריף של עולם נשאר על הלשון, גם אם הוא קצר ומתפוגג אחרי כמה עמודים. טעם של כיליון ושל מוות ושל אימה עומד בדרך כלל במרכזו. לא מפני שקרת מתעצל או לא רוצה לשרטט לפנינו דמויות מלאות ו"עגולות" (כבר בלימודי הספרות בתיכון חזרו ושיננו בפנינו את דבר ההבל הזה, שדמויות "עגולות" יותר טובות ויותר מוצלחות מדמויות "שטוחות"), אלא משום שהוא מתעקש תמיד לשרטט בפנינו את המהלך כולו ואת המשמעות או היעדר המשמעות שלו. חיים שלמים שפורצים ונולדים מהרחם ומסתיימים בהיבלעות בקבר אחרי כך וכך שנים. במובן הזה הוא קרוב יותר לבקט מאשר לצ'כוב, למרות הרצון שלו ליצור רגעים של חמלה וחיבוק בתוך המהלך האכזרי והכאוב הזה.
באחד הראיונות העיתונאיים לקראת יציאת הספר הזה, ציין קרת שאירועי השבעה באוקטובר טענו את הסיפורים החדשים - 33 במספר בספר הזה - במשמעות חדשה, קודרת ואקטואלית ורלוונטית אפילו יותר, אבל בעיניי המרכיבים האלה היו שם תמיד: האקראיות. ההפתעה שבה שבים ומגיחים ומתפרצים לעברנו סופם של החיים והקטיעה האכזרית שלהם "באמצע המרק", כפי שכתב פעם חנוך לוין במחזה "שיץ".
את התחושה הזאת של הקטיעה הפתאומית ושל האקראיות קרת קולט וחי ומתרגם למילים מאז הסיפור הראשון שכתב, שהופיע בדפוס לפני 32 שנה. במילים אחרות, ובלי להיכנס לפירוט של סיפור כזה או אחר - סוד כוחו וסוד הצלחתו הגדולה (והמוצדקת) הוא ביכולתו לעשות מעין רדוקציה. ליצור משל חד וחריף ומזוקק על טיבם של החיים ושל הפן הטרגי שטמון בהם.
בסיפור "סיגריית בריאות", המתאר בין השאר את יחסיו של המספר עם אמו החולה, הוא מספר איך "בשנייה אחת הכאב הבלתי נסבל הפך לגביע של גלידת פיסטוק...". זוהי בעצם תמצית הכתיבה שלו. אחד המדדים לבדוק אם זה עובד או לא עובד הוא המתח שבו חיה ופועלת המציאות הסיפורית שהוא יוצר. כאשר נוצר עולם וכאשר הכאב חד ונוכח ופוצע גם אותך כקורא, הניסיון הזה - להפוך את הכאב הבלתי נסבל ל"גביע של גלידת פיסטוק" ולהוסיף עליו פירורים של חמלה וקרבה וחיבוק - הופך ליצירה טקסטואלית בעלת חוזק ומשמעות.
"אוטוקורקט" / אתגר קרת. כנרת זמורה דביר. 168 עמודים.