אתמול פרסמתי כאן באתר ביקורת על פרק פתיחת העונה של "ארץ נהדרת". הביקורת פורסמה גם בקבוצת הטלוויזיה "שידור חופר" בפייסבוק, והובילה לחפירות נאות בתגובות. לא ערכתי תחקיר מעמיק, אבל על פניו נראה שתמונת המצב היא כזאת: מצביעי ימין חושבים שהתוכנית פוליטית מדי, לא מצחיקה והם יודעים את כל זה למרות שהם לא צופים בה בכלל שנים. מצביעי מרכז-שמאל לעומת זאת חושבים שזאת סאטירה מבריקה, בוקס בבטן ועוד מחמאות.
אחת מהטענות החוזרות מהצד הימני היא שהסאטירה של "ארץ נהדרת" אינה מאוזנת. לטענתם, התוכנית לועגת ומבקרת רק את הצד הימני של המפה הפוליטית. הבעיה היחידה עם הטענה הזאת היא שזה פשוט לא נכון. בזמן ממשלת השינוי ארץ נהדרת לעגה על בסיס שבועי לנפתלי בנט ויאיר לפיד. גם מרב מיכאלי, גדעון סער וכמובן אביגדור ליברמן עלו על הגריל. כשהשלטון התהפך חזרה, גם מוקד הבדיחות השתנה. הדמויות של יאיר לפיד ובני גנץ עדיין מגוחכות, אבל מופיעות פחות, באופן טבעי, מדמותו של נתניהו. מה לעשות שסאטירה לעד תוקפת את השולט והחזק? נשמע כמו דיל משתלם בסך הכל, להיות בשלטון במשך עשרות שנים ולחטוף קצת פאנצ'ים מאלי ומריאנו.
אמש התיישבתי לצפות ב"זהו זה!" המיתולוגית. תוכנית סאטירה ישראלית, שמקבלת הרבה פחות יחסי ציבור, ועוד פחות רייטינג, בטח ביחס להצלחה הפנומנלית של "ארץ" בטבלאות של ועדת המדרוג. בזמן הצפייה נזכרתי בדבריה של חברת הכנסת אורית סטרוק לפיה אנחנו חיים "בתקופה של נס", והאמת היא שלילד שגדל על "זהו זה!" זה קצת מרגיש כמו נס שהתוכנית הזאת מופיעה על המסך של הערוץ הראשון. סליחה, של כאן 11.
זאת כבר העונה השביעית של הגרסה המחודשת של "זהו זה!" שרצה לסירוגין כבר יותר מ-46 שנים. פאקינג נס. אלה אותם מוני ובראבא שהיו שם כבר ב-1978. אותו גידי גוב שהצטרף שנה אחרי. אותו דבל'ה גליקמן שהצטרף באייטיז. למעט קושניר, התינוק של החבורה (בן 64), כל הקאסט חצה מזמן את גיל 70. במאי 1998, במופע האיחוד של "כוורת" בפארק, כינה גוב את החבורה בשם: "להקת נס רפואי". הוא היה אז בסך הכל בן 47.
לא צריך להאמין בנסים ונפלאות כדי לצפות ב"זהו זה!" ולהתרגש, אלא שהתוכנית שחזרה לתקופה מוגבלת בזמן הקורונה וממשיכה עד היום לא שורדת רק בזכות הנוסטלגיה - מי שיטרח לצפות בתוכנית יגלה שהיא אשכרה מצחיקה. רוב ההומור של התוכנית מבוסס על הכישרון הטבעי של המשתתפים, אך גם הכתיבה הסאטירית של המערכונים לא נופלת מזו של "ארץ נהדרת", ולעתים אף מתעלה עליה.
סביר להניח שתקציב האיפור של "ארץ" גדול מכל ההפקה של "זהו זה!", אך זה בכלל לא משנה. החיקויים של מושונוב ושות' לא מתיימרים להיות דומים ויזואלית, ובקושי נעשה מאמץ לעשות חיקוי בקול או במימיקה. קשה להתרגל לזה אחרי שנים של לראות את רועי בר נתן עושה את גידי גוב יותר טוב מאשר גידי גוב עצמו. להבדיל, כשגידי גוב עושה את חברת הכנסת לימור סון הר-מלך מעוצמה יהודית הוא אפילו לא מנסה לחקות את הקול שלה, כי הוא לא חקיין. הטקסטים של גידי בתור הר-מלך, לעומת זאת, הם ההגדרה המילונית לסאטירה. המערכון ההוא, ששודר 50 יום אחרי טבח ה-7 באוקטובר, ייכנס להיסטוריה כאחד הרגעים שהכי זיקקו את ההתנהלות הלא אנושית של הממשלה הזאת בכל הקשור ביחס לחטופים ולמשפחות שלהם.
