בחודש מרץ 2021, עוד לפני שעברה שליש שנה, הכתרתי כאן באתר את האלבום "Kids" של נגה ארז לאלבום הפופ של השנה שלי, לא בארץ - בעולם. בדיעבד זה נשמע משונה לבחור את "אלבום השנה" במרץ, אבל מי שחי באותה תקופה, שסבלה ממחסור משווע של מוזיקת פופ בעקבות מגפת הקורונה - זוכר כמה האלבום הזה הרגיש מיוחד. כמו בלהיט ההוא, התגעגענו לפופ כמו שהמדבר מתגעגע לגשם - ונגה ארז שטפה אותנו בסערה.
יצאו מ-"Kids" כמה להיטי רדיו ענקיים, מהסוג הקליט שאי אפשר להפסיק לזמזם. חלק מהסינגלים הפכו ללהיטי ענק בארץ ובחו"ל, אבל יותר מהכול הייתה שם חתימה מוזיקלית ייחודית של הצמד ארז את רוסו, שהציב אותה בדרגה בפני עצמה. אף אחד לא יודע לקטלג את המוזיקה של נגה ארז - אבל יודעים לזהות אותה מיד עם הביט הראשון. מה ששלה שלה, ושל רוסו כמובן.
בדיעבד, אגב, טעיתי. בהמשך השנה, כשהקורונה דעכה, יצאו כמה אלבומי פופ ענקיים בעולם. דוג'ה קאט וג'סטין ביבר הביאו יציאות גדולות, אדל הפציצה עם "30", בילי אייליש המציאה את עצמה מחדש באלבומה השני ואוליביה רודריגו הוציאה את אחד האלבומים הכי מואזנים בתולדות ספוטיפיי - כשהיא בת 18 בלבד. ועדיין, כמעט בכל רשימת "אלבומי הפופ של 2021" שמכבדת את עצמה אפשר היה למצוא את שמה של נגה ארז מקיסריה. סיפור הצלחה גדול, עם פוטנציאל עוד יותר גדול.
מאז המותג "נגה ארז" רק התחזק. הסינגל "Nails" שהושק בהיכל הספורט ביד אליהו הפך לסנצסיית טיקטוק עולמית, ובהמשך יצאה גרסה משותפת עם מיסי אליוט. זו לא הפעם האחרונה שהכוכבים הגדולים בעולם מבקשים לשחק במגרש המשחקים של ארז. רובי וויליאמס הודה שהוא מעריץ שלה, דבר שהוביל לכך שהיא הופיעה איתו בפארק הירקון בתפקיד קיילי מינוג.
הניסיון לשחזר את אותה התרגשות מ-2021 נידון לכישלון מראש. זה היה משהו ראשוני וחד פעמי. שילוב של כישרון ענק שהתפוצץ במקביל לתזמון שאולי רק בדיעבד מבינים כמה שהוא היה גאוני. האלבום החדש של ארז, "The Vandalist", שיצא בשבוע שעבר, לא נופל מוזיקלית מהאלבום הראשון - אבל גם לא מצליח להתעלות עליו בשום רגע.
זה לא שמדובר באלבום לא טוב, להיפך. עצם ההשוואה ל-"Kids" המופתי אמור להחמיא לו. יש בו כמה שירים מצוינים. "Smiling Upside Down", "SAD GENERATION", "HAPPY PICTURES" וכמובן "AYAYAY" מאתגרים את האוזן, אך זה אתגר משתלם. לא ברור מתי ארז בוחרת לכתוב את שמות השירים שלה רק באותיות גדולות, ולפעמים באנגלית תקנית. יכול להיות שמדובר באיסטר אגז שעוד נפענח עם הזמן, אבל גם זה מרגיש כמו משהו שחווינו באלבום הקודם עם VIEWS, YOU SO DONE ואז End of the Road.
אסתטיקה בצד, הלהיטים זורמים מהאלבום די בקלות. הטקסטים לפעמים פוגעים בול, כמו בשיר הנושא שפותח את האלבום ומצליח להיות גם תוקפני כלפי המבקרים שלה, ובו זמנית להיות מלא בהומור עצמי. "PC People" אפילו מנסה לאתגר את הצייטגייסט, עם הוק חכם ובעיקר מאוד ממכר של אורי רוסו. מצד שני, זה בדיוק מה שאמרנו על "Views" מהאלבום הקודם. כמעט מילה למילה. במקרה הטוב ארז ורוסו הצליחו לשחזר את ההצלחה מבחינה אמנותית, אבל מבחינת "אפקט הוואו", אי אפשר להפיל אותנו מהתלהבות פעמיים עם אותו שטאנץ.
השיא הרגשי של האלבום מגיע עם "Come Back Home", שמהדהד את "כמה טוב שבאת הביתה" של אריק ושלום. מדובר באחד מהרגעים הנוגים והיפים ביותר בקריירה של ארז עד כה. העובדה שהשיר גורם לכל ישראלי לעצור ולחשוב על החטופים שלנו בעזה - למרות שהשיר נכתב עוד לפני מתקפת ה-7 באוקטובר - רק מוכיחה את החוזקה של המוזיקה של ארז, שהיא הרבה יותר מביטים וליקים שמופקים לעילא, היא אמנית יוצרת שיודעת לחדור ללבבות.
חבל שהיא ממעטת לעשות את זה. זה ניכר גם ב-"Danny", הדואט שלה עם רובי וויליאמס. שיר טוב בסך הכול, אך כזה שלא מצליח לרגש. שזה הישג כשלעצמו, לעשות דואט עם אחד מהזמרים המצליחים בהיסטוריה ולשמור על קור רוח. רובי וויליאמס עשה דואטים עם מספר נשים בעבר - קלי קלרקסון, לילי אלן, ניקול קידמן וכמובן עם קיילי מינוג, הזמרת המצליחה בתולדות אנגליה (למרות שהיא בכלל אוסטרלית). אחרי שנכנסה לנעליה הענקיות של קיילי בפארק הירקון, האירוח של רובי באלבום שלה הוא צעד נוסף של נגה לדריסת רגל בעולם הפופ העולמי, אבל אם מסתכלים מהצד של רובי - זה סתם שיר זניח ברפרטואר שלו. איזה פספוס.
אירוח מוצלח יותר משל רובי הוא של רביד פלוטניק, שמייצר גם את הקטע היחיד באלבום בעברית אסלית. הראפ של פלוטניק, כהרגלו, נוגע בבטן הרכה של הישראליות. משפטים שספק אם יבינו בעתיד כמו "צ'וצ'ות שנראות כמו נטע אלחמיסטר", אזכורים של גריז ואביב גפן וכמובן הרמז המאוד מאוד (מאוד!) דק כלפי השר לביטחון הלאומי, כשהוא מהדהד את "ערב טוב טרוריסטים" שלו ויורה: "זה לא ראפ זה טרוריזם, אני בן גביר". רק רמז, אל תיעלב איתמר. להבדיל מהשורה על אלחמיסטר, נדמה שאת השורה על בן גביר יילמדו בספרי ההיסטוריה עוד 50 שנה, כאחד מהרגעים האמיצים בתולדות המוזיקה העברית.
בשורה התחתונה מדובר באלבום טוב, אפילו טוב מאוד. בסופו יורה נגה ארז שמות של אמנים שעוררו בה השראה וחותמת ב"בזכותם עשינו את האלבום הטוב בעולם". זו כמובן הלצה, חמודה. מין אאוטטייק טבעי ואותנטי (או מבוים, לעולם לא נדע) מהסוג שהזניק את הקריירה של בילי אייליש לעולם. החמידות הטבעית של בילי ואחיה פיניאס באולפן הביתי זלגה אל המוזיקה, כמו היחסים המתוקים של בני הזוג ארז ורוסו. ומצד שני, אחרי "Kids" באמת ציפינו שהאלבום הבא של נגה ארז יהיה הטוב ביותר בעולם, לא כהלצה.