הפרק האחרון לעונה גרם לי לחשוש שהסדרה הופכת לדבר שהיא לועגת לו

בעונתה הרביעית, "הבנים" הבהירה לכל מי שהיה צריך לדעת: זו לא יצירת מופת. וזה בסדר גמור.

מהרגע הראשון הסדרה הזאת השתמשה בכלים של דרמת האיכות ה-HBO-ית כדי לשחק עם הז'אנר הכי מצליח של המאה ה-21: גיבורי העל. כבר קרוב ל-25 שנה שזה כל מה שמעסיק את הצופה הממוצע, ו"הבנים" היא עדיין הפארודיה הכי טובה שיש לנו על הקונספט. האלימות, האינטנסיביות והמלודרמה שלה מזכירים את אלו שאנחנו רואים בחוברות קומיקס ובעיבודים שלהן למסך, אבל הבגרות היחסית שבה היא ניגשת אל כל אלה מזכירה לנו כמה מטופש ואנושי מצדנו להיות מרותקים למעלליהם של העל-אנושיים. כמעשייה על גיבורי על, היא מהנה יותר מכל מה שראינו מהז'אנר בשנים האחרונות, בין השאר בגלל שהיא צוחקת עלינו, הקהל שמתעקש ליהנות מהגיבורים האלו.

העונה הרביעית והלפני-אחרונה הייתה פחות מגובשת מקודמותיה. זה לא בהכרח דבר רע: אחרי כמה עונות, לא מעט סדרות יכולות להתחיל להתבחבש בתוך עצמן, וכשהצופה מרגיש מספיק בנוח איתן הוא גם יכול לסלוח להן על זה. ומסתמן שלאורך העונה הזאת, על כל מקרי המוות המדממים שריצפו אותה, לא הרבה השתנה: גיבור העל המרושע והבלתי מנוצח הומלנדר ממשיך להשתלט על אמריקה, הבנים (כשבשורותיהם קימיקו ואנני) ממשיכים לאסוף ניצחונות קטנים. בוצ'ר הולך ומתדרדר אל תהומות הטירוף כששנאתו לגיבורי העל הופכת אותו למה שתמיד שנא: גיבור על חולה, משוגע ואלים.

ואיכשהו, בתוך כל זה "הבנים" חזרה עמוק לתוך שגרה מבורכת: אנסמבל הסדרה עובר במידה מסוימת כמו קבוצה סיטקומית של אנשים שפשוט נהנים ללכת מכות ולהרוג אחד את השני בדרכים שונות ומשונות. זה אולי סוד הקסם של "הבנים". להיות אפלוליים ואלימים, אבל לעשות את זה בשמחת חיים קינקית במיוחד. גיבורי על הם לא הקטע שלי, ובכל זאת פשוט נהניתי נורא, כמו תמיד.

אם תשאלו חלק ניכר מאוהדי "הבנים", שלושת הפרקים הראשונים היו נקודת מפנה שלילית בסדרה מסיבה אחת: מבחינתם, הסדרה נהייתה פוליטית ושמאלנית מדי. נקודות ההשקה בין הומלנדר למנהיגים בסגנון עדות הדונלד טראמפ היו בולטות מדי עבורם. אנני/סטארלייט וחסידיה החלו להיראות כמו גרסה מוכרת מדי של לוחמי צדק חברתי מקצועיים. התוספת החדשה לשבעה, פיירקראקר, היא גרסה על-טבעית ומובהקת של אנשי התקשורת הקונספירטיביים והתלושים מהמציאות שהאמריקאים רואים מדי יום בפוקס ניוז (ואלוהים יסלח לי, גם במחוזותינו אפשר לראות כאלה, לא משנה באיזה ערוץ).

ואותם אשאל: בחייאת. איפה הייתם שלוש עונות עכשיו? מכרו לכם את אותה הסחורה מאז 2019. עכשיו, כשהיא מצופה בשכבה דקה יותר של סוכר, זה כבר לא טעים לכם? העונה השלישית הסתיימה בשחזור מדויק של אחד מציטוטיו המוכרים והמבחילים של דונלד טראמפ ("אני יכול לירות באיזה בחור בשדרה החמישית בניו יורק ועדיין לנצח בבחירות"), כשהומלנדר בנעליו של טראמפ. זו תמיד הייתה סדרה על אמריקה שצריכה להתמודד עם מנהיגים נרקיסיסטים ומגלומנים שחושבים שהם עליונים על האדם הפשוט. זו תמיד הייתה סדרה שהלעיגה את כל מה שמוכרים לאמריקאי הממוצע, מוושינגטון ועד הוליווד. העובדה שהיא נעשתה בלבו של אחד התאגידים האמריקאיים הכי עוצמתיים אי פעם רק הופכת את הביקורת שלה למורכבת יותר.

