"אהבה בשחקים: מאווריק" בנטפליקס ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

טום קרוז, עם הפרצוף החד-פעמי שלו, הוא בעיני השחקן האמריקאי הגדול של ארבעים השנה האחרונות, ובכל מקרה הכוכב היחיד שהצליח לשרוד את כל התהפוכות שעברו על הוליווד בזמן הזה.

קרוז נולד לקולנוע, מבין קולנוע ואוהב קולנוע. ב"אהבה בשחקים: מאווריק" שביים ג'וזף קוסינסקי הוא נכנס לתא הטייס של מטוסים ישנים שיצאו משימוש, ומראה שהם לא פחות מועילים מכלי תעופה חדישים - מטאפורה ברורה לכך שהקולנוע, אמנות עתיקה שלכאורה נס ליחה, עדיין מסוגל לעקוף בסיבוב את נטפליקס.

"אהבה בשחקים: מאווריק" הוא מכתב אהבה לקולנוע, אך חשוב מכך - הוא גם חוזה נאמנות עם הקולנוע. מדובר בהמשכון לשובר הקופות משנות השמונים. העבודה עליו נמשכה שנים רבות ועברה הרבה תהפוכות, ובסופו של דבר השלימו את ההפקה שלו רגע לפני הקורונה. בגלל המגיפה, אי אפשר היה כמובן להפיץ אותו באולמות, והוא שכב על המדף. שירותי סטרימינג טלוויזיוניים הציעו סכומים גבוהים כדי לרכוש את הזכויות, אבל קרוז סירב - הוא שמר אמונים למסך הגדול, וההימור השתלם.

אחרי פרמיירה נוצצת בפסטיבל קאן, הסרט עלה לאקרנים בסופו של דבר לפני כשנתיים, ביוני 2022, וזכה להצלחה עצומה. הוא הוקרן במשך חודשים ארוכים בפני אולמות מלאים ברחבי העולם, והיה להיט גדול במיוחד אצלנו. זה לא מפתיע - הרי אנחנו האומה שהמציאה את הביטוי "הטובים לטיס", אז ברור שנעוף על סרט כזה.

ועכשיו, אחרי שעמד בפיתוי של נטפליקס, "אהבה בשחקים: מאווריק" בכל זאת מגיע לשם, ומצטרף לקטלוג הישראלי של שירות הסטרימינג. אך זה קורה שנתיים אחרי הפצתו באולמות, והוא עולה במסך הקטן רק אחרי שהצליח בענק במסך הגדול.

אם עוד לא צפיתם בסרט, כנראה שאתם היחידים - אז הנה ההזדמנות להשלים פערים. ואם כבר ראיתם אותו בקולנוע, אז בצפייה מחודשת תוכלו לשים לב שבצד טום קרוז מככב כאן גם גלן פאוול, שהופיע ב"אהבה שחקים: מאווריק", כשחקן אלמוני למדי, אבל בזמן שעבר מאז הספיק להפוך לכוכב הכי חם בהוליווד בזכות "רק לא אתה", "היט מן" ועכשיו גם "טוויסטרס". הצפייה הנוספת מאפשרת לחקור למה הוא הפך לשם כל כך לוהט, או סתם להעמיק את הקראש עליו. בקיצור, בין 2022 ל-2024, הלהיט הזה רק השתדרג.

ואם ההמלצה שלנו לא מספיקה, אז הנה חותמת של מבקר הקולנוע הטוב מכולם, קוונטין טרנטינו כמובן, שהגדיר בזמנו את "אהבה בשחקים: מאווריק" כאחד הסרטים הטובים של השנה והשתפך -"חשבתי שזה פנטסטי. ראיתי את זה באולם קולנוע, וזה סיפק ספקטקל קולנועי אמיתי, מהסוג שחשבתי שכבר לא נראה". אולי גם הוא יתרווח בסוף השבוע בסלון ביתו בתל אביב ויצפה בסרט שוב.


