בשבוע שעבר, מעט אחרי שדיסני שחררו את הטריילר לגרסה החדשה ל"שלגייה ושבעת הגמדים" עם גל גדות בתפקיד המלכה הרעה, נקלעתי לדיון עם חבר שטען כי כל הגרסאות המחודשות לקלאסיקות הילדות גרועות, ללא יוצא מן הכלל. הבעיה לדעתו היא אחת: "הכול יותר מדי Woke". בעיניו, הקידמה הרסה כל חלקה טובה. דמויות שבעבר גולמו על ידי שחקנים לבנים, פתאום שינו את צבען, דמויות חדשות הוכנסו בשביל לתת ייצוג לשכבות אוכלוסייה שלא היו מיוצגות בעבר, ובכלל, הכול נהיה יותר מדי פוליטיקלי קורקט וזה בא על חשבון הנאמנות למקור.
חשבתי על השיחה איתו מיד אחרי הצפייה בהצגה "ספר הג'ונגל", הגרסה המחודשת למחזמר משנת 1996 שהפך ללהיט יוצא דופן וחוזר עכשיו לבמות כשמאחוריו כמעט כל הצוות המקורי. לא רק הבמאי חנוך רוזן, והשחקנים טוביה צפיר (באלו הדוב), ששי קשת (בגירה הפנתר), אלי דנקר (שירחאן הנמר), אבי יפה (פאקלי הסנאי), יוסי טולדו (קא הנחש) ופיני קדרון (ראש הפילים) חזרו, גם העיבוד נראה ונשמע ממש כמו זה שזכרתי מגיל עשר. שלא במפתיע, תום אבני לא חזר לתפקיד הפריצה שלו כמוגלי (אותו חלק עם אושרי כהן), וספק אם הקהל היה מוכן לראות גבר כבן ארבעים מסתובב בתחתוני סחבה אדומים ומקבל ליטופים בבטן מטוביה צפיר.
עוד לפני שנדבר על עדכון הגרסה, בטח תרצו לדעת האם שווה לכם להיפרד מכמה מאות שקלים ולקחת את הילדים לראות את המחזמר המדובר של התקופה? בשורה התחתונה - כן. ההצגה שנכחתי בה הייתה מלאה במשפחות עם ילדים (רובם בגילאי חמש עד שמונה, אבל אל תתפסו אותי במילה), ולאורך כשעתיים של הצגה, כולל רבע שעה הפסקה, נראה ונשמע שכולם נהנו מאוד, קטנים וגדולים כאחד. הבמה יפהפייה וכוללת לצד וידאו ארט מושקע גם שינויי תפאורה שמעלים חיוך - ואף שהיה מדובר באחת ההצגות הראשונות בסבב, כמעט ולא היו חריקות של התחלה. אמנם, "ברודווי" זה לא. המוזיקה למשל, שעליה אחראים מירון מינסטר ובן שופן, בכלל לא מבוצעת על הבמה, אלא מוקלטת לגמרי (כולל השירה של השחקנים), ובכל זאת, ערכי ההפקה גבוהים ביחס למה שהתרגלנו לראות בהצגות ילדים בישראל.
את סיפורם של מוגלי, באלו, בגירה וחבריהם אין באמת צורך להציג. מאז שפורסם לפני כ-130 שנה על ידי הסופר הבריטי, רודיארד קיפלינג, זכה "ספר הג'ונגל" לאינספור עיבודים לקולנוע, לתיאטרון ולטלוויזיה, שלא לדבר על כמות האזכורים התרבותיים. הגרסה המחודשת נאמנה כמעט לגמרי לעיבוד שעשו אפרים סידון וחנוך רוזן בשנות ה-90 והליהוק המחודש של השחקנים המובילים משמש מסע בזמן של ממש עבור ההורים שצפו בה אז כילדים. לצערי לא עלה בידי להביא איתי צופה צעיר/ה לאולם, כך שראיתי אותה רק בעיניים המבוגרות שלי, וניסיתי ככל יכולתי לתקשר עם בן העשר שחבוי בתוכי. המסקנות? אותו החבר שהזכרתי בפתיחה שמתעצבן מכל השינויים שהביא הפרוגרס, היה מתמוגג במיוחד מהגרסה הזאת ל"ספר הג'ונגל".
נראה שרוזן כבמאי כמעט לא שינה דבר בתסריט המקורי והתייחס למקור בחרדת קודש. בעיניים בוגרות יש בכך גם כמה דברים שדווקא הפריעו לי, למשל המחסור בדמויות נשיות: מלבד ריקשה אם הזאבים ובאנה שמפציעה לקראת סוף ההצגה, אין כמעט נוכחות נשית אחרת. בנוסף, בכמעט 30 השנים שעברו מאז, השתנתה גם התפיסה של רבים כלפי היחסים שבין האדם והטבע, וגם את זה לא הייתם יודעים מהעיבוד הנוכחי. החיות עדיין מוצגות כטיפשות למדי, מי יותר ומי פחות, והן מסתכלות על מוגלי הקטן בהערצה רק בגלל שהוא גור-אדם.
והיו כמה רגעים שגם ילדים פעורי עיניים וגם מבוגרים ציניים כמוני הסכימו לגביהם, ואלה השירים כמובן. יש ביניהם טובים יותר וטובים פחות (במיוחד הקטעים החדשים שנכנסו להצגה), אבל הלהיטים של "ספר הג'ונגל" עומדים במבחן הזמן. זה בלט במיוחד בשלושה: "שיר הדוב" ("ודוב דוב דוב לי על הלב"), "מוגלי" ("מוגלי אוהב לחגוג לי") ובעיקר ב"דואט האהבה של מוגלי ובאנה" ("באנה, המון דברים הרגשתי כבר ביער"), שבו קהל המבוגרים באולם פצח בשירה בציבור.
ומה באשר לצפיר, קשת ודנקר שחוזרים כאן לתפקידים שגילמו לפני כל כך הרבה שנים כשהם עמוק בתוך העשור השמיני בחייהם? מלבד הסבתא שישבה לידי והתאכזבה נורא מכך שנכדתה לא הכירה אותם (את חנוך רוזן היא דווקא כן הכירה), איש לא התאכזב מתצוגות המשחק שלהם, כן, על אף הגיל. אותו הדבר נכון גם לשני הילדים החמודים שהופיעו בהצגה שנכחתי בה, עדן כהן (באנה) ולוטן פארן (מוגלי). קשה לומר אם אחד מהם יהיה תום אבני הבא, אבל הם הפגינו מקצועיות וחינניות אין קץ. ובעצם, השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא האם מחזור 2024 של "ספר הג'ונגל" יצליח להפוך להצלחה שתגרום גם לילדים שראו אותו היום להביא אליו את הילדים שלהם בעוד 30 שנה.