"הבנים" מעניינת יותר משאר הסדרות שמתיימרות להישאר בצד הצודק והנכון של המפה האינטרנטית. הנבלים והגיבורים שלה מתערבבים, השיוך הפוליטי שלה מבלבל (פיירקראקר הימנית-קיצונית מנסה להזהיר את עוקביה מפני הציונים, ויקטוריה מפוצצת הראשים נראית כמו חיקוי של כל חברת קונגרס נאורה ושמאלנית). הסדרות התקינות-פוליטית של נטפליקס, שנראות לעיתים כמו קטלוג של בנטון, מקפידות להבהיר שרוב אויבינו לרוב יהיו גברים, לבנים וסטרייטים. ב"הבנים", לעומת זאת, האלימות באה מכל מגדר, זהות אתנית או נטייה מינית. ובאיזשהו מקום, דווקא ההסתכלות הזאת נאורה יותר בעיני מכל חנופת פוליטיקת-זהויות.

והשיאים בפירוש היו שם: הפרק הרביעי לעונה, "Wisdom of the Ages", היה אחד הטובים בתולדות הסדרה. העלילה התקדמה בקצב שיא כשפיירקראקר המשיכה להילחם בקרב החשוב ביותר בסדרה, הקרב על דעת קהל שמתרחש על מסכי הטלוויזיה שלהם, ועברו הסודי של פרנצ'י הרס לו את הרומן הגאה עם קולין הנאה, אבל הבסיס של הפרק המופתי הזה התמקד בדמות החשובה ביותר בסדרה: הומלנדר. הומלנדר הגיע למעבדה בה הונדס כילד והחליט לנקום בדרכים יצירתיות וסדיסטיות בכל אחד מהמדענים שהפך אותו למי שהוא, וזה היה מחליא ומופלא.

זאת הייתה נקודת השיא של הומלנדר העונה, עונה שבה באופן משונה הומלנדר לא עשה שום דבר מעניין במיוחד, מלבד להיות הנבל הגדול של הסדרה. אנתוני סטאר נתן את כל מה שיש לו, וזה לא מעט, אבל הוא היה בצל של קרל אורבן, שממשיך להיות סקסי ומטונף, ומבחינת הלב הציוני שלי, גם בצילו של תומר קאפון, שקיבל כאן קו עלילה קווירי ויפהפה מהסוג שגורם לך לשאול - ריבונו של עולם, למה השחקן הישראלי הנפלא הזה היה צריך רילוקיישן זמני כדי לנשק בן? האם לקהילה הגאה והישראלית לא מגיע דברים טובים?


כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

כבר כמה שנים ש"הבנים" היא הסדרה הכי קיצונית בטלוויזיה. העונה, אף אחד לא הניד עפעף למול האלימות הקיצונית והסטיות הביזאריות שמוצגות בה.

לעתים האיברים המושלכים באוויר נדמים כתבלין חביב שיוצרי הסדרה הוסיפו כדי שלא נשכח אותה. אבל לעיתים, רגעי הטרלול הגראפי של הסדרה היו הנקודה שבה הדמויות שלנו עשו צעדים משמעותיים ומעניינים באמת. זה התחיל כשהומלנדר ירה לייזר על מבושיו של מדען שהתעלל בו, והמשיך בפיתולים של הרומן שניהל "המעמקים" עם התמנונית שלו. בתחילה הרומן הזה נראה כמו הנפצה שכתב תיכוניסט עם דמיון מפותח מדי, אבל ככל שהתקדמה העונה, הרומן הזה הדגים לנו כמה עמוקה ההתדרדרות שלו אל הצד האפל. באותה המידה לא חסרות סצנות פרברטיות ומוקצנות ששם רק בשביל הכיף, אבל בכנות - "הבנים" ניגשת אליהן במספיק חדווה מעוותת כדי שחובבי הז'אנר ימשיכו ליהנות מהן בלי שהן יימאסו אפילו לרגע.

אם כבר, החיסרון הבולט ביותר של "הבנים" מגיע בדקותיה האחרונות של העונה (שימו לב, מכאן והלאה ספוילר לסוף העונה הרביעית).