ואם טרנטינו לא מספיק לכם, הנה הביקורת המלאה שלנו על הסרט.

מותחן האימה "לונגלס" עלה לאקרנים לפני שבוע, ולפחות בארצות הברית הפך לתופעה תרבותית: שובר קופות, אהוב הביקורות, ושיחת היום ברשתות החברתיות. בישראל הוא הצליח הרבה פחות, אבל הסרט עדיין מציג באולמות, אז יש לכם הזדמנות לבדוק האם המבקרים האמריקאים צדקו כשהשוו אותו ליצירות מופת כמו "שתיקת הכבשים", או שמא זהו בלון שהתנפח יתר על המידה. האמת, כרגיל, נמצאת איפשהו באמצע.

את הסרט ביים אוזגוד פרקינס, בנו של אנתוני פרקינס, שכיכב כרוצח ב"פסיכו" ובסרטי ההמשך שלו. הוא גם היה הומוסקסואל בארון, עובדה שאימו של הבמאי הסתירה ממנו ומן האחים שלו, וכל זה לא סתם עובדות טריוויה: כיאה לביוגרפיה של היוצר, "לונלגס" עוסק ברוצחים פסיכוטיים, בסודות שהורים מסתירים מילדיהם, ובהקרבות שהם עושים בשבילם.

גיבורת הסרט מתגלה כסוכנת FBI צעירה, בגילומה של מאיקה מונרו המהפנטת, שכבר כיכבה בשלל סרטי אימה, בראשם "It Follows" המופתי. מדובר בצעירה בודדה, בת של אם יחידנית ומתבודדת, ועם הזמן נבין שרב הנסתר על הגלוי במשפחה הזאת. הסוכנת טירונה יחסית, אבל יש לה אינטואציות יוצאות דופן, אז הממונים עליה מפקידים בידיה תיק מורכב שאיש לא הצליח לפענח: סדרת רציחות אכזריות במיוחד. מה גרם לשורה ארוכים של גברים לשחוט את המשפחות שלהם בדם קר?

לא נגלה את התשובה כמובן, אבל נגיד שבשלב מסוים נכנסת לתמונה דמות בגילומו של ניקולס קייג', בהופעה משולחת רסן אפילו יחסית לקריירה הקיצונית שלו.

נגיד גם זאת: למרות שמסע השיווק מכתיר אותו כ"סרט אימה" ותו לא, "לונגלס" משלב למעשה בין ממדים שונים ומשונים. במישור אחד, זה אכן סרט אימה, עם כמה הקפצות והבהלות וכמה דימויים גרפיים מזעזעים (אבל לא יותר מדי, לידיעת הפחדנים); במישור שני, זה מותחן פסיכולוגי, החוקר את ההשלכות ארוכות-הטווח של טראומה ופוסט וטראומה; ובמישור נוסף ומפתיע, יש בסרט גם לא מעט אלמנטים קומיים, כולל סאטירה על החוקה האמריקאית ועל הצורה שבה היא מאפשרת את השגשוג של תופעות כמו כת השטן.

"לונגלס" קצת מתקשה לשלב בין כל האלמנטים הללו. הוא נמשך רק קצת יותר משעה וחצי, ומושך ליותר מדי כיוונים. המהות של הדרמה ושל האימה לא מתפתחת מספיק, כי קורים בו כל כך הרבה דברים מסביב. נוסף לכך, הקצב שלו איטי. אין בו אנרגיות והוא לא מצליח לסחוף. התוצאה אפילו משעממת לפרקים. בקיצור, עם כל הכבוד, זה לא "שתיקת הכבשים" החדש.

