באחת הסצנות היותר מצחיקות של "הפרנצ'ייז" ("The Franchise"), הקומדיה החדשה של HBO, פונה פאט, בכיר באולפן קולנוע שנשמע בדיוק כמו מארוול, למפיקה שלו ומספר לה ש"סקורסזה מתבכיין שוב" בכתבה באתר "דדליין". "הוא מיילל שהקולנוע מת והסרטים שלנו הרסו אותו. בדקנו את הדאטה ומתברר שהוא צודק".
הביקורת ההיא של אחד מגדולי הבמאים בכל הזמנים צפה ועולה בכל פעם מחדש בדיונים על ז'אנר סרטי הגיבורים, בעיקר לנוכח ההתדרדרות המתמשכת של השנים האחרונות. בזמן אמת, סקורסזה הוגדר על ידי רבים כזקן ממורמר שפשוט לא מסוגל להשלים עם מקומו החדש בעולם. סקורסזה טען באותו טור מפורסם מ-2019 בניו יורק טיימס שסרטי מארוול מהונדסים כך שאין בהם מקום למסתורין, נטילת סיכונים או תגליות, הכל מותאם כך שיתאים בדיוק לטעמו של קהל היעד, רק כדי שאפשר יהיה למכור לו את המוצר המהונדס הבא.
האמת היא שסקורסזה תיאר תופעה גדולה הרבה יותר ממארוול. בעוד היא המטרה הקלה (גם אם הרוויחה את הכבוד הזה ביושר), הוליווד הפכה לתעשייה שבורחת מכל סממן של חשיבה יצירתית, הולכת על המוכר והבטוח ומתמכרת לאלגוריתמים ודאטה שמכתיבים מה למכור ולמי. אלה לא תופעות חדשות ולא נראה שמשהו עומד להשתנות בקרוב (נטפליקס, שרוב היצירות שלה הן פשוט שכפול של משהו שכבר ראיתם, היא דוגמה מצוינת), ולכן מה נשאר אם לא לצחוק עליהן?
בנקודה הזאת בחיינו, גם סאטירת הגיבורים הפכה כבר צפויה ומאוסה בפני עצמה. ההצלחה הגדולה של "הבנים" היא ההוכחה שגם בפארודיה נדרשים סיפור, דמויות, נטילת סיכונים ודמיון, אתם יודעים, כמו אלה שסקורסזה דיבר עליהם. אלא שסאטירה על אחורי הקלעים של סרט גיבורים עוד לא הייתה לנו. הרעיון נוצר בארוחת צהריים בין ארמנדו יאנוצ'י הגאון (יוצר "Veep") וסם מנדס ("אמריקן ביוטי", "סקייפול", שביים את פרק הפתיחה ויצר את הסדרה עם יאנוצ'י וג'ון בראון, המשמש כשואוראנר). כמו רבים בתעשייה הם שמעו הרבה מאוד סיפורי זוועה מתוך הסטים של סרטי גיבורים, אבל גם חוו אותם בעצמם כחלק מהעבודה עם אולפנים ומותגים גדולים.
"הפרנצ'ייז", שכל שמונת פרקיה נשלחו מראש לביקורת, מתארת את הנעשה על הסט של "טקטו: עין הסערה", עוד סרט בתוך העולם המורחב של "אולפני מקסימום", ענקית הקומיקס. כוח העל של טקטו הוא יצירת רעידות אדמה באמצעות מקדח בלתי נראה - וכן, זה מטומטם בדיוק כמו שזה נשמע. כולם על הסט מודעים לכך, אבל ממשיכים להניע את המכונה, לקחת את המשכורת הביתה ולקוות שהחוויה הזאת לא תהרוס להם את המשך הקריירה.
האדם היחיד על הסט שמתעניין בעלילה הוא דניאל (הימש פאטל, "תחנה אחת עשרה"), עוזר הבמאי הבכיר ומי שבאמת מכיר את חומר המקור של הקומיקס שעליו מבוסס הסרט. הוא מגדיר את עצמו כמי שתפקידו הוא "למנוע מהשחקנים להרוג אחד את השני או את עצמם", מה שקורה כמעט בכל רגע נתון. ככה זה כשבתפקיד הראשי נמצא דוגמן חסר ביטחון בשם אדם (בילי מגנוסן, "תפוס את שורטי") ולצדו שחקן תיאטרון מתנשא פיטר (ריצ'רד אי. גרנט, שכיכב בעצמו כאחד מהגרסאות של לוקי בסדרה על אודותיו), שמזלזל בכל מה שסביבו ובעיקר בפיטר.
יאנוצ'י ומנדז הודו שהיו צריכים לוותר על חלק מהסיפורים האמיתיים שקרו על הסטים שהסדרה מבקרת, פשוט כי הם כל כך מטורללים שאיש לא יאמין להם. אלא שגם כך, כל מי שעוקב אפילו באופן נקודתי אחרי תעשיית גיבורי העל, יבין את הקריצות. כך למשל, שיין - דמות מיתית רבת עוצמה שהיא בשום פנים ואופן לא קווין פייגי - הוא מנהל כל יכול שלא טורח לתקשר ישירות עם הצוות, ומעביר את רצונותיו דרך מתמחה צעיר וכנוע שמקבל את כל גחמותיו דרך האוזניה הצמודה.
