צפייה בחצי מהעונה השנייה של "בית הדרקון", שארבעה משמונת פרקיה נשלחו לביקורת, מגלה שיוצרי הסדרה נענו לתלונות המעריצים, או לפחות לאחת מהם. כן, השמות עדיין דומים מדי וקשה להיזכר באילן היוחסין של כל דמות שצצה על המסך, אבל לפחות הסדרה הרבה פחות אפלה. כלומר, טכנית - היא חשוכה הרבה, הרבה פחות. עונות הסיום של "משחקי הכס" ועונתה הראשונה של סדרת הספין אוף על בית טארגאריין הואשמו לא פעם בצילום אפלולי וחשוך מדי. בחירת תאורה שנראית נהדר במסך איכותי, לא בהכרח בצפייה על לפטופ. ארבעת הפרקים הראשונים לעונה החדשה מסמנים תפנית ברורה - לא משנה איפה נמצאים ומתי, הגוונים בהירים מספיק כדי לראות הכל בחדות, גם על מסך של סמארטפון.
בכל הנוגע לתוכן עצמו, לא נרשמה ירידה באופל או בכמות הזוועות. העולם של "בית הדרקון" קשה וכבד, עם מעט מאוד רגעי אושר והפוגה. זה קשור גם לדרך שבה היא מסופרת, כמובן. הדמויות חוות גאות ושפל, אבל אנחנו איתן כשקשה להן, כי שם בדרך כלל מתרחשים המאורעות ההיסטוריים. שלווה, או לפחות שקט, יובילו לרוב לקפיצת זמן וישמשו כרקע למשבר חדש או זיכרון עצוב. זאת הייתה הבעיה העיקרית של העונה הראשונה - מרוב ניסיונות לדחוס שנים של היסטוריה בזריזות כדי להגיע לרגעי השיא, קיבלנו רצף של טרגדיות וזוועות כמעט בלי להכיר את הדמויות שסובלות מהן.
לפחות בחצי הראשון שלה, העונה השנייה לא צריכה לדלג קדימה. היא תופסת את כל הדמויות שלה ברגע מפחיד במיוחד בחייהן, ומרשה לעצמה לשקוע אל תוך המשבר המתהווה. אם פתיח העונה הראשונה הציג דגם אבן של שושלת טארגאריין עם נוזל אדום המחלחל לתוכו, העונה השנייה כבר מציגה את מאורעות העבר דרך שטיח רקום - לא מבנה משפחתי ממבט על, אלא היסטוריה אישית, דמויות ספציפיות מאוירות בחוטים צבעוניים. האירוע האחרון שמופיע הוא המאורע המחולל לעונה החדשה ומסכם של הקודמת - מותו של לוק ולאריון, בנה של הנסיכה ראינירה, בקרב דרקונים עם דודו אאימונד.
תחת שלטונו של המלך אאיגון השני, הממלכה קרועה בין שני צדדים בקרב הירושה הטארגארייני. "הירוקים" נאמנים למלך החדש והלא לגמרי כשיר, שהוצב על כס המלכות על ידי אמו אליסנט וסבו רודף השליטה אוטו הייטאוור. "השחורים" נותרו נאמנים לנסיכה ראינירה, שהייתה אמורה לרשת את אביה וייסריז לאחר מותו אך הוחלפה ברגע האחרון. בעוד ראינירה אבלה על מות בנה האהוב, מחפש דיימון, בן זוגה ולמרבה הצער גם הדוד שלה, נקמה אכזרית במי שקראו תיגר על מלכתו. מכאן והלאה אין מנוס משפיכות דמים, רצוי כזו שמגיעה עם צל כבד של דרקון.
יעניין אתכן גם:
"מחיאות כפיים רמות": מאחורי תיאור הזוי מסתתרת בנטפליקס סדרה גאונית
"אריק": הדמות הזו היא אחת העוצמתיות שיצאו מנטפליקס בשנים האחרונות
"Hacks": הסדרה הזו זקוקה נואשות לעשרים ומשהו פרקים בעונה. וגם אנחנו
האמירות ריקות יותר מהקלוריות: 8 הערות על העונה השלישית של "ברידג'רטון"
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אף צד לא לגמרי מעוניין במלחמה, או לא מעוניין להיות זה שיפתח אותה, אבל נראה שהפור כבר נפל. כך הולכת ונרקמת מלחמת אזרחים עצומת ממדים, לא בהכרח בגלל רוע ואכזריות אלא כתוצר לוואי של תקשורת בעייתית, אי הבנות וקפריזות של רגע. ומילא משפחות אצילות שנלחמות בתוך עצמן, אבל כפי שלוחשת המאהבת של אאימונד באוזנו, בסוף האנשים שמשלמים את המחיר הכי כבד הם פשוטי העם שלא קשורים לכל זה. אם כל זה מזכיר לכם משהו מהאקטואליה המקומית - עוד לא ראיתם כלום. העונה מציעה שלל הדהודים וטריגרים לאירועי התקופה בישראל, אבל במידה מסוימת הדמיון הזה רק הופך אותה לרגשית ואקטואלית יותר עבורנו.
