מירי מסיקה: "עד המלחמה הזו, לא האמנתי בחיים שאצליח לשיר בהלוויה"

במלאת שנה לטבח ה-7 באוקטובר ופריצת המלחמה, התקיים ביום שני בפארק הירקון בתל אביב טקס הזיכרון הלאומי המרגש של משפחות הנרצחים והחטופים. התכנון היה לקיים את הטקס בנוכחות עשרות אלפים אך פיקוד העורף הנחה לצמצם את כמות המשתתפים. בסופו של דבר הקהל בטקס היה מורכב ממשפחות שכולות ומשפחות חטופים. הטקס שודר והוקרן ביותר מ-300 מוקדים קהילתיים ברחבי הארץ והעולם, ובכל הערוצי הטלוויזיה המרכזיים למעט ערוץ 14.

במקביל לטקס המשפחות, שודר הטקס הממשלתי שהובילה השרה מירי רגב, אשר הוקלט מראש והוחרם על ידי עשרות אמנים מובילים ועל ידי יישובים בעוטף עזה. בצדק רב כתב עליו עמית סלונים אצלנו בוואלה תרבות: "בעתיד, כשהאנשים שהיו אחראים למחדל הגדול שהוביל לטבח לא יהיו האנשים שמארגנים את הטקס הממלכתי, לא יהיה צורך בשני טקסים שונים. בינתיים, כמו בלא מעט מקרים בשנה האחרונה, האזרחים עצמם הוכיחו שהם יודעים למלא את תפקיד המדינה טוב יותר מאשר המדינה".

בערב טקס הזיכרון הלאומי של המשפחות, שוחחנו עם שבעה מוזיקאים מהשורה הראשונה של המוזיקה הישראלית - עברי לידר, גלי עטרי, מרגלית צנעני, בעז שרעבי, ריטה, ישי לוי ומירי מסיקה - ושאלנו אותם: איך 7 באוקטובר שינה אותם? מה המלחמה עשתה ליצירה שלהם? איזה רגע מהופעה בשנה האחרונה נצרב בהם? ומדוע לא הופיעו בטקס של מירי רגב?

מירי מסיקה: "מה שהשתנה בי בעקבות ה-7 באוקטובר זאת התמימות. הייתה בי אמונה, שלא משנה מה, יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם, הם יגנו עליי וישמרו עליי והמדינה שלי דואגת לי, וזה קצת נשבר. אני ציונית ומאוד מאמינה, לא משנה במה, ומשהו, כמו אצל כולנו, נשבר בי, בעיקר באמון, לא רק בצבא ספציפית אלא גם ביקום ובעולם. למה אלוהים לא איתנו? איך יכול להיות שקרה לנו דבר כזה? אני שואלת את עצמי שאלות, איך אפשר לתקן? מה אני יכולה ללמוד מזה? איך אני יכולה לפעול כדי שיהיה פה אחרת? תמיד האמנתי שכדי להילחם בחושך צריך להוסיף אור. גיליתי את הייעוד האמיתי שלי, לא של האגו, אלא הייעוד האמיתי - לגעת באנשים, באמת לנחם, יש לי תפקיד. אני רצה לבתי חולים, לבסיסים צבאיים ולהלוויות, וגיליתי שיש לי את הכוחות לזה. לא חשבתי בחיים שלי שאני אצליח לשיר בהלוויה".

גלי עטרי: "כל השנה ליוותה אותי העובדה שפשטו על הבית של אחיינית שלי שי-לי, בעלה והתינוקות בת החודש בכפר עזה. אני לא חושבת שאף אחד מאיתנו יחזור אי פעם להיות מה שהוא היה לפני ה-7 באוקטובר. אני עצובה. עצובה מאוד. כל השנה אנחנו עצובים, מדוכאים וכועסים. יש אסונות מטורפים פה. כל השנה הזאת קשה. כמעט קשה למצוא נקודות של אור, וגם כשאת מוצאת אותן את מרגישה שזה כאילו לא בסדר, להנות ממשהו. אמנם לעולם לא נחזור להיות מה שהיינו אבל אנחנו נמצא את עצמנו מחדש, כי אנחנו מין עם כזה שמוצא את עצמו מחדש".