הפרק האחרון כולו מכה גלים - דמויות ראשיות מתות, אחת אהבנו ואחת אהבנו לשנוא. מודה שאני נשארתי די אדיש: ויקטוריה יצאה מארון גיבורי העל, רק כדי להיחצות לשניים על ידי בוצ'ר המתוגבר בווי. גרייס, ראש ה-CIA בדימוס, נהרגת בידי ריאן, הטינאייג'ר הזועם ששונא את שני האבות שלו (ובצדק - שניהם הרוויחו את טינתו ביושר). בסדר.

כבר שנים שהטלוויזיה האמריקאית מתייחסת למותן של דמויות ראשיות כדרך להפתיע את הצופים מספיק כדי שיתספקו עבורם את מכונת הבאזז, ואני מסרב לשתף פעולה עם הטריקים האלה. אם כבר, התרגשתי הרבה יותר מהנכונות של אנני לחזור לימיה כגיבורת העל סטארלייט, וממילותיה הראשונות וקורעות הלב של קימיקו המקסימה. יש כאלה שישמחו לראות אותה ואת פרנצ'י חוזרים זו לזרועותיו של זה; אף שכבר שמחתי לראות את פרנצ'י ואת האיש היקר שמגלם אותו מתנסים עם מגדרים אחרים, מי אני שאבטל אהבה צעירה?

מלבד זאת: הרעים מנצחים, בינתיים. הומלנדר נהיה בגדול למפעיל הבובות שמאחורי נשיא ארצות הברית, מתנגדי המשטר ברחבי הארץ בסכנה גדולה, והיחיד שיכול להביס אותו מעוניין להרוג בנוסף אליו גם את כל שאר גיבורי העל באשר הם, ברצח עם יעיל מדי. ובטעות הוא עוד יכול להצליח.

אבל דווקא חטיפתם של פרנצ'י, יואי ואם-אם היא זאת שעניינה אותי, בעיקר מפני שהיא עצבנה אותי נורא ברגע שהבנתי מה קורה בה. רק אחרי שעשיתי קצת שיעורי בית שמתי לב שהגיבורים שלנו נחטפים על ידי דמויות שעקרונית הייתי אמור להכיר כבר: אלו דמויות שהופיעו לכמה סצנות קצרצרות בעונות הקודמות, חלקן מוכרות רק לצופי סדרת הבת של "הבנים", "Gen V".

ועל כך אומר - נו באמת. אני מת על "הבנים" בדיוק בגלל שהיא לא נותנת לי את השטויות של היקום הקולנועי של מארוול ודומיו. לא, הצופה לא עובד בשבילכם. אני לא חייב לראות כל סדרה שקשורה ליקום של "הבנים" כדי להנות מהסדרה עצמה. בוצ'ר, פרנצ'י, אם-אם ויואי קמו כדי להילחם בגיבורי העל, והסדרה בכיכובם פה כדי לצחוק על כל מה שיש לז'אנר הזה להציע. זו סוגה גוססת, וטוב שכך - לקהל נמאס מכאב הראש של יקומים הקולנועיים השונים.

ספרו לי סיפור טוב. הסדרה הזאת עושה את זה כבר כמה שנים. היוצר אריק קריפקי ("על טבעי") אינו מגה-מוח טלוויזיוני מהסוג שרשתות הכבלים מטפחות ב-20 השנים האחרונות, הוא טוב מזה: במשך שנים רבות קריפקי עמד בראש צוות כותבים שנדרש, מדי שבוע ולאורך 20 פרקים בעונה, לסקרן ולהסעיר את צופיו. המודל הזה נעלם מאיתנו, ואולי זה בסדר, אבל הישירות נטולת הבולשיט של "הבנים" מזכירה במידת מה את ימי הזוהר האלה. ואם הסדרה תתחיל לעשות לנו עכשיו את כאבי הראש המארווליים האלו, היא תאבד את מה שהופך אותה לייחודית בנוף, ותישאר עם המון איברים כרותים.

ברגע ש"הבנים" תהפוך לעוד חלק מיקום טלוויזיוני-קומיקסי-קולנועי שלם, היא באמת תסגור מעגל ותהיה לכל מה שהזהירה מפניו. עונתה החמישית של "הבנים" צפויה להיות האחרונה, וממש אין לי עניין לראות אותה הופכת לנקודת פתיחה של עוד אינספור סרטים, סדרות והגנבות שרק נועדו לקחת ממני את הזמן והכסף. קחו את עצמכם ברצינות, בבקשה, ותביאו לי עוד עונה בפרק זמן סביר הפעם. אין סיבה שאחכה לראות עוד שנתיים כדי לראות את החבר'ה שלי שוב.

כל פרקי "הבנים" זמינים באמזון פריים וידאו עם תרגום לעברית.