מאז ומעולם התרבות האמריקאית הרבתה לעסוק במערכות יחסים רומנטיות בין יהודים ולא יהודים. זה התחיל ב-1922 עם הצגה בשם "Abie's Irish Rose". היא עקבה אחר רומן בין בחור יהודי וצעירה קתולית, וזכתה להצלחה גדולה על במות ברודוויי. ג'רי סטילר, שלאחר מכן יתפרסם כאבא של ג'ורג' ב"סיינפלד", העלה בשנות השישים מופע מצליח עם זוגתו אן מיירה, בו הם צחקו על פערי התרבות ביניהם: כמו בהצגה המצליחה ההיא, הוא היה יהודי והיא היתה קתולית.
הטרנד המשיך בשנות השבעים עם "בריג'דט אוהבת את ברני", סדרת טלוויזיה שהציגה אותה עלילה בדיוק, והפכה לסדרה עם הרייטינג הגבוה ביותר שבוטלה אחרי עונה אחת בלבד, בין השאר בעקבות מחאות מצד הקהל היהודי, שלא אהב את הגישה החיובית שלה ל"התבוללות". בשנות התשעים, הסחף כבר לא היה ניתן לעצירה. כמעט בכל סדרה אמריקאית שהציגה דמויות של יהודים, הם היו מעורבים רומנטית עם גויים. "חברים", "משתגעים מאהבה", "נני", "ראגרטס" ו"סיינפלד" כמובן - הדוגמאות רבות מספור.
אפשר להבין מאיפה זה בא. קודם כל, מן המציאות: כבר בשנות השבעים, כשליש מיהודי אמריקה היו חלק מ"נישואי תערובת", וכיום המספר הוא מעל חמישים אחוז לכל הפחות. נוסף לכך, ברור שדרמה צריכה קונפליקט, וקשרים כאלה יוצרים קונפליקטים גדולים - מה יגידו ההורים, מה נעשה בחנוכה, מה נעשה בחג המולד, איך נגדל את הילדים? ויש גם סיבה פחות נעימה: מה לעשות, אבל לציבור האמריקאי, שכ-98 אחוז ממנו אינו יהודי, נוח יותר לקבל דמויות יהודיות אם הן באות בעסקת חבילה עם נוצרים.
הטרנד ארוך השנים מגיע לשיא חדש עם הסדרה "רק לא זה" ("Nobody Want This"), שעולה בנטפליקס בסוף השבוע. ארין פוסטר יצרה את הקומדיה הרומנטית הזו על פי סיפורה האישי: היא בלונדה נוצרייה שהתחתנה עם גבר יהודי, שהוריו הגיעו לאמריקה מברית המועצות, והתגיירה בשל כך. לבת המשותפת שלהם קוראים נועה.
בדומה לאוטוביוגרפיה שלה ולמה שראינו בסדרות קודמות רבות אחרות, גם "רק לא זה" מציגה סיפור על גבר יהודי שמתרועע עם שיקסע בלונדה, אלא שהפעם יש טוויסט: היהודי לא סתם יהודי, אלא רבי - מה שכמובן מעצים עוד יותר את הקונפליקט. מה יגידו בקהילה של בית הכנסת כשיצעד פנימה עם בחורה שנראית יותר קתולית מן האפיפיור?
ויש טוויסט נוסף. ראינו לא מעט רבנים על המסך. בדרך כלל הם היו מבוגרים ולא אטרקטיביים במיוחד. ב"רק לא זה", את איש הדת מגלם אדם ברודי, מי שפרץ ב-"The O.C" כאחד הגברברים היהודים הלוהטים בדורנו, ומציג כאן את הרבי החתיך בתולדות הטלוויזיה. יש כאן אמירה חשובה: לא רק ויקינגים וכדורגלנים פורטוגזים יכולים להיות חתיכים, אלא גם אנשי דת יהודים.
את זוגתו משחקת קריסטן בל, שבדומה לברודי פרצה בתחילת שנות האלפיים עם סדרת טלוויזיה -"ורוניקה מארס" במקרה שלה. הדמות שלה אינה רבנית וגם לא נזירה, אלא פודקסטרית מצליחה. היא מעולם לא ניהלה קשר רציני עם יהודי, אבל מתקשה לעמוד בקסמו של הרבה הלוהט. בין השניים עפים גיצים שמובילים למערכת יחסים, אבל גם לקשיים רבים - גם בגלל פערי התרבות, גם בגלל הסקפטיות של בני משפחותיהם, וגם בגלל שהאקסית של הרבי, בחורה בשם רבקה (אלא מה), עדיין מעוניינת בו ובוחשת בקדרה.
ביחד ולחוד, ברודי ובל לוהטים להפליא. יש להם כימיה נהדרת ובלי שום קשר לאספקטים הדתיים והאתניים, הם מרכיבים ביחד את אחד הצמדים הסקסיים שראינו על המסך לאחרונה.
אם לא די בכך, לשניים גם יש בני משפחה לוהטים. את אחותה של הגיבורה, גם היא בלונדה נוצריה, מגלמת ג'סטין לופה הזכורה מ"יורשים", והיא לוהטת עוד יותר ממנה - זו לא פרשנות שלי אלא משהו שנאמר מפורשות באחד הדיאלוגים. את אחיו של הרבי מגלם טימותי סיימונס, הזכור מ"ויפ", והוא אחד היהודים הגבוהים ביותר שראינו על המסך מחוץ למשחקי כדורסל. השחקן עצמו, אגב, לא יהודי, וזה לא מפתיע. הוליווד נוהגת ללהק גויים לתפקידים של יהודים אטרקטיבים - ראה ערך קיליאן מרפי ב"אופנהיימר", וכנראה שללהק יהודי נוסף בצד אדם ברודי היה גדול עליה.
