שעות ספורות לפני שנכנס לתוקפו העוצר של חג הפורים 2021, הגיע בנימין נתניהו לריאיון עם אודי סגל בערוץ 13. זה היה ריאיון ארוך במיוחד, מהסוג שראשי ממשלה אמורים לתת מדי פעם לכלי תקשורת מקומיים, בו נתניהו דיבר על יחסי החוץ של ישראל עם ארה"ב, על האישומים הפליליים נגדו וכמובן, על מגפת הקורונה שהשתוללה באותם ימים בישראל. נתניהו התחיל את הריאיון עם מסכה על פניו, שהחביאה חיוך גדול. הוא העביר כמה מסרים שהוא רצה, אך ככל שהריאיון התקדם החיוך נעלם מפניו. הביקורות היללו את סגל בימים שלאחר מכן, כמראיין הראשון ש"גרם לנתניהו לגמגם". יש שאומרים שהסיבה שנתניהו מסרב להתראיין היום לעיתונאים ישראלים (ולא, אנשים שצרחו בכנס הליכוד "ביבי, זכינו לחיות בדור שלך!" אינם עיתונאים) היא אותו ריאיון, שהותיר בו טראומה עמוקה. יכול להיות.
העובדה היא שאודי סגל הוא מראיין מנוסה, כזה שיודע לגרום גם ל"מר טלוויזיה" לגמגם. הניסיון שלו הוא זה שגרם לו לשתוק אתמול במשך כמעט ארבע דקות בזמן שראיין את טליה דנציג. לא פוליטיקאית אלא נערה בת 18. נכדתו של החטוף אלכס דנציג, שאתמול צה"ל הודיע על מותו בשבי חמאס. סגל פתח את הריאיון בניסיון לקבל מטליה תשובות על שאלות ענייניות כמו מתי הודיעו למשפחה שאלכס נהרג, והאם יש להם פרטים על נסיבות המוות - אבל מהר מאוד הוא הבין שהוא רק סטטיסט בריאיון הזה. במקום, הוא עשה את הדבר הנכון, ופשוט ביקש ממנה להעביר מסר לממשלת ישראל, שדנה בימים אלה באפשרות של עסקת חטופים.
זו תגובתה המלאה. בדיוק כמו אודי סגל, אני מבקש לא להפריע לה להעביר את המילים החשובות שלה.
"אני רוצה להגיד שסבא שלי נלחם כל החיים שלו בשביל המדינה הזאת. אתמול חגגנו לו יום הולדת 76. סבא שלי בגיל של המדינה. הוא נתן את כל כולו בשבילה. הוא נלחם במלחמת יום כיפור. הוא עבד בחקלאות בשדות, קילומטר מחאן יונס. הוא אכל הפצצות כל החיים בעוטף עזה ועדיין נתן את כל כולו בשבילה. כמוהו כל האנשים שנמצאים שם. תצפיתניות בגיל שלי, בנות 18, שנחטפו מהבסיס שלהן, שאמרו: 'אנחנו רואות אותם', ואף אחד לא הקשיב להן. אני רוצה להגיד: מי שלא חושב שהחטופים יכולים לחזור כאילו שכח את ערך החיים. כאילו שכח למה הקמנו את המדינה הזאת. כאילו שכח למה הקזנו כל כך הרבה דם עד עכשיו. אני שואלת עד מתי אתם רוצים שהמלחמה הזאת תמשיך? עד מתי הדם יישפך? עד מתי לבבות יישברו? עד מתי השנאה תפלג? ומתי תחזור האהבה לרחובות האלה. מתי יחזור לפעול מפעל החיים של החטופים האלה. סבא שלי שהקים את מפעל המסעות לפולין שעבד כל החיים שיהיה מפגש אנושי.
כל מי שחושב שיש מחיר להחזרת החטופים שכח את ערך החיים. שכח את הערך של פדיון שבויים. שכח מה זה להיות בן אדם. ואנחנו חייבים להיזכר מה זה להיות בני אדם. חייבים להיזכר מה זה להיות חברים אחד של השני. מוסריים. בני אדם. וסבא שלי לימד אותי כל החיים מה זה להיות בת אדם. מה זה להקשיב לאחר. מה זה לדאוג לצדק ולאמת. ואני מבקשת שהאמת תצא לאור. היה מחדל מטורף בשבעה באוקטובר. אנשים טובים מדי הלכו מאיתנו. טובים מדי. אנשים שהיו יכולים לנהל את המדינה הזאת ולא לתת לביזיון הזה להמשיך.
אני גם מבקשת אישית מבנימין נתניהו - תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שהחטופים רק סובלים ולא רק מתים. רק סובלים! כאילו אפשר להתנחם בזה שהם רק סובלים. מה זה צריך להיות? זאת לא המדינה שסבא שלי חינך לאהוב כל כך. זאת לא היא. ואני מאמינה בה. מאמינה שהיא תחזור להיות מה שהיא הייתה. אני מאמינה אבל שבשביל זה צריך להילחם, ובשביל זה צריך להחזיר את כל החטופים שלנו הביתה. זה לא ייתכן שילדים שחזרו מהשבי מתחננים, בשביל לשקם את החיים שלהם, שאבא שלהם יחזור גם. תשעה חודשים!
