לצערי, עקב עיכובים בלתי צפויים, צפיתי בהפקה האחרונה של "ריגולטו" מאת ורדי באופרה הישראלית רגע לפני שהיא ירדה אחרי 12 הופעות מוצלחות. אני כותב "לצערי" כי בזמן שהמילים האלה יתפרסמו ההפקה כבר הסתיימה ואין אפשרות לקנות כרטיסים להופעות נוספות. זה מקרה חריג, ומצער מהצד שלי, שכן בעיני רוחי אני תמיד מדמיין קורא אחד או שניים שמתלבטים אם ללכת לאירוע ומבקשים לקבל את דעתו של מבקר כזה או אחר, שעשוי להיות גם אני. קוראים יקרים, שתדעו, שאני מתייחס לאפשרות הזאת בצורה האחראית ביותר.
והנה הפעם, חופשי לחלוטין מהאחריות הזאת, אני מרגיש שאין צורך שאספר לכם כמה ההפקה הייתה טובה מאוד, אך לא אחידה ברמתה. הסולנים היו מדהימים, עם דגש על ריגולטו עצמו, הבריטון יונוץ פאסקו שאינו זר לחובבי האופרה המקומית, התעלה על עצמו באחד התפקידים הכי משכנעים וחזקים שלו. ביצוע שהיה שווה את מחיר הכרטיס לבדו. מאידך, התפאורה הייתה הכי פשוטה למראה שראיתי על בימת האופרה אי פעם. צריך להגיד ש"פשטות" היא לא מילה גסה, והיא אפילו יכולה להיות נעימה למראה באירוע גרנדיוזי מעצם היותו כמו אופרה, אבל הפעם ההרגשה הייתה של עוני ויזואלי שאלמלא הסולנים האדירים על הבמה הייתה גורמת לתחושה של חובבנות קלה.
על התפאורה אחראים קבוצה של אמנים בשם "נומן/פור יוז", קולקטיב בינלאומי שאחראי על עיצוב קונספטואלי ועוד כל מיני מילים מפוצצות כמו "חלל חסר הגדרה" או "עיצוב מרחבי היברידי". מילים שנשמעות כאילו נרקחו בבית הספר לאמנות של אוניברסיטת קולומביה בין הפגנה נגד ישראל ללאטה מאצ'ה נטול לקטוז. בפועל, מעבר לקריצה מוזרה לארנב מסרט הקאלט "דוני דארקו" ושימוש מקורי במסך החיצוני, הבמה הרגישה פשוט יתומה, וזה מאוד לא אופראי.
ואולי בעצם אני יכול לנצל את ההזדמנות הזאת ולהסביר מה זה בכלל "אופראי". ואולי, אולי בכלל אין דבר כזה בכלל? אולי זה מושג שקיים בראש של מבקרי תרבות קטנוניים שמחפשים ריגושים בפרפקציוניזם במקום במוזיקה. נראה לי שאם הצלחתם לצלוח את המילים שלי עד כה תסכימו לצאת איתי למסע קטן לצפון איטליה.
לפני חודש וחצי הגעתי לאירופה כדי לצפות בהופעת רוק של ברוס ספרינגסטין ובמופע פופ של טיילור סוויפט, בין לבין יצאתי לצפות גם באופרה "דון פסקואלה" של המלחין האיטלקי דוניצטי בבית האופרה המפורסם "לה סקאלה" במילאנו. לצערי, ספרינגסטין - הבריטון המרגש ביותר שראיתי על במה - ביטל את הופעתו. אך הביקור שלי בלה סקאלה היה - כמאמר הקלישאה - אופרה אחרת.
זו הייתה הפעם הראשונה שלי בתיאטרון לה סקאלה, מקום שנחשב למכה של עולם האופרה. בית המקדש אם תרצו. הייתי רוצה לספר לכם על תחושת קדושה חד פעמית שמתמלאים בה כשנכנסים בשערי היכל הקודש האיטלקי, אבל בפועל היה שם בעיקר תור ארוך ודוחק שגרמו לי להרגיש בבית. גם החשש הראשוני שמא העובדה שלא ענבתי על עצמי עניבה בחום של הקיץ האיטלקי תגרום לי לבלוט לרעה בין הקהל האיטלקי, אך להפתעתי רוב הקהל היה לבוש בצורה קז'ואלית יחסית.