אולי זה דווקא הרייטינג הצנוע יחסית שמאפשר לאנשי "זהו זה!" להמשיך לתת בראש גם 13 חודשים אחרי תחילת המלחמה. אולי זה דווקא הגיל המבוגר, בו הפילטרים הטבעיים שלפעמים עוצרים אותך מללכת עד הסוף עם סיבוב הסכין הסאטירית מתרופפים. בתוכנית ששודרה אמש בכאן 11 כוכבי "זהו זה!" הלכו על הראש של שר הביטחון הטרי ישראל כ"ץ, שנאלץ לבדוק בגוגל מושגים צבאיים פשוטים. לא הסאטירה הכי מבריקה ומושחזת, אבל אם המטרה הייתה להוכיח שהקואליציה מינתה אדם חסר כישורים לתפקיד הכי קריטי בממשלה, היא הועברה היטב.
להבדיל, המערכון על "משדר חדשות רציני" שמציג פאנל טלוויזיוני שדן בנושא הפרשה הביטחונית החמורה שנחשפה השבוע, היה קורע מצחוק כפי שהוא היה שנון וחריף. כולם חטפו בו: כתבי טלוויזיה מלוקקים שמפרסמים השערות וניחושים כידיעות, פרשנים שמהדהדים פייק ניוז מהטלגרם וכמובן על האבסורדיות של הפרשיות עצמן. מערכון נוסף, בו שלמה בראבא עושה חיקוי של הבוז'י של המדינה, שלא מצליח להגיד שום דבר נחרץ על הסערות האחרונות, עשה את העבודה בגדול. החיקוי עצמו היה נורא ואיום, אבל מה זה משנה? הטקסט היה מבריק, ובראבא העביר אותו בצורה גאונית.
לא רק מנהיגים ישראלים חטפו בתוכנית. המערכון על נעים קאסם, האיש שהחליף את נסראללה כמזכ"ל חיזבאללה, הזכיר בדיוק כמה הכימיה של מושונוב ובראבא עדיין עובדת, גם בעשור השמיני לחייהם. בפינת ה"בוקס בבטן" קיבלנו את המערכון שהציג עוד פאנל טלוויזיוני בו משתתפים מילואימניקים שמתבקשים להגיב לחוק הגיוס, ופשוט מתפוצצים מילולית מכעס. זה מצחיק כי זה נכון. כמה פעמים שמעתם דיונים באולפן על "חוק הגיוס" וחשבתם שאתם הולכים להתפוצץ? כן, אין פה את ערכי ההפקה של "אבא חצובה", אבל הקוועץ' בלב דומה.
אלא שאין ספק שהיתרון של "זהו זה!" בגלגולה הנוכחי נעוץ בקטעים המוזיקליים, שהפכו כבר לקאלט. זה קל יותר כשיש לך בקאסט את אחד מהזמרים הגדולים בתולדות המדינה. הביצוע של החבורה ל"דרך ארוכה" מהסרט "דיזנגוף 99", שם כיכב גידי גוב עצמו לצדה של המבצעת המקורית, גלי עטרי. השיר שכתבה הפזמונאית תלמה אליגון-רוז ללחן של קובי אושרת מתאר דמות שעומדת בגאון מול תלאות החיים. בגרסת 2024 של גידי גוב וחבריו, הדמות בשיר הופכת למדינה עצמה - בלי לשנות מילה. איזו הברקה.
ביצוע נוסף, מרגש לא פחות, היה לשיר "סתם" יחד עם להקת טיפקס. ראוי לציין ש"סתם" הוא לא סתם שיר. השיר נכתב ב-1995 על רקע רצח רבין. קובי אוז הסביר לימים שבתוך ה"סתם" שלו הדהד ה"סרק" שנצעק בכיכר מלכי ישראל אחרי הירי של יגאל עמיר. אלא שכפי שהעיר גידי גוב בספונטניות, זה מרגיש כאילו השיר נכתב ב-2024. בזמן שקובי אוז שר את המילים "מרוב אשמים לא זוכרים את הפשע", רואים את ההכרה באמת הזאת בשפת הגוף של מוני מושונוב.
את הבית האחרון הקריאו חברי "זהו זה!" בדקלום. זה גרם למילים שנכתבו לפני כמעט 30 שנה להרגיש אקטואליות מתמיד. "מרוב הספדים שוכחים מה נשאר" זו אחת השורות הכי חזקות שכתב קובי אוז, ובשנה הזאת היא הופכת להמנון של הרבה יותר מדי ישראלים. בסוף, החבורה כן בחרה לשנות מילה אחת בשיר. ה"לא" הפך ל"כן". וכך, הפזמון האחרון הסתיים ב"סתם, זה כן נכון, אנחנו כן במזרח התיכון". מקרה נדיר בו המילה "כן" נשמעת כל כך לא חיובית, גם אם זו האמת הכואבת.