עברי לידר: "היו לי הרבה מחשבות על האזור ועל סיטואציית החיים שלנו. אני חושב שנכנסתי מאוד לעומק בהרבה דברים ומרגיש שלמדתי הרבה בכל התקופה הזאת. אני חושב שמה שקרה לנו, גם מבחוץ וגם מבפנים, בעצם לא נותן לנו את הפריבילגיה לא להתעסק בזה, לא להבין בזה או לא לחשוב על זה. מה שקרה לנו לא נותן לנו הפריבילגיה להתעסק רק בשלנו. אני חושב שזה הפך את כולנו, או את רובנו, ליותר ציבוריים וליותר מושפעים".

בועז שרעבי: "אני לא חושב שיש אזרח במדינה שלא השתנה בו משהו. אצל אחד ברמות נמוכות יותר, אצל אחר ברמות גבוהות יותר. מה שהשתנה אצלי זה קודם כל שאני יותר בחרדות ודאגה לעם ישראל ולמשפחות. אני ניזון מהכוח האישי שלי. אני יהודי מאמין ואני מקווה שבעזרת השם המצב ישתנה כבר מחר בבוקר".

עברי לידר: "היה רגע שבו עמדתי ליד מילואימניק, בשטח כינוס של חיילים. כולם באו עם מצב רוח טוב, עשינו תמונות וקטעי וידאו לאישה בבית וכאלה. היינו במצב רוח טוב - ואז הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר לי: 'תסתכל על כולם פה. לא כולם יחזרו'. אני הלכתי עם המשפט הזה גם כשניגנתי עליהם, כל הזמן כשהסתכלתי עליהם וגם אחר כך כשחזרתי הביתה ועד היום. אני רואה את הפרצוף שלו ואני חושב על המשפט הזה. הוא אמר את זה עם חיוך. היה בזה משהו כל כך אנושי וגם כל כך מפחיד. זה היה בשבילי רגע מאוד עוצמתי, למרות שהוא היה רגע קטן וכאילו אגבי".

מרגלית צנעני: "הרגע שהכי נצרב לי בהופעה בשנה האחרונה הוא ההופעה הערב, כאן, בטקס יום הזיכרון של המשפחות. הרגע הזה כבש אותי, הפיל אותי, אני רועדת. עמדתי אומללה על הבמה. את מבינה שזה ערב עצוב, יום השנה למותם ולחטיפתם של צעירים וצעירות, אנשים ומשפחות, זה קשה מאוד. אז את לא שרה בחדווה. את שרה בחרדת קודש, את מנסה שזה יגיע ללבבות ויגיע לבורא עולם, שישמע את התחינה של השירה של כל הזמרים פה, שרוצים בטוב. ראיתי את המשפחות בקהל, ממעוף השירה שלי, הבנתי שאני שרה במצב שלא מוכר לי בכלל. אני מטבעי פריילעך (שמח ביידיש - ש"ב), בנאדם שעושה מהומות ופה היה לי קשה ומר. עשיתי את זה מכל הלב שלי למשפחות".

גלי עטרי: "בהופעה שלי יש משהו שמאוד מחבר. יש בה גם את הכאב, את לא דוחקת אותו, את מדברת עליו, את מדברת גם על התקווה ועל כך שצריך ללכת הלאה, אבל הכול סובב סביב עננה של כאב אחד גדול".

בועז שרעבי: "מאז ה-7 באוקטובר אני כותב יותר ומצייר יותר. למה? זה כדור הרגעה שאי אפשר להשיג בשום בית מרקחת".

