בפרק השמיני והאחרון של "הדיפלומטית" נושאת אחת הדמויות המרכזיות בה נאום על מהותה של דיפלומטיה. "תקשורת היא לא המפתח", היא קובעת, "דיפלומטיה לא פותחת דלתות בהינף יד. דיפלומטיה אף פעם לא עובדת…עד שהיא עובדת". זה ציטוט שמתאר בצורה מוצלחת למדי את הדרמה הפוליטית המצליחה של נטפליקס. לא מעט דברים עובדים בה היטב, אבל נראה שהחשוב מתוכם הוא האופן שבו תקשורת ודיפלומטיה הם כלים להפחתת מתיחות או להגברה שלה לא רק ביחסים פנים ובין מדינתיים, אלא גם ביחסים אישיים. היכולת ללחוץ או ללטף באופן שיאפשר לצד אחד לקבל את שלו, ובמקביל שהצד האחר לא ירגיש מושפל ויידרש להגיב ולהסלים את המצב.
במרכז הסדרה עומדים בני הזוג ווילר, קייט (קארי ראסל, "האמריקאים") והאל (רופוס סוול, "האיש במצודה הרמה"). שניהם דיפלומטים מוערכים בעלי רקורד עשיר בשירות החוץ האמריקאי, אולם האל הוא כוכב הרוק בעוד קייט היא יותר זמרת המשנה. הכריזמה והקשרים שלו, היכולת לכבוש כל בן שיח ולקבל את כל מבוקשו, גם במחירים קשים, הפכו את האל למי שהיה ברוב המקרים בקדמת הבמה, בעוד בת זוגו מסתפקת בעבודת שטח אפורה הרבה יותר. אלא שסכסוך בינו לבין מזכיר המדינה האמריקאי, גורם לכך שדווקא קייט היא זו שזוכה למינוי לשגרירת ארה"ב בבריטניה, לאחר שפיגוע טרור קטלני נגד כוחותיה במזרח התיכון מעורר משבר עם השלכות בינלאומיות.
באחת היא נזרקת אל אור הזרקורים הזר לה, ונדרשת לתמרן בין הנשיא האמריקאי (מייקל מקיין המופלא, "סמוך על סול"), שר החוץ הבריטי המתון (דיויד גיאסי, "בין כוכבים"), ראש הממשלה האימפולסיבי (רורי קיניר, "לו הייתי פיראט"), שורה של דיפלומטים ומקורות ממדינות החשודות בביצוע הפיגוע, ועם הצוות המלווה שלה שמנסה לגרום לה "לנהוג בדיפלומטיות". אלא שהאתגר הגדול מכולם הוא מערכת היחסים עם האל. לכאורה הוא בתפקיד בן הזוג התומך, אבל בפועל מי שממשיך לערבב, לתדרך, לתחמן ולסובב את כל הנקרה בדרכו, תוך שהוא מותיר לא מעט מוקשים עבורה בעוד יחסיהם נמצאים במשבר. ואם כל זה לא מספיק, המשרה עצמה היא מבחן מבלי ידיעתה לאפשרות של מעבר לתפקיד סגנית הנשיאה, בעקבות משבר שיכריח את הסגנית הנוכחית להתפטר.
חובבי "הבית הלבן" ימצאו את עצמם חשים כמעט בן רגע עקצוצים ארון סורקיניים במהלך הצפייה ב"דיפלומטית" - ולא במקרה. דבורה קאן, יוצרת הסדרה, הייתה מכותבות הדרמה עטורת הפרסים והשבחים, כולל כתיבה של חלק ניכר מהעונות של פוסט תקופת סורקין בסדרה. הדיאלוגים מרגישים כמו קרבות מילוליים חדים ושנונים, הדמויות עוקצות זו את זו תוך כדי תנועה והעיסוק הבלתי פוסק בעקרונות לעומת מציאות - כל אלה מרגישים מאוד כמו הדרמה הפוליטית ההיא. זה לא היה עובד אם הדמויות עצמן לא היו חינניות ומעוררות חיבה, והעובדה שזה כן המקרה מאפשרת לסדרה לצלוח גם סצנות ומקרים שנעים על גבול גלגול העיניים, ובכל זאת מצליחים להישאר חביבים.