ישנו גם אריק (דניאל בריהל, שגם הוא כיכב בתעשייה שעליה צוחקים כאן כברון זימו ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים"), הבמאי שנבחר לעמוד מאחורי "טקטו", יוצר מוערך של יצירות נישה, המגלה שהחופש היצירתי שלו שואף לאפס בתוך המיקרומנג'מנט שסביבו - ומגיב בנוירוזה אופיינית. עקיצה מאוד ברורה לכל המקרים של "חילוקי דעות יצירתיים", שגרמו לפרידות של במאים מוערכים מסרטי פרנצ'ייז בשנים האחרונות. וכך הלאה לצורך לקרוץ לשווקים זרים כדי להגדיל הכנסות, שילוב של תוכן מסחרי בדרך מאוד לא מעודנת, שינויי תסריט תכופים שנובעים מהצורך לשמור על המשכיות עם יתר סרטי הסדרה.
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
העניין הוא שנראה ש"הפרנצ'ייז" כל כך מחויבת לבוז לז'אנר ולכל מה שסובב אותו, עד ששכחה לייצר סיפור מעניין משל עצמה. מלבד דניאל, אף אחת מהדמויות שלה לא מרגישה כמו אדם אמיתי. רובן נראות כאילו פשוט נבחרו להיות הייצוג הפיזי של סיפור זוועה או בדיחה כלשהי שקרו בעבר. אריק, למשל, אמור להיות מאסטרמיינד קולנועי שקיבל את ההזדמנות לעלות לבמה של הגדולים, אבל הבחירות האמנותיות שלו נראות מטופשות, חסרות טאקט או מנותקות מהסיפור של הסרט עצמו (כך למשל, בהחלטה שהגיבור והנבל יסיימו את הסרט בהשלמה וחיבוקים ביניהם). במילים אחרות: קשה להצחיק עם דמות שלא מגשימה את התבנית שהיא אמורה למלא.
זה נכון גם לסטף (ג'סיקה היינס, "מחוקים"), העוזרת האישית והלקקנית של אריק, שמשום מה חושקת באחד משחקני המשנה השוליים בסרט ללא כל הסבר הגיוני - וזה פחות או יותר כל חלקה בעלילה. וכך גם לגבי דאג (לולי אדפופה, "רוחות רפאים"), לכאורה השוליה פעורת העיניים שמגיעה ללמוד מדניאל - אבל כבר בשלב מוקדם מזלזלת בכל הנעשה סביבה. התוצאה היא פחות סדרה ויותר רוסט מתמשך של סיטואציות שונות על הסט. מערכות היחסים בין הדמויות, הסיפורים האישיים שלהן, כל דבר שאמור לגרום לנו להתחבר ולהזדהות או לכל הפחות לבוז להן, כמעט ולא קיימים.
אם כל זה נשמע מוכר, ובכן זה בגלל שזה אכן מוכר. באופן משעשע למדי, "הפרנצ'ייז" משחזרת את רוב החולאים של הז'אנר שעליו היא צוחקת: היא שטחית, ניכר שלאף אחד לא ממש אכפת מהעלילה שלה ונראה שהיא חושבת שעצם הקיום שלה הוא בעצמו הצלחה. כלומר, העובדה שנוכל לצחוק יחד על הזוועות שעוברים האנשים הקטנים בתעשייה, תגרום לנו ללכת בנעליהם. מכיוון שזה לא קורה, היא נעדרת כמעט כל מטען רגשי. אפשר היה לפתור את כל זה כפספוס נקודתי, אבל היצירה הקודמת של יאנוצ'י, "אווניו 5", סבלה במידה רבה מאותן חולשות: חירות יצירתית שמייצרת בעיקר בלאגן שאמור להיות משעשע, אבל לעתים הוא סתם בלאגן לא מחויב.
להגנתה של "הפרנצ'ייז" ייאמר שלפרקים היא מצליחה להצחיק. זה קורה בעיקר כשהיא נוגעת בנושאים ופחות בגיבוריה עצמם. כך, למשל, הטיפול שלה בסוגיית ההתעללות באנשי האפקטים המיוחדים, שבאה לידי ביטוי באיש האפקטים הסחוט והמנוצל של הסרט. באחת הסצנות המצחיקות בסדרה הוא מתבלבל לרגע ומראה לאנשי הצוות אילוסטרציה של עצמו מטיח את ראשו במקלדת בייאוש. במקרה אחר, ניסיון לקרוץ לסינים מוביל לשילובם של שני טרקטורי ענק בסרט שאמור להתרחש בחלל. בנוסף, ההחלטה לסיים כל פרק עם טסטמוניאלס של אנשי הצוות במעין דוקו על אחורי הקלעים של אחורי הקלעים הוא יציאה חמודה, עם לא מעט רגעים טובים.
הרגעים האלה מוכיחים שהפוטנציאל של "הפרנצ'ייז" לא ממומש באמת. יש לה קאסט מצוין של קומיקאים נהדרים, את אחד הכותבים הקומיים הגדולים אי פעם, אכסניה איכותית עם מרחב יצירתי, ואיכשהו עם כל אלה היא מצליחה לפספס. זו לא סדרה נוראית, ארבע השעות שלה (סך הכל) יעברו די במהרה. אלא שזה בדיוק מה שהיינו אומרים על סרט גיבורים בינוני שלא הותיר חותם, עוד חוליה בשרשרת של מותג ממוסחר שלא באמת מעוניינת להישאר בזיכרון הקולקטיבי. הבעיה היא בגישה: "הפרנצ'ייז" פשוט מתעבת את כל מה שקשור בסרטי מותגים, ולכן התקשתה למצוא בהם את הלב והרגש שיהפכו את הסאטירה לכזו שבאמת נוגעת גם באוהדי הז'אנר וגם במי שסולדים ממנו.
פרק חדש של "הפרנצ'ייז" עולה מדי יום שני ביס, הוט וסלקום טי-וי, בצמוד לשידור ב-HBO.