גלי עטרי: "המלחמה ממש לא שיתקה אותי. להפך. היא הובילה אותי להמשיך ללכת קדימה, לחיות, ליצור ולעשות דברים עם הכאב הזה. תשמע, כמעט לא נעים להגיד שיצאו מזה גם דברים יפים ומרגשים, אבל זה חלק מהחיים. בתוך כל המלחמה הזאת, להיות חלק מהדבר הזה ולעשות משהו, זה נותן לי תחושה שאני חיה. פשוט חיה. וזה מספיק".

עברי לידר: "זו דווקא תקופה מאוד יצירתית בשבילי. אני ממש לקראת סיום של תקליט חדש, שאני עובד עליו כבר כמה שנים ומתרגש לקראתו. זה מאוד מעניין מה שקרה עם התקליט הזה כי יש שם די הרבה שירים שהתחלתי לכתוב אותם לפני ה-7 באוקטובר, והמשכתי לכתוב אותם אחריו. אני, לפחות, ממש יכול לראות בשירים, בטון, מה זה עשה לי בתור כותב".

מרגלית צנעני: "אצלי המוזות שותקות לגמרי. אני מתבוננת מהצד ואומרת: אלוהים, תשמור על המדינה שלי, תשמור על הצבא שלי ותשמור על המנהיגים שלי. אתה יודע, יש משפט בתורה שאומר: 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות'. אני רוצה שיהיה שלום למלכות, כי אלמלא שלומה של מלכות 'איש את רעהו חיים בלעו'. מה הווישפול ת'ינקינג שלי, של כולנו? שיהיה טוב".

עברי לידר: "אני לא רציתי להשתתף כרגע בטקס ממשלתי. לא חשבתי שאוכל לעמוד מאחורי הדברים שייאמרו בטקס הזה, ולא חשבתי שידברו שם על לקיחת אחריות או דברים כאלה, וקשה לי עם זה. בחרתי להיות פה, עם המשפחות, הערב. אני חושב שהחטופים זה דבר מאוד מאוד מאוד מרכזי. אני לא חושב שיש מה לדבר על ניצחונות והצלחות כאלה, כל זמן שיש 101 חטופים שם".

מירי מסיקה: "לא הוזמנתי לטקס של מירי רגב ואני לא מתעסקת בזה. בחרתי להופיע בטקס המשפחות, שאין בו פוליטיקה בכלל. יש בו את כל סוגי החברה הישראלית, כולם נמצאים כאן. העיקר שנוכל לנחם. זה הכל. זאת הכוונה. זאת המטרה. ולא לעשות מטקס שום דבר פוליטי מטקס".

בועז שרעבי: "אף אחד לא אמר לי מוישל'ה או יענקל'ה. אמרו לי בועז, אתה שר לעם ישראל, באתי. לא אכפת לי אם זה ליגה לאומית או בליגה אחרת. אני כבר הרבה זמן לא משחק כדורגל".

ישי לוי: "אני נגד לעשות מופעים מצולמים. זאת אחת השנאות שלי. חוץ מזה, לא פנו אליי. הפסידו". לוי מוסיף ומספר כי "ב-7 באוקטובר אמרתי לאשתי איריס, 'קומי, מלחמה'. לא יודע למה זה יצא לי ככה. הנה עברה שנה. 101 חטופים. אני מתפלל בשבילם כל יום בהנחת התפילין שלי, שיחזרו בריאים ושלמים אם הם עדיין".

ריטה מסכמת: "במלאת שנה ל-7 באוקטובר, אני מרגישה כאן בטקס המשפחות את כל העצב שבעולם. באיזשהו רגע בהופעה בטקס המשפחות הרגשתי שעוד רגע הלב שלי נשבר לרסיסים. ממש התאמצתי לשיר, שלא יישבר לי הקול. זה מאוד קשה, עם כל הניסיון של כל כך הרבה שנים. אבל אני רוצה לחבק אותם, אחד אחד מהם. אני מופיעה שנה שלמה מול המשפחות אבל פה זה במרוכז והרבה יותר קשה. כי כאילו כל הכאב של העולם ביחד. זה לא פשוט".