יש משהו מנחם במוכר. אנשים אוהבים לגור ליד אנשים שדומים להם. שמאמינים בדברים שהם מאמינים. זה נכון בשכונת אור החיים בבני ברק, בסולט לייק סיטי ביוטה או ברובע קסטרו בסן פרנסיסקו. גם באמנות יש גטאות. לעתים מהכרח, לעתים מעצלות. יש מקרים נדירים שהמוכר זה הוא בדיוק מה שצריך. האלבום החדש של להקת "הקיור" הוא היוצא מן הכלל שלא מעיד על שום דבר, בדיוק כמו המוזיקה שלהם. מוכר כל כך, מנחם כל כך, ולא דומה לכלום.
האלבום "Songs of a Lost World" שיצא בסוף השבוע האחרון, מתחיל בשתי דקות וחצי של מוזיקה מעולם אחר, מתקופה אחרת. 150 שניות של סאונד שאי אפשר לטעות בו. קחו מכונת זמן ותחזרו לסוף האייטיז. סעו בקו 5 הישן ותרדו בתחנה של שדרות רוטשילד, פינת אלנבי. לכו כמה צעדים למועדון "הפינגווין" ברחוב יהודה הלוי. שימו שם ברמקולים את "Alone", השיר שפותח את האלבום החדש, ותראו איך כולם מתחילים להנהן את הראש בהתלהבות. זה הקיור בשיאם. צליל שאי אפשר לשכפל.
בחזרה לשנת 2024, וקשה להאמין שהאלבום הזה קיים באמת. זה לא עוד אלבום של להקה מזדקנת שמנסה לשחזר את הצלחת העבר. לא עוד קאמבק שנעשה מצרכים כלכליים או אגואיסטים. קשה להאמין שהאלבום הזה קיים בגלל שהוא לא רק מצליח לשחזר את הסאונד הכל כך ייחודי ונדיר של הקיור, אלא כי אותה להקה לא הצליחה לעשות את זה כבר 20 שנה לפחות, מאז האלבום שנשא את שם הלהקה. האלבום הקודם של הלהקה, 4:13 Dream מ-2008, פשוט לא עמד בסטנדרטים של הכתיבה שהתרגלנו לצפות לו מהקיור. מאז הם נעלמו ל-16 שנה. שקרן מי שטוען שהוא האמין שהם יחזרו אי פעם לסיבוב כזה מוצלח.
ובינתיים הצליל הזה, המוכר הזה, המנחם הזה, עוטף אותך. שתי דקות וחצי של יופי שאין דומה לו. ואז הציניות מתחילה לנקר. זו שנת 2024. הפינגווין נסגר מזמן. נועם גילאור ואברי גלעד כבר לא מנחים את "להיט בראש" בערוץ הראשון. בנים כבר כן בוכים, וביום שישי אנחנו תוקפים באיראן, לא מתאהבים. "יכול להיות שהם הצליחו לשחזר את הסאונד המהפנט שלהם", אתה אומר לעצמך, "אבל הקול של רוברט סמית' בטח לא מה שהיה פעם".
ואז הוא מגיע. ועוד איך הוא מגיע. יש במוזיקה של הקיור גיטרות, גיטרת בס עוצמתית, קלידים אלקטרוניים שמנגנים עליהם כמו כלי הקשה, תופים שמנגנים עליהם כמו על פסנתר ולפעמים יש צ'לו, כינור וסקסופון שנשמעים כאילו מנגנים עליהם חייזרים - אבל כלי הנגינה הכי מזוהה עם הלהקה זה הקול של רוברט סמית'. מלטף, מכאיב, כועס, נוזף, מכאיב, מרגיע . תוקף כמו לוחם חסר חת, ומשתבלל חזרה אל תוך הנשמה. יש זמרים גדולים יותר מרוברט סמית', אבל אין עוד זמרים כמוהו.
הקול של סמית' הוא הדבר השני הכי מזוהה עם הלהקה, אחרי המראה החיצוני של סמית'. זה יהה נכון ב-1984 וזה נכון גם ב-2024. הלהקה עשתה שינויים מרחיקי לכת בסגנון המוזיקלי שלה: מניו וויב, לרוק גותי, לפלרטוט עם פופ, לרוק-אלטרנטיבי וחזרה למקורות הגותיים של הפוסט פאנק. הסטייל הייחודי היה קיים שם תמיד, והוא גלום בדמותו של הסולן הנצחי, וחבר הלהקה היחיד שנשאר שם מיום הקמתה בתחילת שנות ה-70.
זה השיער הכאוטי, הליפסטיק על השפתיים, העיפרון בעיניים. הוא בעצמו נשבע שהוא בכלל לא גותי, והאסתטיקה הזאת נכפתה עליו כשהופיע לצד סוזי והבאנשיז - אבל רגע לפני שהלהקה מציינת 50 שנות קיום, אי אפשר להפריד בין האסתטיקה של האיש, והמוזיקה שהוא יצר. זה קיים גם היום. וזה מדהים שזה קיים גם היום כי מה כבר שרד מהאייטיז חוץ ממלחמות בלבנון? שתי דקות וחצי לתוך אלבום חדש שיצא בנובמבר 2024, והקול של רוברט סמית' בוקע מהרמקולים, ולוקח אותנו למסע שכבר לא חשבנו שנצא אליו שוב.