עם זאת, פרקינס מפגין כאן כישרון בימוי ייחודי. זה לא הסרט הראשון שלו, אבל כן הראשון בפרופיל גבוה, והוא מסמן אותו כאחד היוצרים האמריקאים המסקרנים כרגע. לפעמים, עבודת הבימוי שלו פשוט עוצרת נשימה, ו"לונלגס" מציג כמה מן הרגעים הקולנועיים היפים ביותר שראינו לאחרונה, למשל: רגע שבו פנים של בובה כמעט אנושית מתחלפים בפרצוף של אדם לא אנושי, והשימוש בעריכה כל כך מבריק ומפעים, עד שרציתי לקום ולצעוק "וואו". מונרו, כהרגלה, מספקת גם כן תצוגה ייחודית, נטולת מניירות אך מלאת עוצמה.

אז כן, כדאי להנמיך ציפיות, אבל כדאי גם לצפות ב"לונגלס" כל עוד שהוא מציג באולמות.

אם חייזרים היו חוטפים אותי, ומבקשים ממני להמליץ להם על סרט אחד מהשנה האחרונה שאם יראו אותו הם יתאהבו באנושות ויחמלו עליה, הייתי ממליץ להם על "עלי שלכת" של אקי קאוריסמקי, שעולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע, שנה וחודשיים אחרי שערך את בכורתו בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ויצא ממנה עם פרס חבר השופטים.

לכאורה, כמו רוב הבמאים הוותיקים בקאן, קאוריסמקי שוב עושה אותו סרט, לא שזה בהכרח רע במקרה שלו. שוב זה סיפור על דמויות משולי החיים, הפעם מובטלת המתאהבת באלכוהוליסט. שוב ההומור יבש. שוב הגישה חסכונית. אנדרה ווילמס, אחד הכוכבים הקבועים שלו, אמר לי פעם שקאוריסמקי אף פעם לא מצלם יותר משני טייקים, כי חבל לו לבזבז חומרי גלם - "לכל דבר בחיים יש כל כך הרבה ערך בעיניו".

ובכל זאת, הסרט הזה שונה מן העבודות הקודמות של הבמאי הפיני - "עלי שלכת" הוא הסרט הכי רומנטי שלו. ארבעים שנה בדיוק אחרי סרט הביכורים שלו, קאוריסמקי מגיש סרט בשני טייקים על אהבה במבט ראשון.

ב"עלי שלכת", כרגיל בסרטים של קאוריסמקי, לא קורה כלום. מה כבר יכול לקרות לאנשים אפורים שגרים במדינה עם מזג אוויר אפרורי? אך בו בזמן, הכל קורה ב"עלי שלכת" - כלבים עונים לטלפון, אנשים מתאהבים, מתים קמים לתחייה, ולמרות המשתמע משמו, האביב תמיד מגיע.

פרנסואה אוזון מביים מאז 1998 בקצב של סרט חדש לשנה, וחלק ניכר מסרטיו זכו להפצה מסחרית בישראל - רקורד שיש למעט מאוד במאים צרפתיים, או אירופאיים בכלל. מ"בריכת שחייה" ועד "קיץ 85", הסרטים של הקולנוען הצרפתי הם אורחים קבועים על המסך בישראל.

עכשיו, גם סרטו החדש "הפשע כולו שלי" עולה אצלנו לאקרנים. זה לקח קצת זמן - כשנה אחרי הקרנת הבכורה המקומית שלו בפסטיבל חיפה, אבל היה שווה לחכות. זה הסרט הכי של אוזון מאז "פרנץ" ב-2016.

הסרט מפגיש בין שתיים מן הכוכבות הלוהטות בצרפת, נדיה טרסקיביץ' ורבקה מרדר, כשבצידן הדיווה הוותיקה איזבל הופר וגם דני בון, אחד הקומיקאים האהובים במדינה.

דני בון, המזוהה עם המבטא של צפון צרפת בגלל הופעתו בשובר הקופות "ברוכים הבאים לצפון", מגלם כאן דמות שיש לה מבטא דרומי כבד. זו בדיחה פנים-צרפתית שאולי תלך לאיבוד בתרגום, אבל הסרט עוסק בצורה שנונה גם בנושאים אוניברסליים יותר - בראשם מאזן הכוחות בין המינים. הוא מתרחש בשנות השלושים, ושתי הכוכבות הצעירות מגלמות בו שתי חברות טובות, שאחת מהן עומדת לדין באשמת רצח של מפיק תיאטרון אשמאי שתקף אותה מינית. המשפט הוא רק השלב הראשון בעלילה עתירת התפניות וההפתעות, שלא מפסיקה להפוך את הקערה על פיה.

השחקניות נפלאות, התסריט שנון ורלוונטי, והבימוי קצבי ואלגנטי. "הפשע כולו שלי" הוא דרך נפלאה לחגוג את תוצאות הבחירות בצרפת ואת יום הבסטיליה.

התחלנו בהמלצה על קומדיה רומנטית בנטפליקס, ונסיים בכיוון ההפוך: דיס-המלצה על קומדיה רומנטית חדשה בקולנוע.

מדובר ב"קח אותי לירח", שהאולפנים בונים עליו כי יהיה "רק לא אתה" החדש. הוא מתרחש על רקע תוכנית החלל האמריקאית, נושא שכבר הוליד לא מעט להיטים, ומככבים בו שמות בסדר הגודל של סקרלט ג'והנסן וצ'אנינג טאטום. אך למרות כל ההשקעה והרצון הטוב, הסרט פשוט לא עובד.

הסרט מתרחש בשנות השישים, רגע לפני הנחיתה על הירח, וכמו הרבה סרטים תקופתיים בימינו יש בו אינספור מחוות וציטוטים. ג'והנסן מגלמת אשת פרסום שהיא במובהק מעין גרסה בלונדינית של דון דרייפר מ"מד מן". הממשלה האמריקאית שוכרת אותה כדי למתג מחדש את תוכנית החלל ולהפוך אותה לאטרקטיבית יותר. ומה קורה מכאן והלאה? נאמר רק שהתסריט מתייחס לאחת תיאוריות הקונספירציה המפורסמות אי פעם: תיאוריית הקשר שלפיה מעולם לא נחתנו על הירח, והכל היה הצגה אחת גדולה, אותה ביים לא אחר מאשר סטנלי קובריק. אל דאגה: "קח אותי לירח" מפריך כמובן את הספקולציה הזו, אבל הוא עושה זאת בצורה כל כך מתישה ומעצבנת, שבא לי לצלול לתוך מחילת הארנב ולהצטרף לצד הקונספירטיבי.

ואיפה הרומנטיקה בכל זה? הא, באחד מקווי העלילה הרבים של המוצר העמוס והמפותל, הגיבורה פוגשת אסטרונאוט ביישן בגילומו של טאטום. זה הצד של הסרט שמסע השיווק שלו בוחר להדגיש, למרות שהוא לא ממש מפותח ולא מקבל יותר מדי זמן מסך. אולי עדיף ככה: בין שני הכוכבים יש אפס כימיה. ככה לא בונים חומה ולא מגיעים לירח.

עוד תלונות? כן, וודי הרלסון מגלם כאן את שליחו של הנשיא ניקסון (כמו ב"העיתון" של ספילברג, כאן מדברים על ניקסון אבל לא רואים אותו). הוא עושה זאת בתצוגת המשחק הגרועה בקריירה שלו. האמת, נראה שאף אחד מן השחקנים לא נהנה במיוחד. גם הקהל לא: בהקרנה בה הייתי, הצופים בקושי צחקו מן הבדיחות העבשות. צפיתי בסרט באמריקה ואפילו המסרים הפטריוטים המלוקקים לא העירו את הנוכחים, אולי כי הבמאי גרג ברלנטי מציג את המסרים האלה בצורה בוטה ורדודה. וכמובן שהתענוג נמשך שעתיים וחצי, כי ככה זה בחיים: ככל שהמנות פחות טעימות הן גם גדולות יותר. קחו אותי לירח? לא תודה, רק קחו אותי לסרט אחר.