"שלום ולהתרעות", המילים שבהן נפתח תשדיר השירות החדש של פיקוד העורף שמבטיח שדרוג של מערכת ההתרעות בטלוויזיה, הוא אולי הצירוף הביזארי ביותר שנשמע כאן בשנה האחרונה, אולי מלבד שקר "הניצחון המוחלט" והפסע. מה בין שלום והתרעות? מה בין אזעקות ומשחקי מילים? מה בין האימה של הורים וילדים לבין התשדיר הדיסוטופי הזה, המחויך כל כך, שבכזו קלילות מברך אותנו לקראת האיומים שבדרך.
ממש מברך. התשדיר הקצר מזמין אותנו "להגיד שלום וברוכים הבאים למערכת ההתרעות החדשה והמתקדמת". העתיד כל כך ורוד עם מערכת ההתרעות החדשה! תראו, מבטיח הדובר, "עכשיו שדרגנו את יכולות המערכת כך שהיא תציג בו זמנית כמות גדולה יותר של התרעות על מגוון איומים". הידד! נוכל לקבל אפילו עוד התרעות על עוד איומים בעוד מקומות! כמה ביטחון אפשר לחוש! כמה מרגיע המרגיע הלאומי! ספרטה נרגשת לקראת יום המחר עם הסיוט שלא נגמר.
ואולי הדבר שהוא באמת הכי עצוב בכל זה, מעבר לחזון ההתרעות היבשות ושפע האיומים, הוא שלא רק העתיד נשמע נורא, אלא הנרמול בהווה. ההתרעות החדשות, מבטיח פיקוד העורף, יופיע "לצד התכנית ולא על גביה". כך יהיה יותר קל לצופים להכיל את הטירוף הזה, ולהמשיך לראות "רוקדים עם כוכבים" בלי שיפריעו לנו עם שטויות כמו רקטות וכטב"מים. אם כבר למות כמו כלבה, כתב פעם חנוך לוין, לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה.
לא בטוח שיש משהו מעליב יותר מאשר כשהצבא, הגוף שאמור לדאוג כאן לשקט וביטחון, משתעשע על חשבון החרדות העמוקות של הציבור הישראלי מוכה הטראומות והמחדלים של השנה החולפת. אמנם, זאת לא הפעם הראשונה וגם לא הפעם השנייה שתשדירי פיקוד העורף מתגלים כבדיחה מקאברית, מנותקת ומזעזעת על הקיום הישראלי, אבל בכל פעם זה צובט מחדש.
זה תשדיר שירות שנולד מתוך ישראל המופרעת של 2024, שנמצאת במלחמה שאין לה סוף, במצב חירום תמידי ובחרדה נצחית. אפשר רק לחלום על היום שבו פיקוד העורף יעזור לנו להגיד שלום ולא להתראות להתרעות, היום שבו אפשר יהיה להתחיל לשקם את העורף, ולא נראה רשימה ארוכה של מקומות מרצדת על המסך, לא בכתום ולא באפור. אבל זה לא יהיה היום.