רוברט סמית' פותח את האלבום מהסוף. "זה הסוף של כל שיר שאנחנו שרים", הקול שלו מכריז, ומסמן את הדרך לתמה של האלבום כולו. בגרות. בשלות. זקנה. אבלות. "תמיד היינו בטוחים שאנחנו נישאר אותו הדבר - אבל זה הכל נעצר… לאן הכל נעלם? קינה בכל שבור קוראת לנו הביתה. זה הסוף של כל שיר שאנחנו שרים לבד". אף אחד לא כותב שירים כאלה יותר. אף אחד מעולם לא כתב. זה אחד השירים הכי יפים שרוברט סמית' כתב בקריירה שלו. והוא אפילו לא השיר הכי טוב באלבום.
הפתיחה המצמררת ממשיכה עם כתיבה מושחזת לאור האלבום. המילים עטופות בעננה של מסתורין ואפלה, כמו בימים הטובים, אבל הן גם ברורות מתמיד. ב"A Fragile Thing" הוא שר כביכול על דיאלוג בין אהוב ואהובה שנפרדו, אבל באותה מידה יכול להיות שזה שיר געגועים של סמית' למעריצים שלו, או למוזיקה שלו. "האהבה הזאת כל כך שברירית. האהבה הזאת היא הכל, אבל אין שום דבר שאתה יכול לעשות כדי לשנות את הסוף". זה אותו סוף שפותח את האלבום כולו. הוא עוד יחזור בהמשך. מהסוף אי אפשר לברוח.
באמצע האלבום מגיע "Warsong", במילה אחת. זורק אותנו לרגעים גדולים בהיסטוריה של הלהקה. Lovecats. Freakshow. Plainsong. Lovesong. השירים מתחלפים, הסטייל נשאר, וזה הדבר היחיד שמנחם בשיר הכואב הזה, שמרגיש כאילו נכתב עלינו. ייתכן כי זה עוד משל לאהבה נכזבת, אבל זה מרגיש קרוב כל כך לבית. "אני רוצה את המוות שלך, אתה רוצה את החיים שלי", הוא שר שם בשיר המלחמה, ומזכיר כי "נולדנו להתאבל על התקווה שפעם הייתה לנו". המילים בושה, נקמה, שלום, כאב, חלומות שבורים והבטחה פסימית אחת: אנחנו נולדנו למלחמה". העובדה שיש בשיר העוקב את המילה "כטב"מ" בכותרת בוודאי לא עוזרת להסדיר את הנשימה.
סך הכל שמונה שירים באלבום, שמרכיבים קצת פחות מ-50 דקות. אבל כל שיר הוא עולם ומלואו. קשה לסמן רגע שיא באלבום, אבל קשה להתעלם מהרגש הגולמי שיוצא מרוברט סמית' בשיר השירי: I Can Never Say Goodbye. שיר קינה על מות אחיו, בצורה הכי פשוטה וברורה שאפשר. שיר שיכול היה בקלות להיות בכל אחד מהאלבומים הגדולים ביותר של הלהקה. גם כאן חוזר סימן ההיכר של הלהקה עם אינטרו אינסטרומנטלי ארוך. כמעט שתי דקות וחצי של קטע קלידים קטן ומצמרר על רקע גיטרות שמנסרות את הלילה. בסופו כבר ברור שמדובר בקלאסיקה מיידית.
שיר הסיום מחזיר אותנו לתמה הסופנית שמלווה את האלבום כולו. Endsong. יותר מ-10 דקות אורכו, עם פתיחה אינסטרומנטלית של שש דקות וחצי. כמה יופי יש במוזיקה הזאת, שכמו עטיפת האלבום כאילו מפוסלת מתוך אבן. זה גם השיר הכי מכאיב באלבום. אם בפתיחת האלבום שמענו את הסוף של כל שיר שאנחנו שרים לבד, בסוף האלבום אנחנו נשארים רק עם הלבד. "אני לבד בחשכה, מנסה להבין איך הפכתי לזקן כל כך", שר רוברט סמית', וזה עוד הקטע הפחות אפל בשיר.
"לא נשאר דבר ממה שאהבתי, הכל מרגיש לא נכון. הכל נגמר, הכל נגמר, הכל נגמר. אין תקוות, אין חלומות, אין עולם. לא, אני לא שייך. לא, אני לא שייך לכאן". המילים כל כך מכאיבות, אבל המוזיקה כל כך יפה. איזה טריק גאוני ונוראי. "נשארים לבד עם כלום, בסוף של כל שיר", רוברט סמית' שר בלופ בסיום האלבום, שמתכתב עם ההתחלה הסופנית שלו. לשיר קוראים "שירסיום" אבל אתה לא רוצה שהוא יסתיים, כי מי יודע מתי שוב תהיה יצירה גדולה כזאת במדבר המוזיקה העכשווי? מאז Disintegration של הקיור מ-1989 לא שמענו אלבום כזה. ספק אם אי פעם נשמע שוב.