המחדל הזה חייב להיפסק כי אחרת אנחנו לא נשקם את הפצע הזה. אנחנו לא נחזור להיות מה שהיינו ואנחנו נמשיך להידרדר, להידרדר ולהידרדר. חייבים להחזיר אותם עכשיו. ואני רוצה להגיד שכל מי שמשתתף בצערי - ואני מודה מאוד על התמיכה - כל מי שמשתתף בצערי ושואל מה אפשר לעשות - צאו לרחובות! צאו לרחובות ותעזרו להחזיר את הלב במקום. לא רק שלי, גם שלכם. כי אתם יודעים טוב מאוד שהלב שלנו לא במקום כבר המון זמן. צאו החוצה. צאו החוצה. לא רק בשביל סבא שלי. לא רק בשבילי. בשביל כולנו. זה העתיד של כולנו. חייבים להפסיק את זה. חייבים להפסיק את זה כבר.
יותר משלוש דקות וחצי ללא הפסקה. כמעט בלי לנשום. הדמעות ממלאות לה את העיניים בכל פעם שהיא מדברת על סבא שלה באהבה, אבל היא מחניקה אותן ומסרבת לתת להן לזלוג החוצה. היא לא רוצה להיות הילדה שבוכה על סבא שלה כי היא מבינה שיותר מדי דמעות כבר נשפכו, והאנשים ששכחו מה זה להיות בני אדם כבר לא מתרגשים מהן. היא יודעת שהיא לא יכולה להישבר עכשיו ולהתפרק בבכי, כי יש שם עוד הרבה אבות, עוד הרבה סבים, עוד הרבה ילדות בנות גילה. ילדה בת 18, שמסתמנת כאישה יותר חזקה מכל "הגברים" בקבינט.
התפקיד של אודי סגל ברגעים האלה היה פשוט: לשתוק. לפעמים עיתונאים צריכים לשאול שאלות קשות, לפעמים מראיין צריך לתת שאלות מנחות, ולפעמים צריך לדעת פשוט לא להוציא הגה - ועדיין להקשיב ולהיות שם עבור המרואיין. מראיינים רבים מנצלים את ההזדמנות הזאת שמרואיין נותן מונולוג ארוך כדי להסתכל על הליינאפ של המהדורה, לפטפט עם העורך או לבדוק וואטסאפים בטלפון - אבל אודי סגל נשאר ממוקד במרואיינת שלו גם אם הוא לא אמר כלום. הוא לא הפריע לה, אבל גם לא עזב אותה. זו הייתה הקשבה פעילה, בלי מילים. לעתים נראה שבדיוק כמוה גם הוא מנסה להחניק את הדמעות.
בהקשר הזה ראוי לציין שדוד ורטהיים, עורך וואלה ברנז'ה, חשף כי עוד לפני המהדורה המרכזית של ערוץ 13 הגיעה לאולפן בנווה אילן המנכ"לית החדשה יוליה שמאלוב ברקוביץ'. לפי ורטהיים, שמאלוב-ברקוביץ' פנתה לסגל, והוא ביקש ממנה לא להפריע לו להתרכז לקראת השידור. בסוף דין ודברים בין השניים נשמעה המנכ"לית מטיחה בו: "תלך אתה הביתה". איזה מזל שהוא לא הלך הביתה. איזה מזל שהוא לא איבד את הריכוז. איזה מזל שהוא לא סתם את הפה מול פוליטיקאית שבאה להשתיק אותו, אבל כן ידע לא להוציא הגה כשגיבורה בת 18 אמרה לו מילים שמדינה שלמה הייתה צריכה לשמוע. יש מי שבוחר להיות שופר של פוליטיקאים ציניים ואינטרסנטים, ויש מי שבוחר לתת מיקרופון לאזרחים. תבחרו אתם מה אתם מעדיפים.
בקטנה
בהמשך הריאיון טליה דנציג דיברה על הבחירה של ראש הממשלה להמריא לוושינגטון כשעל שולחן העבודה שלו במטוס מונח כובע עם המסר הביביסטי החלול: "ניצחון מוחלט". דנציג, כאמור נערה בת 18, אינה גנרלית במילואים או מומחית בלחימה היקפית, אבל היא עברה בשנה האחרונה מספיק בשביל להבין מתי עובדים עליה בעיניים.
היא סיפרה שב-7 באוקטובר שתי אחייניות שלה, ילדות בנות 6 ו-8 נאלצו לברוח מהחלון של ביתן השרוף בקיבוץ ניר עוז. "הנכדות של סבא שלי לא יחלמו יותר חלומות של ילדות", היא אמרה בכאב, "זה הרגע בו האפשרות לניצחון מוחלט ירדה מהפרק. על איזה ניצחון מוחלט אתה מדבר? איך דם שנשפך הוא ניצחון מוחלט? עד מתי החיילים שלנו ימותו? עד מתי החטופים שלנו ימותו? עד מתי אנשים יהיו עקורים מביתם? איזה ניצחון מוחלט". בדיוק בזמן שטליה דיברה על כמה שאנחנו רחוקים מהניצחון המוחלט, כמו במטה קסם, הופיע בצד ימין של המסך התרעת צבע אדום בקרית שמונה, וכמה רגעים אחרי זה גם במנרה. רק בת 18, אבל יודעת משהו על העולם הזה. איזו טרגדיה.