באתי אופטימי ל"אגתה לאורך כל הדרך". זהו עוד חלק מהיקום הקולנועי של מארוול, וכזה שממשיך את מה שהיא בעיניי הסדרה הטובה ביותר בתולדותיו: "וונדה-וויז'ן". ב"וונדה-וויז'ן" פגשנו את גונבת ההצגה אגתה הארקנס, מכשפה עתיקה וביצ'ית; הרגע בו חשפה את פניה האמיתיים, עם שיר הנושא "Agatha All Along", היה אחד משיאי הסדרה. המעריצים התעלפו בהתאם, בין השאר בזכות הפרשנות שהעניקה לה השחקנית האדירה קתרין האן ("טרנספרנט", "אמהות רעות"), ולכן אגתה זכתה לסדרה משל עצמה. השנה החולפת לימדה אותנו שלפעמים אופטימיות היא רעיון רע מאוד, אבל הפעם היא דווקא השתלמה לי: מדובר בסדרה נהדרת.
"אגתה לאורך כל הדרך" תופסת את אגתה שלוש שנים אחרי מאורעות "וונדה-וויז'ן". בסוף הסדרה הקודמת וונדה, מכשפת-העל שבורת הלב, לקחה מאגתה את כל כוחותיה, וכעת אגתה חיה בפרבר משעמם, תחת האשליה שהיא מככבת בדרמת פשע אפלולית. את האשליה הזאת מפוגג נער מסתורי שמפציר באגתה לקחת אותו לדרך המכשפות האגדית - דרך שכל חובב כישוף יודע לומר שבסופה מחכה פרס גדול למכשפה שתשלים אותה.
מבחינת אגתה זאת הזדמנות להחזיר את כוחותיה, ומבחינת הנער זאת הזדמנות להבין מיהו באמת. אבל כדי שיוכלו להשלים את הדרך, אגתה חייבת להשיג דבר אחד שמעולם לא היה לה: מסדר מכשפות, כמו שיש כמעט לכל מכשפה שמכבדת את עצמה. מהצד מאיימת על אגתה מכשפה מרושעת בשם ריו, שקצת נמשכת אליה, אבל אגתה בכל מצליחה לגייס ארבע מכשפות ובת אנוש אחת. מדי פרק החבורה עומדת במבחן כלשהו שיחשל אותן וילמד אותנו מיהן, וחשוב מכל - גם ילמד אותנו הכל על אודות אגתה.
וזה היה כיפי נורא. "אגתה לאורך כל הדרך" לא התגרתה בגבולות המדיום כמו "וונדה-וויז'ן", וכוחה לא נבע מההתכתבות שלה עם המיתוס המארוולי (מיתוס שקצת מיצה את עצמו, אם תשאלו אותי). למעשה, הסדרה לא נראתה כמו סדרת גיבורות-על, וברוב הזמן היה קל לשכוח שהיא מתרחשת בעולם שהביא לנו את איירון מן והענק הירוק. ובהתאם, גם קהל היעד שהסדרה פנתה אליו היה שונה מזה שרוב התוצרים של מארוול פונים אליו: הסדרה הזאת בפירוש פונה, ולעיתים גם מתחנפת, לנשים והומואים. כל השאר גם הוזמנו למסיבה, כמובן, אבל "אגתה" הייתה מיועדת קודם כל עבורנו, כשבמרכזה דיוות נוצצות ותכנים קוויריים מפורשים הרבה יותר ממה שמארוול ודיסני אי פעם העזו להציג.
מארוול כבר הספיקו להתבזות כשניסו לשדר על התדר הפמיניסטי עם תוצרים טלוויזיוניים כמו "שי-האלק" ו"מיס מארוול"; זה לא המצב הפעם. אין כאן יומרה למודלים לחיקוי, אלא גלריית אנטי-גיבורות מורכבות ומרובדות, מי יותר ומי פחות. ספוילרים לכל העונה מכאן והלאה:
אגתה לא יושבת על תקן הנבלית שלא הבינו אותה. למעשה, עד לפרק האחרון הסדרה עומדת יפה באתגר ומסרבת לנסות לתת איזשהו הסבר שובר לב לסיבה שבגללה היא כל כך מרושעת. אגתה היא פשוט אגתה: אינטרסנטית, ערמומית ומהממת. קתרין האן היא אחת השחקניות הטובות שעובדות בטלוויזיה האמריקאית, ובשביל אגתה שלה היא מתחילה עם גינונים של כוכבת הוליוודית גדולה מהחיים - רק כדי שנוכל לראות, אחת לכמה רגעים (ובעיקר בפרק הסיום) איפה מבצבצת מתוכה בת האנוש הכאובה והמדממת. אין כאן ניסיונות ממשיים לסנגר עליה, אלא להבין אותה. ובתום תשעה פרקים אני מבין אותה יותר משהבנתי כל דמות אחרת במארוול. וגם אוהב אותה.
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אגתה אמנם מובילה את האירוע, אבל היא בפירוש לא הכוכבת היחידה שלנו. למעשה, בפרק הטוב ביותר בסדרה (ואולי הטוב ביותר שראיתי באיזושהי סדרה השנה), היא מנגנת כינור שני לדמותה של ליליה, המכשפה חוזת העתיד שמגולמת על ידי הכוכבת מברודווי פאטי לופון. לופון היא אישה עם נוכחות וולקנית ורזומה עשיר שלא מספיק אנשים מחוץ לבועת שוחרי התיאטרון חשופים אליו (שכולל, בין השאר, את "אוויטה" ו"עלובי החיים", רגע לפני שהיו לקלאסיקות). מחוץ למסך ולבמה היא פרסונה משגעת שנותנת ציטוטים בלתי נשכחים בראיונות ומאחורי הקלעים (כמעט מדי שנה היא גוערת באיזשהו חבר קהל שהעז לצלם אותה עם הטלפון שלו במהלך הצגה), אבל היא אפילו מרגשת, מצחיקה וכואבת יותר כשהיא מגלמת נשים אחרות.
לופון הופכת את הפרק השביעי של הסדרה לאחד הרגעים המרשימים שראיתי השנה בטלוויזיה, בסיפור שמזכיר משהו בין "בית מטבחיים 5" ל-"12 קופים", ונותן לשחקנית בת 75 להיות לרגע כוכבת מדע-בדיוני שנוסעת בזמן, חוזה את העתיד ומצילה את היום. זה לא משהו שאנחנו רגילים לראות ממארוול, ואיזה מזל שקיבלנו את זה מ"אגתה לאורך כל הדרך".
ההתפזרות של "אגתה" לכיוון דמויות המשנה שלה לא הועילה בכל הדרך. זה בלט במיוחד דווקא בקו העלילה המרכזי של הסדרה: אגתה והנער. לקח זמן עד שהבנו איך הוא באמת קשור לעלילה המרכזית: מתברר שמדובר, איך לא, בגלגול נשמתו של בילי, בנה של וונדה, שנולד והתפוגג ב"וונדה-וויז'ן" ורוחו הגיעה לגופו של נער יהודי צעיר והומו. זאת הייתה הדרך של "אגתה" להתחבר לעלילה הראשית של מארוול, זאת שמתמקדת באותם גיבורי על מעייפים שמצילים את העולם. הנער כנראה מיועד להיות עוד אחד מגיבורי העל של היקום הקולנועי, והקהל אמור איכשהו להתעניין בזה בשעה שמסביבו כמה משחקניות האופי המהממות ביותר בהוליווד.
אולי אני לבד במערכה הזאת, אבל בכנות, לא היה לי אכפת מבנה של וונדה מקסימוף. העדפתי את הסדרה הזאת כסיפורן של מכשפות שעושות שטויות, ולא הייתי צריך עוד גיבור על שיידחף לעלילה. הופעתו נטולת האמינות והכריזמה של השחקן ג'ו לוק ("עוצר נשימה") רק הפכה את העניין למעיק הרבה יותר, וכשעמד לצד האן, לופון ואוברי פלאזה כבר הרגשתי לא נעים עבורו. סיום הסדרה הבהיר שאנחנו רק בתחילתו של קו עלילה שלם שאמור להמשיך את סיפורו של הנער המכושף. ובכנות, נראה לי שעל ההמשך, אם יהיה כזה, אוותר - גם אם זה אומר שאפספס קצת זמן איכות עם גברת הארקנס המופלאה.
למרבה המזל, על כל סצנה שבה ג'ו לוק עייף אותי עם החיפוש העצמי הלא-מעניין שלו, קיבלנו עוד סצנה שבה אוברי פלאזה בתפקיד המכשפה האימתנית ריו תחזקה מתח מיני מטריף עם אגתה, כך שהנזק לא היה חמור במיוחד. לא קיבלנו כאן יותר מדי סצנות עסיסיות בהקשר הזה (אנחנו בדיסני, אחרי הכל), אבל סיפור האהבה-שנאה של אגתה וריו הפך את הסדרה למעניינת הרבה יותר - וברגע שגילינו שריו היא בכלל סוג של מלאכית המוות, שרדפה את אגתה לאורך חייה הארוכים ולקחה ממנה את בנה הצעיר, הרומן הלא-ממומש בין השתיים נהיה מעניין הרבה יותר.
במיטבה, "אגתה" הרגישה כמו ביקור בשנות התשעים ותחילת האלפיים: סדרת פנטזיה מבדרת בסגנון "באפי קוטלת הערפדים" ו"אבודים" שבה מדי פרק אנחנו פוגשים וריאציות חדשות ושנונות למיתוסים שגדלנו עליהם. הייתי שמח אם היינו יכולים לראות עוד כאלה על המסך שלנו גם בלי שהן יצטרכו להיתלות במותגים ותיקים ומבוססים כמו מארוול; עד שנוכל להיגמל מאובססיית גיבורי העל של המאה הנוכחית, טוב שאגתה וחברותיה המכשפות באו למסך שלנו. לא מדובר באנשים טובים, חלילה, אבל אם כבר תתקלו בהן באמצע הדרך, איתן כדאי לצעוד.
"אגתה לאורך כל הדרך" זמינה במלואה בדיסני פלוס.