"היהודים באים" נפרדת מהמסך, וכמו תמיד במסיבות סיום שכאלה האוטומט הוא להתחיל לדרג. יהודים אוהבים דירוגים, בעיקר את השלב שמתווכחים עליהם. אז איפה מדורגת "היהודים באים" ברשימת הסאטירות הישראליות? האם מדובר בתכנית המערכונים הטובה בתולדות ישראל? הקומדיה החשובה בהיסטוריה של העם היהודי? הפרויקט הטלוויזיוני הכי חשוב שהופיע בשיר הפתיחה שלו בכי של תינוק אחרי שחתכו לו את הקצה של הבולבול? אלה שאלות חשובות, עם תשובות לא חשובות.
זה לא חשוב מכיוון שהדבר הכי חשוב שלמדנו מ"היהודים באים" (והאמת היא שלמדנו ממנה המון) זה שבסופו של דבר, כולנו פסיק בסיפור של העם היהודי. ישנם פסיקים שניסינו להצניע, אך הם הולכים איתנו כבר אלפי שנים. ישנם פסיקים שנראים לנו חשובים יותר בגלל ההשפעה האישית שלהם עלינו כרגע, אך ההיסטוריה תכניס אותם לפרופורציות.
קחו לדוגמה את אחד היהודים החשובים ביותר בחיינו כרגע: בנימין נתניהו. האיש ששירת במשך הכי הרבה שנים בתפקיד ראש הממשלה של מדינת היהודים. משיח השקר שהקים את הכת היהודית הגדולה ביותר מאז ימי שבתי צבי. אחד האנשים האהובים במדינת ישראל. אחד האנשים השנואים במדינת ישראל. האיש שאחראי על האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה. האיש שאחראי על האסון הביטחוני הגדול בתולדות המדינה. יוצרי "היהודים באים", בחוכמתם הרבה, החליטו להתייחס אליו בדיוק כמה שהוא: פסיק.
פעם אחת בלבד הופיע נתניהו בתכנית, כסוחר רהיטים מלוקק שמשכנע זוג תמים להחליף את הארון בביתם מכיוון שמדובר בארון עוכר ישראל. זה אחד מהמערכונים הכי מונטי פייתונים ברפרטואר של "היהודים", עם ביצוע מצוין של עידו מוסרי שתופס את כל המימיקה הנתניהואית. וזהו. הדמות לא חזרה עוד. בגין הופיע המון פעמים, גם יצחק שמיר ואפילו משה שרת. דמותה של תמר אשת ער הופיעה פעמיים בתכנית. גם דמותו של משה קצב וגם רות המואביה, כפרה עליה, הופיעה פעמיים (פעם בגילומה של יעל שרוני, ופעם שירה נאור - שתיהן נפלאות). ביבי מלך ישראל הופיע פעם אחת. כמו אברום בורג, יובל שטייניץ ודודו זר.
יוצרי התכנית - אסף בייזר, נטלי מרכוס ויואב גרוס - זכו במהלך העשור האחרון ללא מעט התקפות אישיות ומכוערות מצד פוליטיקאים ציניים, אנשי תקשורת חסרי הומור וכמה אנשי דת ששאלו ברצינות למה בתכנית בשם "היהודים באים" אין יותר בדיחות על ערבים. בשורה התחתונה, לא רק שהמתקפות המופרעות נגד היוצרים לא מנעו מהתכנית להפוך באמת לאחת הסאטירות הכי מושחזות שנכתבו פה, אלא להפך, הן זיקקו את הכתיבה לכיוון האוניברסלי והעל-זמני. בכך הצליחו לחקוק את שמה של "היהודים באים" באותיות של זהב בזיכרון התרבותי של עם ישראל.
זו בדיוק הסיבה שהיוצרים לא השתמשו בכוח שלהם כדי לעשות מערכונים על ביבי וחסידיו, על בן גביר שארגן הפגנות נגדם או נגד יואב גלנט שהוציא אותם מחומר הלימוד של תלמידי ישראל. הכי קל לעשות סאטירה על מסקנות התחקיר של אסון מירון, למשל. "ארץ נהדרת" ו"זהו זה" יכולים לחגוג על זה. אלא שהמנדט של "היהודים באים" הוא בסאטירה ההיסטורית, ולכן במקום לצחוק על ביבי ודרעי וליצמן ושאר האחראים שלא נענשו על חלקם באסון, הרבה יותר חכם ומעניין מצדם היה לחזור לאסון מירון מ-1911 (שמכונה לאורך המערכון בצורה גאונית בשם "אסון מירון הראשון"), ולגרום לצופה לעשות את ההקבלה הבלתי נמנעת בראשו. ביבי לא אשם באסון ב-1911 כי הוא לא נולד, אבל צריך להיות גוי גמור בשביל לא להבין לבד למי מכוונים חיצי הסאטירה במערכון הזה.
אחרי שני פרקי הפתיחה המצוינים של העונה השישית, שכללו התייחסות ישירה לאירועי ה-7 באוקטובר, "היהודים באים" חזרה לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב: שוזרת בין סיפורים מתקופת המקרא לבין אירועים מהתקופה המודרנית. זה המקום שבו רפול מוצא את עצמו באותו פרק עם הלורד בלפור, חיים ויצמן ואונן בן יהודה. זו התכנית שתקדיש מערכון שלם לסינדי לאופר מתראיינת אצל טוני פיין ושוש עטרי, שיקבל את אותה רמת טיפול היסטורית שתקבל ההתנגדות ההיסטורית של מנחם בגין לשילומים מגרמניה. זה גם המקום שבו נשים יזכו לתיקון היסטורי על מקומן הנשכח ביהדות.