שאלתי את אחד הצופים בתאים, שהיה לבוש בטי שירט שחורה וג'ינס אם זה נהוג להגיע ככה לבית האופרה המפורסם בעולם. הוא הסביר לי שרק לפרמיירות צריך ממש להשקיע בהופעה, אך לשאר ההופעות רוב האנשים מתלבשים בצורה קלילה. אסור להיכנס במכנסיים קצרים וגופיות, אבל גם לא צריך להשקיע בשמלות ערב מסוגננות או חליפות. בטח לא בקיץ האיטלקי החם. למדתי משהו. אם מישהו בעתיד יחפש בגוגל "קוד לבוש ללה סקאלה" ויגיע לפסקה הזאת - כבר עשיתי משהו בחיים.
ובכן, אחרי שנכנסתי לתוך מבנה התיאטרון המפורסם הגעתי לפואייה של לה סקאלה, שכולל כמה פסלים יפים ותור בלתי נגמר לקפיטרייה שמוכרת קפה איטלקי משובח (אני משער, לא טעמתי, אבל אין במילאנו קפה רע) ומספר מאפים. חווית הצפיפות הפתיעה אותי, בטח בהשוואה לבתי אופרה מפורסמים אחרים שהייתי ברחבי העולם בהן אפילו החוויה של ללכת מהמזנון לשירותים הרגישה כמו מתוך סרט נסיכות של דיסני. בלה סקאלה, כך מתברר, הסיפור הוא לא המסביב - אלא המוזיקה.
ואין מה להגיד, הסיפור הזה עובד. הכניסה לאולם של לה סקאלה תגרום לכל חובב תרבות לעצור את נשימתו לרגע. כל הציניות של התור בחוץ, המזגן הלא קיים והקפה היקר מדי במזנון זולגת באופן טבעי מהגוף כשמביטים במסך האדום שמונף מול האולם דמוי הפרסה שמרכיבה את חלל האודטוריום, שמורכב מעשרות תאים. אינני מבקר ארכיטקטורה, קטונתי, אבל זה החלל הכי מרשים שהייתי בו בחיים. וגם זה, כמובן, רק המתאבן לקראת הדבר האמיתי: האקוסטיקה.
בתור חובב של דוניצטי בכלל, ושל "דון פסקואלה" בפרט, התענגתי על כל רגע. היופי של האולם והבמה הם אבק לעומת השלמות של המוזיקה, בדרך הכי נכונה שאפשר לשמוע. אפשר לראות את האופרה הזאת בטלוויזיה, לפעמים אפילו תוכלו למצוא אותה בקולנוע. אפשר לשמוע אותה בספוטיפיי באיכות מושלמת עם האוזניות הכי טובות בעולם - אבל לא תוכלו לשחזר את הרגש של האופרה בהופעה חיה, ולה סקאלה, שמילולית נבנה כדי לתקוף את כל החושים של הצופים הוא כמו עוד כלי נגינה. לא צריך להיות חובב אופרה כדי להתאהב בשירת המשרתים ההומוריסטית ("ללכת ולחזור בלי סוף") אבל צריך לשמוע את הקטע המפורסם הזה בבית אופרה אמיתי, שכמו סופג את השירה והנגינה ויורה אותו אל תוך הקהל - כדי להבין כמה הוא מרגש. ואלוהים, כמה שזה היה מרגש.
ובחזרה לשדרות שאול המלך בתל אביב (שאמני מחאה יצירתיים הפכו לאחרונה ל"שדרות המפקיר", על שם בנימין נתניהו), לבית האופרה הישראלי אין במה להתבייש. לא ברמת ההפקות, לא ברמת הסולנים. על הארכיטקטורה אפשר להתווכח - כאמור, זה ממש לא הפורטה שלי - אבל בשורה התחתונה לא צריך להרחיק עד מילאנו בשביל ליהנות מאופרה ברמה גבוהה. כן, האקוסטיקה במשכן לאמנויות הבמה בעייתית. חלל האודטוריום רחב ועמוק יותר בהשוואה לבתי אופרה קלאסיים, דבר שמצריך שימוש רק בסולנים עם קולות מאוד מאוד חזקים. לא תמיד זה מתאפשר.
