וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פתאום, ברגע קריטי אחד באמצע "לוחמים", ראיתי את עצמי. לא יכולתי לנשום

עודכן לאחרונה: 30.9.2024 / 8:35

לסדרת הדוקו של קשת אין יומרות, אין אג'נדה - יש בה חבר'ה שאפשר לקטלג בעמודת ה"גיבורים", ואפשר לקטלג בעמודת ה"קורבנות", אבל "לוחמים" פשוט בוחרת להתייחס אליהם כאל בני אדם. וזאת תמיד הבחירה החכמה ביותר. אלא שאי אפשר באמת לספר על המלחמה הזאת בפריזמה צרה כל כך

פרומו לסדרה התיעודית "לוחמים"/קשת 12

קשה להיות ציניקן אחרי שבעה באוקטובר, ובערך באותה מידה קשה גם להיות נאיבי. כך או כך, קשה שלא להתמסר לאתוס שעליו ניצבת "לוחמים", הסדרה התיעודית החדשה של קשת 12, שעוקבת אחרי שבעה חיילי צה"ל שנפצעו קשה בתהליך השיקום. אין סיבה לא לבלות איתם, שעה אחת בשבוע, צמודים לקונצנזוס, בלי מילימטר של חתרנות. ובכל זאת, על רקע החדשות והאירועים, נרשמת תחושה קלה של החמצה.

הפרק הראשון של הסדרה מתמקד בשלושה מהלוחמים האלו: מעיין, דוד ויואב. מעיין הוא מג"ד הנדסה קרבית במילואים שפציעה קשה גרמה לו לפגיעה עצבית, ופגעה גם ביכולתו ללכת. דוד הוא מתעד מבצעי בשירות סדיר שחבר למעיין כצלם קרבי, ואיבד את רגלו באותה תקרית. יואב הוא לוחם מילואים במגלן, נפצע קשה ואיבד גם הוא את רגלו. הסדרה מורכבת ממעקב אינטימי ועדין אחרי השיקום שלהם בבית החולים שיבא, ראיונות אישיים וכמה חומרי ארכיון אינטנסיביים מעזה.

ואלה חומרים מהממים כל כך, שעקרונית לא צריך יותר מזה. "לוחמים" לא מתיימרת לנסח אמירה על המצב הישראלי, או על המקום שהחברה מפנה לחייל ששב הביתה. זהו סיפורם הספציפי של לוחמים שיצאו לקרב ולא חזרו אותם אנשים. והאמת? טוב שכך. גיבוריה מעניינים יותר מכל אמירה אידיאולוגית שהם עשויים לייצג.

מעיין מולה, מתוך הסדרה התיעודית "לוחמים". קשת 12, צילום מסך
במידת מה הלב של הפרק הראשון. מעיין מולה, מתוך "לוחמים"/צילום מסך, קשת 12

יואב, למשל, מתייצב בתחילת הסדרה בפני המצלמה ומודיע לה ולנו: "אני רוצה לחזור למילואים בעזה. עם הפרוטזה, שים לי פה מחסנית אחי". ומה שעלול היה להיות תיאור חד-ממדי של פטריוט מורעל עם סכין בין השיניים, הופך מהר מאוד לדיוקן מעמיק של איש מתוק ומצחיק שמנסה לעשות לימונדה מהלימונים שקטף בעזה. יש לו טעם טוב במוזיקה (הוא מזמם את אירוסמית' בזמן שחובשים לו את הרגל), הוא מתייחס לעצמו כאל "לוטננט דן" (ברפרור מרשים למפקד קטוע הרגליים של "פורסט גאמפ"), ומספר בגאווה שרגע אחרי הפציעה ביקש מחבר שלו לצוות, "ינאי, תבדוק מה עם הבולבול", בסינק דוקומנטרי שאף תסריטאי לא היה מצליח לחשוב עליו בעצמו. הוא לוחם עשוי ללא חת, גם בולדוזר לא ייקח את זה ממנו, אבל הסרט מציג לנו את האדם, הלב והבולבול שמאחורי הווסאח, וזה לא עניין של מה בכך.

מעיין, שמופיע במקביל אליו, הוא במידת מה הלב של הפרק הראשון. הוא חי עם משפחתו בהודו בשבע השנים האחרונות, ובשבעה באוקטובר עזב אותם ואת העסק שהקים שם כדי להתגייס למילואים. גם כאן, יוצרי "לוחמים" הבחינו באפשרות ליפול לשיח הדו"צי של הלוחם ששם את המדינה לפני המשפחה והקריירה, אבל הבינו שלא צריך מילים גדולות, ונשארו על התדר האנושי.

הבחירה הזאת מאפשרת לסדרה להמריא לרגעים שנשארים עם הצופה: ב"לוחמים" ראיתי גבר שמרותק לכיסא גלגלים נעמד על שתי רגליו, ושמעתי רעיה אחוזת ציפייה שמודה כי הגבר שחזר אליה מהקרב הוא לא הגבר שלה. וברגע קריטי אחד, ראיתי בה אותי, בדמות דוד: סדירניק שהזכיר לי בדיוק את מי שהייתי לפני שבע שנים, כחייל בפלגת התיעוד המבצעי של דובר צה"ל.