כך למשל רות המואביה (הלא-יהודיה שלימדה אותנו את תורת החסד), לאה אמנו ותמר אשת ער זוכות להיזכר בתור מה שהן: נשים חזקות שבלעדיהן לא רק שהשושלת היהודית פשוט לא הייתה קיימת, אלא שהן היו אקטיביות מאוד, עם השכינה בכנפיהן, כשהן פעלו למען ההיסטוריה שלנו. אפשר להתווכח אם "היהודים באים" היא הקומדיה הכי טובה שהייתה פה, אבל היא ללא ספק הפמיניסטית ביותר.
הפרק האחרון לסדרה, ששודר אמש בכאן 11, הגיע עם לא מעט ציפיות. באופן מפתיע לא הייתה כאן שבירה מיוחדת של התבנית. בסך הכל עוד כמה מערכונים טובים עד טובים מאוד, עם תחושה של סוף, וסיומת מרגשת בשיר "מי אוהב אותך יותר ממני" של ארקדי דוכין בביצוע הדמויות האהובות. את "המשקולת" של הפרידה ההיסטורית הורידו אנשי "היהודים באים" כבר עם מערכון הפתיחה, כשיהושע בן נון ונציגי השבטים חוגגים את כיבוש הארץ. המנהיג מודיע לבני ישראל שעכשיו כשיש להם מדינה משלהם הם לא צריכים לחיות יותר בשבטים נפרדים ויכולים להתערבב, אך הם לא רוצים.
המערכון מתכתב (וסותר) את מערכון הפתיחה שפתח את הפרק השני בעונה, ומכאן שיש להניח שהוא נכתב עוד לפני ה-7 באוקטובר. במערכון המרגש מתחילת העונה משה רבנו (בגילומו של יניב ביטון רבנו) שובר את הקיר הרביעי, פונה לקהל ואומר שבעקבות האירועים שהגיעו בתקופה שאחרי ה-7 באוקטובר הוא הבין שהוא טעה, ואנחנו לא "עם של קקות" (ממטבעות הלשון הראשונים של התכנית שתפסו בציבור). הוא מבקש מאיתנו לזכור את איך שהרגשנו בימים ההם, למען הדורות הבאים, ולמען הדורות שקדמו לנו שמסתכלים עלינו מלמעלה. עברו כמה חודשים מאז ונראה ששכחנו. יהושע בן נון (מעיין בלום הנפלא) אמנם לא פונה אל הצופים, אבל בהחלט נראה שהוא מדבר אל אזרחי מדינת ישראל כשהוא אומר שאנחנו לא רק עם של קקות, אלא עם של חארות. תסתכלו במהדורת החדשות הקרובה לביתכם, הוא לא טועה.
האם זה משנה באמת אם "היהודים באים" מצחיקה יותר מ"החמישייה הקאמרית" או נשכנית יותר מ"ארץ נהדרת"? האם ההשוואה בינה לבין "ניקוי ראש" או "זהו זה" רלוונטית למישהו? בסיכומו של דבר זו המורשת. מעל ל-80 פרקים שכוללים מאות מערכונים, כולם ברמת כתיבה שנוגעת בשלמות, עם סאטירה על-זמנית שעובדת על בני נוער ועל קשישים באותה מידה. בתקווה שהעם היהודי ישרוד וישגשג עוד אלפיים שנות דור - "היהודים באים" תמשיך להצחיק (ולעצבן) יהודים עוד שנים קדימה.
וזאת גדולתה. המערכונים הקורעים שאפשר להיזכר בהם בלי גוגל. כאלה שנדע לצטט מהם עוד שנים, כמו מערכונים של אפרים קישון, פלטפוס או הגשש החיוור (לא להתבלבל עם הגשש הבדואי הראשון). מערכונים שהכניסו מטבעות לשון של ממש ללקסיקון העברי. המערכון על משפחתו של יגאל עמיר עם הקאץ' פרייז: "תרצח אותו"; "מבחן הסקר" של ילדי ישראל בפיפטיז שמבוצע על ידי מצנפת המיון מהארי פוטר; ברוך גולדשטיין בפארודיה נפלאה על "סטן" של אמינם, עם מוני מושונוב האלוהי בתפקיד אלוהים; מרים שואלת את משה למה אין בעשרת הדיברות את הדיבר המפורש "לא תאנוס"; חולה סרטן חיפאי מגלה שכל המחלקות בבית החולים נקראות על שם האחים עופר (כך יצא!), דודו זר מסביר לבובות של "פרפר נחמד" על פרשת פילגש בגבעה, והפייבוריט האישי שלי: מאיר כהנא (בגילומו של אומן המיצג המופתי יוסי מרשק) מסביר למגויס טרי שהוא לא צריך להרוג חתול כדי להצטרף לתנועה.
הסדרה הסתיימה במערכון על רבן יוחנן בן זכאי, או ריב"ז לחבריו, ששמו אולי פחות מוכר ליהודי הממוצע בימינו מאשר בנימין נתניהו - אבל בלעדיו יכול להיות שלא היו בעולם יהודים בכלל. לא יהודים ששולטים בבנקים, בהוליווד או בתקשורת כפי שחושבים האנטישמים, וגם לא יהודים שעוסקים בגמילות חסדים ומעשים טובים ברחבי העולם. לא יהודים שסוגדים לאלילים, ולא יהודים שמפללים לימים טובים. יהדות זה לא אוסף של ספרים ולא משהו שאפשר לבדוק בבדיקת דם, זה סטייט אוף מיינד. אף יצירה קומית עברית לא הצליחה להציג בצורה מדוייקת יותר את הסטייט אוף מיינד היהודי כמו "היהודים באים". וככה נזכור אותה, כי אנחנו עם של קקות, אבל עם הומור עצמי.