זה בלט למשל בהפקה האחרונה של ריגולטו אצל הילה פחימה, זמרת הסופרן הישראלית המצויינת, שהצליחה להרטיט לבבות בצורה מדויקת גם אצל מי שישב בשורה האחרונה ביציע. צריך לציין, שוב, שפחימה היא ישראלית לכל דבר ועניין, אך בדומה לדני אבדיה בסיס האם שלה אינו בתל אביב. כישרון כל כך גדול צריך להיות ב-NBA של האופרה, וזה בדיוק מה שהיא עושה. העובדה שאנחנו זוכים לראות אותה פה בכלל לא מובנת מאליו, בטח בתקופה כזאת. ובכל מקרה, פחימה גורמת לזה להיראות קל, אבל זו לא משימה פשוטה בכלל למלא בסאונד את בית האופרה בתל אביב.
להבדיל, זו הייתה הפעם השלישית שאני רואה בתל אביב את הטנור האיטלקי אורסטה קוזימו, וזו הפעם השלישית שאני מופתע לרעה מהביצועים שלו. זה מפתיע כל פעם מחדש מכיוון שקוזימו נראה כאילו סותת על ידי פסל רומאי מתקופת הרנסנס כדי להיראות כמו נער הפוסטר של עולם התרבות. הרפרטואר שלו מרשים, וכולל הופעות בכמה מבתי האופרה הגדולים בעולם, כולל לה סקאלה - ובכל זאת, ההופעה שלו תמיד חלשה, על גבול האנמית. לפני שנתיים כתבתי על הביצוע שלו בלה טרוויאטה כי "ייתכן כי תפסתי אותו בערב רע, או שאולי הקול הבהחלט מרשים שלו מתאים יותר לביצוע קונצרטנטי". נראה שכך או כך, הקול שלו לא מספיק למלא את בית האופרה התל אביבי. זה בזבוז בעיקר כי לא חסרים טנורים ישראליים שיודעים לעשות את זה. בזבוז כפול כשזוכרים שהתקפיד של קוזימו, בתור הדוכס, כולל את אחד הקטעים המפורסמים בתולדות האופרה: La donna è mobile.
בדף שחולק עם התוכנייה של האופרה נכתב כי מתאו בלטראמי האיטלקי נאות להגיע ולנצח על האופרה ברגע האחרון. זה בכלל לא הורגש, ואפילו להפך. מזמן לא שמעתי את תזמורת האופרה כל כך מדוייקת ועוצמתית. ואולי זה חלק מהטרגדיה, שדווקא בזמן הזה יש מקומות עם כל כך הרבה עוצמות, כשבמקומות אחרים החולשה מהדהדת. צמוד לבית האופרה נמצאת "כיכר החטופים", בזמן שבתוך האולם זכינו "ליהנות" מסיפור קלאסי על אבא שמוותר על הכל כדי להציל את בתו החטופה - ונכשל במשימה. לא בטוח כמה הבמאית רגינה אלכסנדרובסקיה (לפי הבימוי המקורי של מיגל דל ארקו) עשתה בכלל את הקישור, אבל הקהל הישראלי בטוח החסיר פעימה בכל פעם שהשורש ח.ט.פ הופיע בתרגום.
אז איפה היינו? אה, בניסיון לענות על השאלה "מה זה אופראי?". ובכן, עליי להתנצל בפני כל מי שקרא את כל המילים שלי עד לכאן, כי באמת שאין לי תשובה טובה לזה. אופרה זו יותר מאמנות נשגבת בעיניי. זה אוסף של חוויות. אישיות ופומביות. לראות את ריגולטו בשנת 2024 בסמוך לכיכר החטופים זה לא אותו דבר כמו לראות אותו ב-2012 או 2014. בטח כשלהשתחוויה עלו כל הסולנים עם סרט צהוב בולט על התלבושות.
אופרה היא שילוב של שירה, משחק, מחול, ויזואליה ועוד ועוד - וזה בעיקר רגש. כשזה נתפס, זה הכי יפה בעולם. בקרוב תיפתח האולימפיאדה, שם תוכלו לראות את הקופצים במוט הטובים בעולם מנסים לעשות את הבלתי ייאמן - לרוץ הכי מהר שאפשר, לעצור בדיוק ברגע הנכון כדי לתקוע את המוט במקום הנכון, בטכניקה המושלמת, ואז לזנק באוויר לגובה בלתי אנושי. אופרה היא הקפיצה במוט של עולם המוזיקה. אופראי זה מוגזם, זה צעקני, זה פלרטטני, זה חצוף, זה מורכב - ובעיקר, זה מרגש. נסו פעם. אם אתם ממיטיבי הלכת שהגיעו עד לכאן אני בטוח שאתם כבר סקרנים. לכו להתרגש.