חוץ מטרגדיה של טעויות או כרוניקה של מלחמת אזרחים צעד אחר צעד, העונה גם נוגעת בהרחבה באבל, נקמה והקשר ביניהן. רגעי ההפוגה הקצרים שמרשים לדמויות לעשות משהו מלבד רקימת מזימות או קרבות קטלניים, מוקדשים שוב ושוב לכאב על אובדן של אדם קרוב. הכאב הזה מפעיל את הדמויות בדרכים שלא תמיד תואמות את הקוד האתי או הדימוי העצמי שלהן, אבל בצורה שלא סותרת את אופיין אלא מוסיפה להן מורכבות. המבנה המשפחתי הסבוך מעצים עוד יותר את הרגשות - זו מלחמת אחים במובן הכי מילולי של המילה, עם דמויות של זוגות אחים ואחיות (לא פעם תאומים) שצצות כל הזמן בעלילה.
ראינירה ואליסנט הן הלב של הסיפור כדמויות המפתח של שני המחנות. המסלולים שלהן מקבילים והן שונות מאוד זו מזו, אבל כמי שגדלו יחד יש להן גם הרבה במשותף. מעבר לזה, שתיהן זוכות להעמקה פסיכולוגית שמעמיקה גם את הסיפור עצמו. הן עושות המון טעויות, כך שלא נוצר מצב שבו אחת מהן היא "הטובה" ואילו השנייה "הרעה", אבל עם שתיהן גם אפשר להזדהות ברגעים מסוימים. הן בהחלט לא נראות כמו אמהות לילדים בוגרים וסבתות לנכדים, אבל נו, בעולם של "משחקי הכס" גם 30 זה גיל אפשרי להפוך לסבתא. לכל אחת מהן יש גם דמויות תומכות ובעלות ברית שמשאירות חותם. אצל ראינירה אלה דיימון והנסיכה ראייניס, שכל אחד מהם מושך לכיוון הנגדי, ואצל אליסנט מדובר באביה הדומיננטי מדי, היועץ הקריפי לאריס סטרונג והאביר קריסטון קול, שהתקדם מסתם טמבל חתיך לטמבל חתיך ששוכב עם המלכה.
הסדרה נותנת את הפוקוס גם לשתי דמויות שבעונה הקודמת היו בעיקר רעיון. כישורי המנהיגות של אאיגון מוגבלים מאוד והוא הרבה פחות חריף, נועז או פיקח מאחיו הצעיר ושתום העין, שכבונוס מתסכל ניחן גם בכריזמה מחשמלת ולוק של אלף. העונה החדשה מעניקה לו מידה של אנושיות וחסד ולא הופכת אותו לעוד נער אכזר ומרושע כמו ג'ופרי או רמזי. יש לו מספיק מודעות עצמית - ואנשים שיזכירו לו - בשביל להבין מה מצבו, ומספיק רצון להצליח כדי שהידיעה הזו תענה אותו. אך הדמות הטרגית באמת כאן היא אשתו-אחותו, הלנה - ילדה שאמה כפתה עליה חתונה עם אחיה הגדול והפכה אותה בעל כורחה לחלק מההיסטוריה.
"בית הדרקון" היא סדרה שהצלחתה תלויה באיזון העדין בין הגרנדיוזי לאישי, משק כנפי דרקון ממוחשב ומשק כנפי ההיסטוריה. בלי קרבות מקדמי עלילה ואלימות מזעזעת היא תראה כמו בזבוז של עלויות ההפקה העצומות שלה, ובעונה השנייה השימוש בשני אלה עדין וחכם למדי. הסצנות הענקיות אלה מגובות במספיק עלילה ודרמה אנושית כדי שבאמת יהיה לנו אכפת, מה גם שהן מובדלות היטב מפרקי המלחמה הגדולים של "משחקי הכס" בסגנון הצילום והבימוי שלהן. כן, גם אלה שהציגו דרקונים בפעולה. יפה לראות שהסדרה יודעת להשתמש בדרקונים שלה גם בשביל דברים קטנים יותר - למשל, כשהדרקונית סיירקס מנחמת את אדוניתה ראינירה ברגע של שברון לב.
גם הבעיות של הסדרה עדיין כאן, במיוחד העובדה שהיא מסורבלת ועמוסה יותר ממה שהיא צריכה להיות. לפחות נכון לעכשיו היתרונות שלה מתעלים על החסרונות, כך שכל עוד נמנעים מהשוואות לסדרת האם, שעדיין מתעלה עליה כמעט מכל בחינה, היא מספקת צפייה שבועית ראויה, מותחת וברגעים מסוימים גם נוגעת.
"בית הדרקון" משודרת בצמוד לשידור בארצות הברית, ימי שני ביס, הוט וסלקום טי-וי.