החלק החכם והמעניין כאן, כאמור, הוא האופן שבו קאן משלבת את עקרונות הדיפלומטיה ביחסים בין הדמויות - בעיקר במלחמה הקרה בין האל וקייט. זה ריקוד בלתי פוסק של תן וקח, שבו כל אחד מבני הזוג מנסה לקדם את האינטרסים של עצמו מבלי לקרוע את החבל, למרות שיחסי הכוחות אינם שווים. קייט היא טיפוס של אמת בפרצוף ושורות תחתונות, האל הוא מניפולטור שמסוגל לגרום לכל אחד לחשוב שהוא עוזר לו מרצונו החופשי. הניסיון של קייט להשתחרר מהצל שלו מלווה כל העת בחשש ממה תהיה בלעדיו, סוג של גזלייטינג רגשי-דיפלומטי מתמשך. חשש שהוא כמובן מלבה כל העת באמצעים שונים. העובדה שסוול כל כך טוב בסוג הדמויות האלה, הדומיננטיות והמניפולטיביות, מייצרת דמות נבל-גיבור שמצליחה לא אחת לגנוב את ההצגה מהדמות הראשית. זה הפוך על הפוך משעשע למדי.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכם גם:
"יורשים" עונה 4 פרק 5: אם זה כל כך טוב, למה זה מרגיש כל כך רע?
"יהלומים": הסדרה של היוצרים הישראלים בנטפליקס לא בטוחה מה היא רוצה להיות
הצלחת הענק של "האהבה היא עיוורת" הביאה אליה את כל המופרעים בעונה הרביעית
"אל מעבר לאוקיינוס" ניגשת למלחמת העולם השנייה אחרת לגמרי מהמקובל - ומפתיעה לטובה
עניין נוסף שעובד לטובתה של "הדיפלומטית" הוא ההיצמדות למציאות העולמית העכשווית ולאירועי השעה, באופן שאינו מאפיין אף סדרה גדולה מלבד "הטובות לקרב" לאחרונה. כך, למשל, בכל הקשור לכיבוש הרוסי את אוקראינה והשפעותיו העולמיות או בהשלכות של הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן. הריאליזם הזה מאפשר לכל ההתרחשויות והמתחים הפוליטיים להרגיש אמינים ומקנה להם תחושת דחיפות. לא אחת מזכירה דמות כזו או אחרת את המדיניות האמריקאית הנוכחית להתכנס אל גבולות עצמה ולנטוש את תפקידה כמבוגר האחראי בעולם, ובכך בעצם מסבירה איך ארה"ב נדרשת לכבות שריפות שלא היו נדלקות בעבר.
ככל שהסדרה הולכת ומתקדמת, מסתעפת ומסתבכת, מתגלים עוד ועוד פערים בריאליזם הזה, בעיקר מפני שישנה שכבה סבונית נאה שמלווה את ההתרחשויות הפוליטיות. אין כמעט דמות בסדרה שלא מעורבת בדרך כזו או אחרת בקשר רומנטי בעייתי, או בכזה שמאיים להפוך לכזה, וזה כולל אנשים כמו מנהלת תחנת ה-CIA בבריטניה, ראש הצוות של קייט, שר החוץ של בריטניה ואחותו. בכל אחת ממערכות היחסים האלה פועל אותו עיקרון של האל וקייט, כשמו"מ דיפלומטי-זוגי מתנהל כל העת בהתאם לאינטרסים המשתנים, אבל במערכות האחרות הוא הרבה פחות יעיל. בכלל, אלו החלקים שבהם הסדרה מרשה לעצמה לסטות מהאמינות כפי שהיא לא מעזה ביחסים הבינלאומיים.
ובכל זאת, אין בכך כדי לפגוע בהנאה מ"הדיפלומטית", ממתק פוליטי-ריגולי-סבוני, שעושה את העבודה ביעילות מרשימה. ראסל נפלאה כתמיד ומחזיקה את התפקיד הנוירוטי הזה עם הרבה קלאסה והומור, אבל גם הצוות המסייע שלה ושל סוול חינני וסימפתי, מעורר חיבה ומאפשר לשמונת הפרקים של הסדרה לעבור כמעט מבלי להרגיש. החלקים האמינים פחות מתקזזים עם הקצב המהיר של האירועים וכיפופי הידיים הבלתי פוסקים בין האל וקייט. העובדה שכל אלה מסתיימים בצורה שמשאירה הרבה מאוד לעונה נוספת (שעל פי ההצלחה המסתמנת, סביר מאוד להניח שתגיע), רק הופכים את כל העסק למוצלח יותר. יהיה כיף לחזור אליה לצפייה נוספת לפני שתחל העונה הבאה.