עוד בוואלה

"עוד נחזור לרקוד": צלילה גרפית אל הגיהנום של הנובה, שכבר הפך לחלק מאיתנו

לכתבה המלאה
דוד ריבייב, מתוך הסדרה התיעודית "לוחמים". קשת 12, צילום מסך
לא יכולתי שלא לבכות. דוד ריבייב, מתוך "לוחמים"/צילום מסך, קשת 12

מתעדים מבצעיים הם צלמים שעברו הכשרה קרבית (או לוחמים שעברו הכשרה כצלמים של דובר צה"ל - זה דיון בפני עצמו), ואני הייתי אחד מהם. בשירות הסדיר שלי שירתי כמתעד מבצעי בעצמי, ולא יכולתי שלא לראות אותי בפניו של הבחור הצעיר והמתוק הזה. לא יכולתי לנשום כשהסדרה הציגה את רגע פציעתו מנקודת המבט שלו (תרתי משמע - הרגע הזה תועד במצלמת הקסדה שלו, כולל "שמע ישראל" ו"אני לא מרגיש את הרגליים שלי"). ולא יכולתי שלא לבכות עמוק לתוך הפרק כשברגע אחד, פשוט, מתוק וכואב, אחיו הקטן מתרפק עליו בדמעות.

זה סוד הקסם של "לוחמים" - אף צופה ישראלי לא יבוא אליה כשהוא לוח חלק. חלק מאיתנו עדיין רואים את החיילים שעוברים לידנו ברחוב ומרגישים שהם הילדים של כולנו, רובנו מכירים לא מעט חבר'ה שעדיין שם, בין עזה למטולה, עוברים דברים שאנחנו לא נבין לעולם (ואולי טוב שכך). אין כאן יומרות, אין כאן אג'נדה (למרות שהלוגו של שיבא שמופיע בסדרה פעם אחר פעם בצילומים אוויריים שחוזרים על עצמם מעורר תחושת אי נוחות מסוימת) - יש כאן שלושה חבר'ה שאפשר לקטלג בעמודת ה"גיבורים", ואפשר לקטלג בעמודת ה"קורבנות", אבל הסדרה פשוט בוחרת להתייחס אליהם כאל בני אדם. וזאת תמיד הבחירה החכמה ביותר.

זה היתרון הגדול ביותר של "לוחמים", אבל גם הבעיה המרכזית שלה. הסדרה לא מתיימרת בשום שלב לספר משהו רחב יותר מסיפורם של הלוחמים שאחריהם היא עוקבת. זאת סדרה מרגשת ואפקטיבית, וגם פשוטה, אולי פשוטה מדי. אבל אי אפשר באמת לספר על המלחמה הזאת בפריזמה צרה כל כך. את סיפור הלוחמים צריך לספר (ויש לציין שהוא גם סופר לא מעט), אבל המלחמה לא מתחילה ונגמרת בהם.

יואב צבעוני, מתוך הסדרה התיעודית "לוחמים". קשת 12, צילום מסך
דיוקן מעמיק של איש מתוק ומצחיק. יואב צבעוני, מתוך "לוחמים"/צילום מסך, קשת 12

בפרק הראשון של "לוחמים" לא מוזכרת המילה "חטופים" ולו פעם אחת. שדות הקטל בקיבוצי העוטף, בשדרות ובאופקים כאילו אינם רלוונטיים לסיפורם של הגיבורים, הטבח במסיבת הנובה מוזכר כבדרך אגב, המחדלים המדיניים, המודיעיניים והצבאיים שבגללם נפל עלינו אסון המלחמה הזאת - לא עולים ולו בפסיק. יתכן שיוזכרו בהמשך הסדרה. בינתיים הם לא חלק מהעולם שלה.

אין כאן התחלה של ראייה ביקורתית או של ערעור על הקונצנזוס. ואולי גם אין סיבה לצפות לזה מתוכנית שמשודרת בפריים טיים של קשת: יש פלטפורמות שבהן "יחד ננצח" הוא עדיין הסנטימנט המוביל, וזה גם קצת בסדר.

הרי אין באמת סיבה שלא נריע ללוחמים שלנו, אין סיבה שלא נתמוגג כשהם מתאחדים עם אהובת לבם וילדיהם, אין סיבה שלא יישבר לבנו כשנראה את המשפחה שלהם שסועדת אותם במסירות. תכנים כאלה לעד ירגשו, ו"לוחמים" מגישה אותם במקצועיות. ובכל זאת, בשעה שאנחנו מוחים עוד דמעה מול דוד התותח, כשאנחנו צוחקים במרירות עם יואב האלוף וכשלבנו נשבר למראה מעיין הרמבו, כדאי שנזכור שישנם עדיין 101 חטופים עדיין בעזה, שקיבוץ ניר עוז הופקר לחלוטין בשבעה באוקטובר ושגם עכשיו, כשחסן נסראללה נאסף אל אבותיו, תושבי הצפון עדיין לא חוזרים לבתיהם. לגיבורים כמו אלו שבמרכז "לוחמים" מגיע בית שיזכור גם את זה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully