כבר כמעט שנה. תיכף הטלוויזיה תהיה מוצפת בתיעוד נדיר ושחזורים של השבת השחורה של אוקטובר ההוא, ובעצם זה הרי לא שינוי גדול. כבר שנה שכמעט מדי ערב - ובהיעדר ועדת החקירה שעוד לא קמה, במעין ביזיון על ביזיון - התקשורת הישראלית מנסה לפענח שוב ושוב איך קרה ומה קרה, לדובב את מי שהיה שם ואת מי שהיה צריך להיות אך לא הופיע.
את הקלחת הזאת מקדים סרטו של יריב מוזר ("אייכמן: ההקלטות האבודות"), דוקו מקיף על הטבח במסיבת הנובה בעל השם המתבקש "עוד נחזור לרקוד". הוא לא הראשון לחקור את הזירה המדממת מכולם של הטבח: קדמו לו "Nova#" ו"זריחה שחורה", שנתנו את המענה המיידי לתיאור האירוע. כמו הראשון, גם מוזר מתבסס מאוד על עריכת תיעוד עצמי מזמן אמת, לייבים וכד', יחד עם צילומי המחבלים עצמם ומצלמות אבטחה. אבל אם בסרט ההוא התיעוד הזה הוביל את הסרט כבחירה אסתטית מינימליסטית מודעת לעצמה לתאר רצח המוני בעידן הטיקטוק והאינסטגרם, "עוד נחזור לרקוד" הולך קודם כל בעקבות עדויות ניצולי הטבח, ומנסה באמצעותם לשרטט תמונה מלאה ככל האפשר.
התמונה הזו היא שרטור ראשוני, שיכול להיות יעיל למי שפחות מתמצא באירועים, ובמיוחד לא ישראלים (הסרט, בהפקת הוט8, נעשה בשיתוף פעולה עם הBBC ופרמאונט, ואפשר לקוות שיגיע לקהל צופים גדול ככל שניתן). לחלק ניכר מאיתנו, עם זאת, הוא לא יחדש באופן מהותי מבחינה אינפורמטיבית, יגלה תזה מקורית או ימציא את הגלגל מבחינה סגנונית. ככלות הכול, את הזירות האלה - הבר, מיגונית המוות, הכבישים הנוראים, הטנק - למדנו כבר לשנן. שמות כמו ענר שפירא, הרש גולדברג פולין, רות ואריק פרץ ושני לוק, למשל, שגורים בפי כל ישראלי ממזמן. אין כמעט מי שלא נתקל בתמונה המפורסמת של קשת קסרוטי. כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהסיפור שלנו, גם אם לא דרכנו מימינו במסיבת טבע.
אלא שגם אם קווי היסוד הללו ידועים לרובנו, "עוד נחזור לרקוד" מפרט ונותן להם את הכבוד הראוי להם. הוא מצליח במשימה העיקרית והמאוד לא פשוטה שהוא לקח על עצמו: לטוות את הנקודות האלה לסיפור אחד, ולהמחיש את הקשר בין כל הפינות הקטנות של הגיהנום הגדול.
כדי לעשות את זה, מוזר לקח על עצמו להראות יותר ממה שנהוג בדרך כלל. נכון - המשפט הזה הוא מוזר בהתחשב בהקרנות של סרט הזוועות, או בסרטונים המחרידים שהופצו בטלגרם בזמן אמת. ובכל זאת, אלה דברים שהטלוויזיה והתקשורת הרשמית נמנעו מהם רוב הזמן. מוזר לא שובר את הכללים, אבל לא מהסס להשתמש בתיעוד גרפי (מטושטש או מרוחק) של אימה טהורה. מצד אחד, זה מזקק את האכזריות הבלתי נתפסת של האירוע, עניין שאסור להמעיט בו. מצד שני, ואת זה כולנו כבר יודעים, התמונות האלה פוצעות את הנפש, הפגועה כבר ממילא, אולי באופן בלתי הפיך. זה קשה מאוד לצפייה.
לא ברור אם זה מפתיע או לא, אבל גם ללא קשר לתיעודים הקשים, ואפילו שהסיפורים בגדול מוכרים, זו עדיין צפייה מזעזעת מכווצת. הלב מסרב להאמין שזה אכן קרה: אלפי צעירים יצאו לרקוד ולחגוג ומצאו את עצמם באמצע תופת נוראה. נסים על חייהם, מתחננים לעזרה שלא מגיעה, מסתתרים בתור מקררים, שירותים ומכולות אשפה בפחד מצמית, נרצחים באחת. אין סוף למחדל. גם עכשיו, גם אחרי שנה, הגוף והשכל מתרעמים. כל ההוויה מתערערת. הפצע הזה לא יגליד לעולם.
בצד התחושה הזאת, ובזה אולי ההצטיינות האמיתית של הסרט, אי אפשר שלא להתאהב בגיבוריו ובקהילה האמיצה שלהם. בבן שלא ויתר לאישה שפגש במקרה והלך איתה את כל הדרך עד להצלה, למשל. כולם אנשים מלאי חיים, מאמינים אדוקים במה שיש לאומת הטראנס להציע, ובכל שבסוף המוזיקה תנצח. כל הראשים המדברים משוכנעים בסוף שהם עוד יחזרו לרחבה. נאחל להם את זה מכל הלב.