בכל מקרה, גם בין האח והאחות מתפתח משהו, אם כי לא בדיוק ברור מה, וגם להם יש סקס-אפיל וכימיה שיכולה להפיל את החשמל בכל בתי הכנסת בלוס אנג'לס או בגוש דן. לא פעם בקומדיות רומנטיות, זוג הגיבורים חורך את המסך, אבל בכל פעם שעוברים לעלילות ודמויות משנה האווירה נהיית יבשה. כאן קורה ההפך: "רק לא זה" נהיית סקסית עוד יותר בכל פעם שמזיזים את הפוקוס מן הדמויות הראשיות, ככה שלאורך עשרת הפרקים, אין רגע יבש או משעמם.
"רק לא זה" היא סדרה חמודה עד מאוד, שהזכירה לי את העונה הראשונה של "אמילי בפריז". גם הפעם, לא יכולתי להפסיק לצפות כי הייתי חייב לדעת אם הגיבורים ישכבו. התוצאה בסך הכל מהנה לצפייה, וקל לבלוע את עשרת הפרקים כמו ממתק.
הייתי אומר שמדובר באסקפיזם מושלם, בטח לימים כאלה. אלא שבעקבות העיסוק ביהדות, אי אפשר להתעלם מן השאלות הפוליטיות והייצוגים הבעייתיים כאן.
אז נכון, הסדרה שוברת סטריאוטיפ אחד - זה של הנעבך היהודי. אך מעבר לזאת, היא משמרת את כל הסטריאוטיפים האחרים על יהודים. כל הנשים היהודיות כאן רכלניות, תככניות ובטלניות עם אף ארוך. הגברים שהולכים לבית הכנסת מגוחכים ונלעגים, וחלקים מעורבים בפעילויות מיניות מפוקפקות. את האמא של הגיבור מגלמת טובה פלדש, שכבר גילמה דמות דומה בשבע מאות סרטים וסדרות ("האקסית המשוגעת", "לנשק את ג'סיקה שטיין" ומה לא), וכאן מגלמת גרסה סטריאוטיפית, שטחית ושלילית במיוחד של אימא יהודייה. כמובן שכל היהודים כאן גם עשירים כקורח, פזרנים וחומריים.
כדי לפתור את הקונפליקטים בין הגיבור לקהילתו ומשפחתו, הסדרה מציגה שני פתרונות עלילתיים פוגעניים להחריד כלפי המסורת היהודית. ספק אם הטלוויזיה האמריקאית היתה מעזה לנהוג כך ביחס לכל מיעוט דתי/אתני אחר.
וכמובן, יש גם את הפיל שבחדר: למרות שהסדרה מתיימרת להציג כמעט כל אספקט של החיים היהודיים בימינו, אף אחת מן הדמויות לא מזכירה את המילה "ישראל" ולו פעם אחת. תאמינו לי, זה לא הגיוני. לא יכול להיות שנבלה עם גיבורינו בארוחות שבת, בתי כנסת, מוסדות חינוכיים לילדים יהודיים ועוד ועוד, ואף אחד מהם לא יזכיר את המילה הזו. זה פשוט לא אפשרי. יש הרבה יהודים ציונים באמריקה ויש הרבה אנטי-ציונים, אבל ציונות תמיד נוכחת בשיח. "רק לא זה" מתעלמת מן הנושא מסיבה פשוטה: פחדנות. הרי די בדיאלוג אחד על המזרח התיכון כדי להביא לסערה במדיה החברתית, שתהפוך את הסדרה למשוקצת. כשאומרים "רק לא זה", הכוונה היא לפעמים "רק לא ישראל".
ועוד משהו: בשבוע שבו התפרסם כי כמות פשעי השנאה נגד יהודים באמריקה שברה שיאים חדשים, מצחיק לראות סדרה שעוסקת בהם ולאורך עשרה פרקים, מזכירה את המושג "אנטישמיות" רק פעם אחת, וגם זה בצורה מחויכת. בריאיון לניו יורק מגזין, היוצרת אמרה כי בגלל שאינה יהודיה אסלית, הרגישה כי זה לא מן הראוי שהיא תכתוב על הנושא. אפשר לקבל את הטיעון ואפשר גם לא, אבל כך או כך, התחושה היא ש"רק לא זה" מתרחש ביקום מקביל, שבו ליהודים אין בעיות מלבד אלה שהם יוצרים לעצמם.
ויש גם תלונה מסוג אחר לגמרי: התמכרתי בסדרה וצפיתי בה בשקיקה רק כדי לגלות מה יעלה בגורל גיבוריה, ורק כדי להישאר עם חצי תאוותי בידי ולגלות שהתשובה תגיע בעונה הבאה, אם תהיה כזו. יהודים או נוצרים, בסופו של דבר זה לא באמת משנה. הדת האמיתית של הטלוויזיה בימינו זה לדאוג שלכל סדרה תהיה עוד עונה ועוד עונה.